שמחה מאולצת

בסופו של דבר, למרות שלושה משחקים פיזיים וחמים, את הסדרה הזאת אפשר לסכם בשתי מלים: לא כוחות. מכבי תל אביב היא קבוצה טובה בהרבה מברצלונה, בכל אספקט אפשרי. אם הפער האיכותי לא הספיק, אתמול מכבי גם היתה נחושה יותר (המהלך שהביא להרחקה המוצדקת של קאמינגס והגבולית של באזילה המחיש זאת), ובעיקר חכמה יותר.

בכל הנוגע לאינטליגנציה, זו לא חוכמה גדולה. ברצלונה שוב השליכה מספר שלשות מופרך, ודייקה רק ב-7 מ-32. יאקה לאקוביץ' המשיך להסריח את הפארקט וצ'אבי פסקוואל חטף נוק-אאוט כואב מצביקה שרף. ההחלטה שלו לעשות חילופים אוטומטיים בכל פיק אנד רול היתה הגיונית על הנייר, מכיוון שהיא ניטרלה את היכולת של הגבוהים של מכבי להתגלגל לסלים קלים אחרי חסימה. אז שחקני הפנים נעצרו (20 נקודות למוריס, גארסיה ו-וויצ'יץ' ביחד), אבל הגארדים התאימו עצמם וחדרו בקלילות על גבוהי ברצלונה.

התוצאה: לראשונה העונה, גם ביינום, גם הלפרין וגם קאמינגס הצטיינו, והפרחים לפסקוול, שלא הגיב ולא שינה. וכשהקטלאני עבר לאזורית, הוא נרדם גם כשדייויד בלות'נטל המטיר עליו שלשות. המפתחות להצלחה של מכבי הם אחוזים גבוהים מחוץ לקשת והצטיינות של שחקני החוץ, ופסקוול דאג שתעמוד בשניהם.

מצד שני, סביר להניח שגם אם המאמן הצעיר היה עושה עבודה מושלמת, מכבי היתה מגיעה למדריד. אחרי הכל, זה יהיה הפיינל-פור השביעי שלה בתשע השנים האחרונות. לשלב הזה עלו קבוצות גדולות של מכבי, שהמשיכו לתואר, אבל גם כאלה שהשתחלו לשם למרות עונה מאכזבת ורצופה בבעיות כמו אלו של 2002 (רגע לפני הפירוק של חבורת האפמן מקדונלד), 2006 (רגע לפני העזיבה של פארקר ובאסטון) והקבוצה המוזרה של העונה. היורוליג הפכה לטריטוריה של מכבי תל אביב, והעפלתה לפיינל-פור טריוויאלית כמעט כמו זכייה באליפות בישראל.

יש שיגידו אפילו שהשיטות הננקטות בדרך דומות: ההרחקה של קאמינגס, שחקן שולי, ובאזילה, שחקן מוביל, מזכירה את הפרובוקציה שהובילה להרחקתם של מוטי ארואסטי הצהוב ומייק לארגי מהפועל ת"א במשחק השני בגמר הפלייאוף ב-1985, כשהאליפות היתה בסכנה. ההבדל הוא שהפעם איש לא סיכן את מכבי. במכבי פרקו בסיום את כל הרגשות, אבל מעונה לעונה המסיבות הללו נראות מאולצות יותר, כשרק הצלחת וירמי אולמרט חסרים כדי להשלים את האווירה.