קרב סכינים: תכניות הספורט המובילות

ראשית, הכללים. תוכניות הספורט (או משדרי הספורט) שנבחרו הם כאלה שמשודרים לפחות אחת לשבוע או באופן יומי, הן נבחרו גם מהטלוויזיה וגם מהרדיו (מכל הערוצים), כשהדרישות הבסיסיות הן האולפן הבסיסי, העיסוק בספורט וקליטתן בערוצי התקשורת המקומיים. בסך הכל נבחרו 16 תוכניות (סליחה מראש לבני פייסיק ולכל השאר שנותרו בחוץ), כשאיכות התוכניות נמדדת גם לפי איכות הענף המשודר (כדורגל ישראלי, כדורגל אירופאי, כדורסל או ספורט אמריקאי), אך בעיקר לפי האיכות הסופית של המוצר. ההגרלה החוקית נערכה במשרדי וואלה! ספורט בפיקוח רואה חשבון, והיא נפתחה היישר בשמינית הגמר (לינק, לפי שפספס, למטה). שלב רבע הגמר סוגר את התחרות להיום (רביעי), ומחר (חמישי) צפויים לנו חצאי הגמר והגמר עצמו. אז יתברר מהי תכנית הספורט הכי טובה כיום. ועכשיו - רבע הגמר.

ההגרלה סידרה לנו דרבי לוהט - כדורסל מול כדורגל, צ'רלטון נגד ערוץ הספורט – אך לדרבי הזה חוקים משלו. ככל שמדובר באיכות המוצר, הרי שמערכת הכוחות בין הצדדים די ברורה: צ'רלטון מעולם לא התיימרה לספק הפקה ראויה סביב זכויות השידור שהיא רכשה, ועל אף השיפור שנרשם בספורט 1 ו-2 בשנה האחרונה, המוצר עדיין מוגש באיכות די מביכה. הליהוק של רפעת טורק, למשל, הוא אחד הפתרונות היעילים ביותר לאנשים הסובלים מנדודי שינה; חלק משדרי הקווים עדיין מתקשים להשלים משפט תקני בעברית; כמו כן, פינת הטריוויה היא עלבון לצופה, הפרומואים זולים וחובבניים, לא פעם גם אין מספיק מצלמות, ורמת השידור ירודה. הדבר היחיד שגורם לנו לשדר 50 שקל מדי חודש עבור הערוצים הללו זו רק ההתמכרות חסרת התקנה שלנו לכדורגל הישראלי - אחד מהסמים הקשים ביותר שידעה האנושות. כשרואים איך ערוץ הספורט הצליח לייצר מוצר טלוויזיוני מקצועי וראוי מליגת הכדורסל השמימה שלנו, לא נותר לנו אלא להצטער שזכויות השידור של ליגת הכדורגל לא נמצאים בידיים של סוחר הסמים הנכון.

עלה לחצי הגמר: "ערב הכדורסל של ישראל"

על הנייר הנתונים די זהים: שלושה אנשים באולפן קטנטן מדסקסים על ענייני ספורט בניסיון להעשיר את הצופה שבבית, לענות על קושיות אקטואליות ולספק איזשהן תובנות. אך מה גדול הוא ההבדל בין רב השיח התרבותי והאינטלקטואלי של "חמישיות" לבין הצרחות שבוקעות מפיהם של צמד הנרגנים שלמה וקופמן, שנדמה כאילו שכחו מתי הייתה הפעם האחרונה שהם נהנו מספורט. התוכניות שמהן נעדר רסקין מ"היציע" הן הקשות ביותר לצפייה, כיוון שאז אין אף לא צלע אחת שפויה בפאנל או מי שיעשה סדר בצעקות הג'ונגל, ו"אנשי המקצוע" נגררים מדי פעם לאלימות פיזית ותפיסות ידיים. מעטים מכירים את התוכנית המקורית שעליה מבוססת "יציע העיתונות" – P.T.I מ-ESPN - שבה מנהלים צמד אנשי מקצוע שיחה עניינית ומרתקת, עם מידה נכונה של עוקצנות. בכל אופן, קשה להאמין שבגרסה האמריקאית אחד הפרשנים יאמר בכעס "את מי מעניין הספורט המטופש הזה" אם יועלה דיון על ענף אולימפי. בכל מקרה, אין ספק שאי אפשר להשוות את זה ל"חמישיות" הענוגה, שמתנהלת על מי מנוחות, מבוססת על אהבה ונראית כבר כמו מתמודדת רצינית על התואר.

