מט ג'רביס, שחקן וולבס, קיבל השבוע זימון ראשון בקריירה לנבחרת אנגליה. הקשר הצעיר, נרגש ונפעם מהגשמת חלומו, הרגיש שהוא חייב לחלוק את הבשורה עם הוריו. אמו לא ענתה, הנייד של אביו היה כבוי, וג'רביס, אחוז תזזית והתרגשות, החל להתקשר למסעדות בעיר עד שהצליח בסופו של דבר להשיג את הוריו. מנהל המסעדה הזעיק את צמד הסועדים לדלפק. "אני בנבחרת", צווח להם בנם מהעבר השני של הטלפון תוך שהוא מזיל דמעה, ומזכיר לנו איך מתנהג כדורגלן שיודע להעריך את המדים הלאומיים.
לערן זהבי, לעומת זאת, עברו השבוע דברים אחרים בראש. מבחינתו, הנבחרת היא רק תופעת לוואי מיותרת בחייו של הכדורגלן המקצועני. מבחינתו, היא סוג של עול ומועקה על שחקנינו, ולכן מותר להקל בה ראש. ובאמת, מי נסער השבוע מהזלזול של זהבי, ומי יזכור לו את זה? האם באיזשהו מגרש בישראל הוא יזכה לשריקות בוז מיוחדות בגלל היחס שהפגין לנבחרת? כמובן שזהבי לא אחראי על מעמדה הנלוז של הנבחרת, אבל הוא הסמל המובהק לאווירה סביבה. הרי אף אחד לא יודע אם אנחנו נגד לטביה או נגד גאורגיה, אף אחד לא יודע מי בסגל או מי יפתח בהרכב, לאף אחד לא אכפת מהנבחרת הזאת.
זה הזמן למחאה
המסקנה ברורה: אוהד אמיתי של נבחרת ישראל אמור לעשות פעולת מחאה בשבת הקרובה, ולצפות ב"האח הגדול". רק אם משחק רשמי של הנבחרת הלאומית בענף הספורט הכי פופולרי בישראל יזכה ל-8 אחוזי רייטינג לעומת ה-40 אחוז של "האח הגדול" רק אז עשוי מר אבי לוזון להבין את הפיחות במעמדה של הנבחרת, זו שבעבר הייתה משאת נפשו של כל חובב כדורגל ישראלי. רק אם עם ישראל יצהיר בגאון שהוא מעדיף לצפות בדפ"רים כמו ג'קי ונופר על פני ספורטאינו הנבחרים, עשוי מר לואיס פרננדז להבין את הנזק שהתנהלותו גורמת לתדמית של הנבחרת שכל כך אהבנו. ההתנהגות של זהבי לעולם לא הייתה יכולה לקרות בימי הזוהר של הנבחרת, שהיו זוהרים ללא קשר להישגיה האפלים. משהו חייב להשתנות. זה הזמן למחאה.
המצב נראה רע. יוסי בניון, האיש שלא שיחק חצי שנה, שוב נקרא להושיע. אם הוא ישחק זה יהיה מביך, אם הוא גויס לסגל רק בשביל העלאת המוראל זה מביך לא פחות. עומר דמארי, חלוץ מכבי פתח תקוה הבינונית, זה שהבקיע שלושה שערים ב-14 המחזורים האחרונים, לא רק מועדף בסגל על פני טוטו תמוז הלוהט, אלא אף עומד לפתוח בהרכב משום מה (אגב, אם ממש מתאמצים, אפשר לחשוב על סיבה). גם לואיס פרננדז, שהופך ליותר ויותר חמוץ ונרגן ככל שחולפים הימים, ממשיך ליישם כלפי התקשורת את גישת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", עוקץ את העיתונאים בכפייתיות ומזכיר לנו שוב ושוב ש"גם לפניי לא הגעתם 40 שנה לשום מקום". ניתן רק להצטער שעל המגרש הוא לא מציב כזה מערך תוקפני.
ומכל כולם נמצא לו אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות שעלול לראות איך הנבחרת שלו לא מצליחה למלא את בלומפילד, ראש המערכת שמינתה את פרננדז בהליך כושל, האיש שקטל את דקל קינן בסגנון אלים ובוטה. הגמול הכי הולם להתנהלותו היא לראות איך תוכנית ריאליטי (בעונה כושלת במיוחד) עומדת לקבל פי חמישה אחוזי צפייה ממשחק בינלאומי רשמי. זה יהיה משפיל ומביך, ויהווה תגובת מחאה ראויה למצב.
אל תפספס
מה נהיה ממני?
באמת שהנבחרת הזאת המאיסה את עצמה בתקופה האחרונה, אבל פתאום משהו בה הצליח לגעת לי בלב. זה קרה כשמאור בוזגלו אמר בראיון ש"יש בתקשורת אנשים שאשכרה רוצים שהנבחרת תפסיד", ופתאום קלטתי שהוא בעצם מדבר עליי. אומנם כוונותיי היו חיוביות, וקיוויתי להפסד רק כדי ליצור זעזוע שיביא לשינוי המיוחל, אבל האם זה מה שנהיה ממני, ציניקן חסר אהבה? איך הפכתי לאוהד הפועל קקה, לשונא ישראל, לאיש שבז לנבחרת שלו? אומנם האשמה היא של לוזון ופרננדז, אבל איפה האחריות שלי כחובב כדורגל ישראלי?
אז אם כך - למרות המרמור על המאמן ועל היו"ר ועל זהבי, למרות ההבנה שזו נבחרת שמציגה סגל אפרורי ונטול כריזמה, למרות שהסיכויים ליורו קלושים והיריבה לא מעניינת, למרות שהמאמן מציג גישה מאכזבת והיו"ר מציג חיוך מקומם, למרות כל אלה נרכין ראש בשבת, נבלע את הרוק, נסתום את האף ונצפה בהתרחשויות בבלומפילד. ולו רק כדי לא לירוק לבאר שממנה אנו שותים, ולהצדיק את קיומו של אחד הדברים הכי אהובים עלינו בעולם: כדורגל ישראלי. נקווה שהיא תנצח, אבל לפחות נדע שגם מהפסד אנו עלולים לצאת מורווחים.