שקר החן, סבל היופי

תל אביב תמיד התאפיינה בטרנדים זמניים ובאופנות חולפות, אך בשבועות האחרונים משתלטת על העיר תופעה חדשה. עשרות אלפי אנשים מדווחים על מהפך תפיסתי, ומספרים כיצד בעבר נהגו לחכות בקוצר רוח לסוף השבוע ולקבלו בברכה, ואילו עתה הם סולדים מהשבת, שהפכה עבורם לסיוט מתמשך. רבבות תל אביבים עצלים, שכל הווייתם הייתה קידוש הבטלה, מספרים בעיניים דומעות כיצד אינם יכולים לסבול את ימי החופש, כיצד הם סולדים מיום המנוחה היהודי, ואילו עתה מעדיפים את אמצע השבוע, שכולל אומנם ימים ארוכים ועבודה קשה, אך לפחות מאפשר קצת מנוחה לתודעה. כן רבותיי, תופעה מסעירה ומעוררת מחלוקת מאיימת להשתלט על העיר בסופי השבוע, והיא מדירה שינה מעינינו. במדורי הספורט היא מכונה בפשטות "הפועל תל אביב", אך בתל אביב עצמה יודעים שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק ומורכב.

מספרים שהיא ממלאת אצטדיונים, שהיא מציגה סגנון חיובי וסוחף, שהיא כובשת את הצמרת ובדרכה הבטוחה לדאבל, אך רבים מחובבי הספורט בעירנו מתקשים לזהות את הקסם. על אף שהיא מחוררת רשתות ומנצחת בצורה משכנעת, ההמונים מסרבים למצוא בה סממנים חיוביים. גם כאלה שמגדירים את עצמם כשוחרי המשחק וחסידיו של הכדורגל החיובי, מביטים בה בסלידה ובמרמור. על אף שהם גדלו וחונכו על ברכי המשחק, מירב מאמציהם מוקדשים בימים להתעלמות מכדורגל ישראלי. הם קוראים רק ברפרוף את מדורי הספורט, מזפזפים בזהירות בין הערוצים רק כדי להימנע מלראות אותה שוב חוגגת וצוהלת, ואז, כשמתברר להם שהיא שוב מובילה בבטחה, מזפזפים בחזרה אל תוכניות התרבות והאקטואליה ומסננים קללה עצבנית. "דבילים, איגנורנטים, ניאנדרטלים", הם אומרים בלבם, "רק כדורגל בראש שלהם".

מדובר בסבל מתמשך. בכל פעם שנדמה לך שהנה הוא עומד להסתיים, הם מגיבים בעוד ניצחון ובעוד חגיגה, בעוד הבסה ובעוד הילולה. התחושה היא שזה יימשך לנצח, גם אם ההיגיון מזכיר כי החיים מאופיינים במחזוריות, שמדובר בקרוסלה מסחרחרת שזורקת אותך פעם למעלה ופעם למטה, ושזה די נורמלי שגם הם יזכו לנחת פעם בעשור. אבל למה עכשיו? אי אפשר לדחות את זה לאחר מותנו? במה חטאנו?

מתי התחולל לו המהפך הזה? הרי אנו זוכרים ימים בהם הצבע השולט בעיר היה צהוב, כשאנחנו מילאנו את בלומפילד בשירה ובשמחה, ואילו הם התאפיינו בעצב ובמרירות ואת כוחם שאבו רק מהפסדינו. היו אלה ימים בהם קשה היה למצוא סיבות הגיוניות לבחירה בצד האדום, כשגם נציגיהם הרשמיים הצהירו ש"החולצה האדומה היא לא מציאה", כשהיית מביט בעיניים עצובות וברחמים בילדים בשער 5, ומזהה רק משוגעים לדבר ומוכי גורל. ואילו עתה המציאות התהפכה, ודווקא שער 11 מאגד את הפנאטים האומללים, שמשום מה מתעקשים לדבוק באהדתם לקבוצה ללא סיבה נראית לעין. האם המהפכה הושלמה, ועכשיו אנחנו אלה שרק מחכים לדרבי? זה כל מה שנותר לנו, להרוס להם?

אנשים אומרים לי, מה יש לך, תפרגן. ובכן, לא! לא אפרגן! אני מסרב בתוקף! אני מביט בקבוצה הזו, ומבחין רק בחסרונותיה. אני מסרב להתרשם מניצחונותיה, ובעיקר מזהה את ההתרפסות של יריבותיה. אני לא מוצא שום חן בשכטר או בוורמוט. בעיניי הם כדורגלנים חסרי כישרון, שזוכים לעדנה נדירה ונהנים ממזל מקרי. זה לא שהם עטופים בקארמה חיובית, זה אנחנו שעטופים בקארמה שלילית.

לא נתנחם בכך שהם זנחו את אמונותיהם הבסיסיות, שהם סוגדים לכספו המפוקפק של טביב, שהם פתאום מחויבים להישגיות. למעשה, הם כלל לא צד בעניין הזה, הם רק מבחן שאלוהים מציב בפנינו. "עד מתי רשעים יעלוזו?", תוהים בכל רחבי העיר, ואכן, נדמה שנקלענו להתערבות בין אלוהים לשטן, אחרת אי אפשר להסביר את ההתעללות הזו. מדובר באתגר קשה מנשוא, אך אל לנו להרים ידיים. זה הזמן להתחזק ולדבוק באמונתנו. חשוב להתעשת ולא לשקוע במרה שחורה, אך במקביל, חובה עלינו לפשפש במעשינו ולברר היכן טעינו. אולי חטאנו בחטא היוהרה, אולי הפכנו לעובדי אלילים, אולי נסחפנו אחרי נביאי שקר. כנראה שכל התשובות נכונות. מה שבטוח, זה הזמן לגייס את כל תעצומות הנפש ואת יכולותינו הרוחניות, ולהבין שמדובר ביין ויאנג, בשני כוחות מנוגדים שמשתלבים זה בזה וניזונים זה מזה, והמהפך קרוב, קרוב מאוד.

החודש הקרוב יהיה קשה, אין ספק. סביר להניח שהם ימשיכו לדהור לאליפות, כנראה לדאבל. ניאלץ לראות אותם ממלאים את כיכרות עירנו וצובעים את תל אביב באדום בוהק. ניאלץ להביט באבוקסיס מניף אגרוף מעלה ומנצח על מקהלת האוהדים. מדובר במראות קשים, אין ספק. החזקים שבינינו יביטו בהם בעניין וישאבו מהם כוח ואנרגיות, רובנו נזפזפ בהדחקה וננסה להמשיך בחיינו. נותרו עוד חמישה משחקים, אבל אותנו אי אפשר להפחיד. אנחנו מוכנים לנורא מכל.