ניחוחות של אהבה

בזוגיות בין גבר לאישה קיימת נקודת מפנה חשובה, שמסמלת תפנית משמעותית ביחסים: תקיעת הנאד הראשון. כידוע, בתחילת היחסים, כשהם עדיין בשלב החיזורים, הקשר מאופיין ביחס מעודן ובניסיון ליצור תדמית מושלמת על מנת להשלים את הכיבוש, וכך הגבר מוצא את עצמו במלחמה עצמית נגד יצריו. הוא מאופק וסבלן, משדר רוך ועדינות, ועושה הכל על מנת לא לחשוף את חולשותיו ואת צדדיו המקולקלים. רק כשהיחסים יציבים ואין חשש למעמדם, רק אז יכול להרשות לעצמו הגבר לתת דרור ליצריו ולהתנהג בטבעיות, ומהרגע שהרשה לעצמו לשחרר את הנפיחה הראשונה בנוכחות זוגתו, הדברים כבר לא יחזרו להיות כשהיו.

יש האומרים כי זה הרגע שבו היחסים מקבלים את היציבות המיוחלת, שזו ההצהרה האולטימטיבית שהקשר בריא, כשפרצופו האמיתי של הגבר יכול להיחשף בלי שקרים והצטעצעויות. אם היא תמשיך לאהוב אותו גם לאחר מכן, הרי שיש עתיד לזוגיות; מנגד, אם היא נבהלת ממעט ניחוחות רעים, היא כנראה לא מוכנה לקשר אמיתי. לעומת זאת, יש הטוענים כי פה מתחילה ההידרדרות ביחסים, כיוון שהזוג מתחיל לקחת זה את זה כמובן מאליו, הכבוד ההדדי נעלם, גינוני הנימוס נגמרו, וכל שנותר זו רק עננת בואש סרוחה שמסמלת את אובדן התמימות.

הזוגיות בין אוהד כדורגל לקבוצתו היא כל כך חזקה, שהתחושה היא שאנחנו מפליצים זה על זה כבר שנים וחיים עם הסירחון בשלום. אומנם יש בינינו בוז הדדי ולא פעם אף תחושת מיאוס, אך האהבה יציבה מספיק, ואין חשש למעמדה. גם הזוגיות הזו יודעת לא מעט עליות ומורדות, וכשאני מנסה לבחון את יחסיי הנוכחיים עם קבוצתי מכבי תל אביב, הרי שהריח הרע התפוגג לעת עתה. כיום הרומן בפריחה, כמו בימיו הראשונים, בהם נזהרנו לחשוף את חולשותינו, והאמת, זה די מרגש.

לאחרונה אני מוצא את עצמי מזמזם בלב שירי אהבה. אין מדובר ביצירות פואטיות של מיטב השירה העברית, אלא בשירים מהיציע, שכוללים טקסטים מטופשים ורגשניים שנכתבו בחדרי חדרים על ידי אוהדים משועממים וחסרי חיים. לפתע אני מגלה מחדש את קסמם. פתאום סתם כך, באמצע היום, אני מוצא את עצמי שר שורות כמו "מכבי זה אצלי בלב, כי רק אותך אני אוהב", וחיוך מטופש נמרח על פניי. אולי מהצד זה עלול להיראות מוזר איך לחנים עממיים מהיציעים בארגנטינה שהולבשו עליהם מילים פשטניות בעברית מציפות את התודעה של אדם בוגר ושפוי, אבל הסיבות לכך די ברורות: לאחרונה האהבה בינינו שוב בוערת, ופשוט מתחשק לי לשיר.

כבר חלפו הימים בהם חוויית היציעים נמשכה אל מעבר למשחק, אך לאחרונה קורים דברים מפתיעים אפילו יותר. למשל, יברויאן כובש שערים. למשל, גפני משחק היטב. למשל, המאמן עורך חילופים מנצחים. אלו דברים שכבר לא חשבנו שנראה. אנשים מביטים לצדדים בהשתאות, מזהים פרצופים מחייכים, ומשפשפים את העיניים. האווירה חיובית, אפילו שמחה, ואחרי עשרה משחקים ללא הפסד ושישה ניצחונות רצופים, זה כבר מתחיל להדאיג. פתאום גם המאמן נשמע פחות זהיר, ואפילו משחרר הצהרות. "שיחקנו כדורגל טוב", אמר נמני אחרי הניצחון על נתניה, באמירה שבסטנדרטים שלו עלולה להיתפס כאופוריה.

אומנם אין טעם להכחיש שהשנה הליגה עלובה במיוחד, ושרוב הניצחונות הושגו על קבוצות שבמדינה מתוקנת אמורות להשתייך לליגה השנייה, אך גם אלה לא אמורים להתקבל כמובנים מאליהם. אהובתי שוב פורחת. היא ניצחה את עכו בחוץ אחרי שפיגרה פעמיים, גברה על הפועל חיפה משער ניצחון בדקה ה-85 (של יובל אבידור!), אבל אין ספק שהניצחון על נתניה, הנאחסית הקבועה, הוא זה שרמז שאולי הפעם באמת יש שינוי. הפסד בגביע מול הקבוצה של עטר היה מתקבל בטבעיות, כמו תמיד ברגעי האמת, אך הפעם הבחורים התעלו על עצמם במשחק שאסור להפסיד בו. יתרה מזאת, הקבוצה הבקיעה שלושה שערים בשמונה דקות, ורמזה שהיא שוב נהנית להתנפל על יריבתה הפצועה, שהיא יכולה להיות רעה וחסרת רחמים, כמו בימיה הגדולים של הזוגיות. אז מה לעזאזל קורה פה?

השימוש במונח "ימיה הגדולים" עלול להיות מבלבל. זה מעט פתטי שהקבוצה הכי מעוטרת בכדורגל הישראלי מתרגשת מכמה ניצחונות שמייצבים אותה במקום השלישי. קצת עצוב ששחקניה מתחילים להשתחרר רק כשסיפור האליפות כבר סגור. מדכדך לשמוע כיצד המאמן, שמכיר היטב את ההיסטוריה, ממשיך להנמיך ציפיות ולהתנסח בזהירות. מאכזב לזהות את הבעלים וההנהלה שומרים על שפיות (מרגיזה!) ומתעקשים ש"בונים בסיס לעתיד". זה כמעט עלוב לראות אוהדים צוהלים אחרי ניצחון ביתי 0:2 על רעננה. הזוגיות הזו כבר הייתה מעבר לכמה נפיחות קטנות שהשתחררו, זה כבר היה ממש חרא. וכשמאכילים אותנו בצואה, לפתע גם לחמנייה עבשה נתפסת כמעדן.

אבל לא נתלונן ולא נלין, כי בינתיים האהבה חזרה, ושני הצדדים עושים כל שביכולתם על מנת לשחזר את ימינו הגדולים. אוטוטו יש דרבי. רק שלא נקבל נאד לפרצוף.