עלתה לחצי הגמר: "חמישיות"

נדמה שזו תקופה ארוכה ש"חדשות הספורט" נמצאת מעבר לשיאה. התחושה היא שהתוכנית לא השכילה להתאים את עצמה למציאות התקשורתית העכשווית. אין מדובר רק בעובדה שעד שמגיעה השעה 23:00 כל החומרים שאמורים להיות מוגשים במהדורה כבר נטחנו מכל עבר באתרי האינטרנט; הבעיה הגדולה היא בדילול החומרים ומינונים לא נכונים. לעתים חולפות דקות ארוכות עד שעל המסך נראה מהלך ספורט אמיתי. ואין הכוונה לראיון מהנתב"ג, דיווח מאימון, ציטוט של שחקן מכבי תל אביב בעילום שם או פרשנות של שגיא כהן; העם דורש גולים, סלים, הטבעות ושערים. עם כל הכבוד למחשוף המרהיב של מירי (ויש כבוד), הלא בשביל לקבל רכילות, פרשנויות וראיונות בעילום שם ממכבי תל אביב אפשר להסתפק בעיתון. בנוסף לאלה, בתקופה האחרונה "חדשות הספורט" הפכה למכונת פרומואים. הדברים היחידים שמקבלים התייחסות הם תכנים שבבעלות הערוץ. סביר להניח שככה זה עובד במקומות רבים בעולם, אך כמשווים את כל זה לגרסה המקורית מאמריקה – המקצועית, המהירה, הקלילה, המהנה – הרי ש"חדשות הספורט" נאלצת להוריד את ראשה בהכנעה, ולהיפרד מהטורניר כבר ברבע הגמר.

עלתה לחצי הגמר: "ספורטסנטר"

ימיו הגדולים של יורם ארבל כבר חלפו. בשנים האחרונות הוא איבד משמחת החיים, נהג להביע שוב ושוב בשידורים את מרמורו, וכמובן שכבר התקשה בזיהוי שחקנים והתבלבל בתיאור האירועים. אבל לאחרונה נדמה שמשהו החזיר לו את הניצוץ שאבד. כמו ישיש שזכה להכיר בת זוג צעירה ומושכת, כך ארבל מרגיש עם ברקוביץ'. באצילות של אדם מבוגר הוא מנסה להתאים את עצמו לדרישות של בן זוגו, להדביק את הקצב שלו, להסתגל לסגנון שלו. לא פעם הוא מאבד את הפרשן, מרגיש שאולי הוא קצת הגזים וחרג מהנורמות המוכרות לו מהימים ההם, אך בסופו של דבר הוא אסיר תודה: ברקוביץ' הוא זה שהחזיר אותו לחיים. אבל הזוגיות היא הדדית. ברקוביץ' (כמו הווארד סטרן – בין אם אתה אוהב אותו או שונא אותו, אתה לא יכול להפסיק להקשיב לו, רק כדי לראות מה יגיד בהמשך) פורח גם הוא. אין ספק שהציוות הזה הציל לשניהם את הקריירה, שהמשחק המרכזי התייצב על רייטינג נורמלי, שהשניים עושים את המיטב בהתאם לנסיבות - אבל נדמה שגם בשיאם הם לא יכולים לתת פייט ל"אולפן ליגת האלופות," המהוקצע והמושקע, הבן המועדף של ערוץ הספורט, התוכנית שהסתמנה כפייבוריטית ברורה כבר מתחילת הטורניר.

עלה לחצי הגמר: "אולפן האלופות"