ב-31 בינואר 93', סמוך לסופרבול בו חידשה "השלישיה" את ימי האליפויות של דאלאס קאובויס, העלתה רשת NBC סדרת מתח משטרתית חדשה בשם "רצח: החיים ברחוב". בישראל כונתה הסדרה "רצח מאדום לשחור", והתרגום החמיץ את הקישור שנעשה בה בין החיים והמוות, על המסתורין המשותף לשניהם (בסרט הישראלי מאותה שנה, "שמיכה חשמלית ושמה משה", אומר הגיבור לוי בגילומו של שמיל בן ארי: "צריך לתת הרבה כבוד למוות. המוות זה החלק הכי חשוב בחיים של הבנאדם").
פרק הפתיחה (הפיילוט) של הסדרה בוים ע"י יוצרה, הבמאי ההוליוודי ברי לווינסון, קולנוען מצליח ומפורסם שגדל בבית יהודי בבולטימור. כבר מפרק זה ניתן היה לדעת שאין מדובר בסדרת משטרה שגרתית, אלא בניסיון לבחון סוגיות פילוסופיות של חיים ומוות בנקודות הרגישות ביותר. הסצינה האהובה עליי מתרחשת בצילו של ממוריאל סטדיום, המבנה הענק ששימש את בולטימור קולטס במשך 31 שנה, וכעת (בזמן הקרנת הפרק) עמד עצוב ומיותם, לאחר שעזבו את העיר באישון לילה, 10 שנים קודם לכן, ואילו האוריולס (בייסבול) עברו לאצטדיון החדש בסגנון הרטרו, במספנות קמדן שבנמל. האצטדיון האגדי, שראה אליפויות ואינספור רגעי שיא, היה ריק ודומם, רדוף בידי רוחות הרפאים של אגדות הקולטס. אחד הבלשים מציע למלא אותו במים עד שפתו ולהפכו לאקווריום ענקי.
קרבתו של האצטדיון משפיעה על הבלשים, בהפסקה קצרה ממצוד אחר רוצח, לנהל שיחה על עניינים שברוח, וכל אחד מהם מספר מה היתה האמונה הרווחת בבית הוריו. כשמגיע תורו של הבלש בייליס, הרוקי של המחלק והדמות הראשית בפרק הפתיחה, הוא אומר: "אני לא יודע מה היתה הדת שלנו, אבל אבי האמין בקולטס".
נקפוץ 11 שנים אחורה. לווינסון מביים את סרטו הראשון, "דיינר" החצי אוטוביוגרפי, על חבורת צעירים יהודיים בבולטימור של שנות החמישים שאינם מעוניינים להתבגר. הסרט מתרחש בימיה האחרונים של שנת 1958, במעין ספירה לאחור למשחק האליפות שייקרא לימים "המשחק הגדול בהסטוריה". בסצינה ההזויה ביותר בו מכריח אוהד הקולטס הנלהב ביותר בחבורה (בגילומו של סטיב גוטנברג) את ארוסתו לעבור מבחן ידע על הקבוצה בציון מושלם כתנאי לנישואיהם. היא טועה בשאלה אחת, והוא יוצא ומכריז: "החתונה מבוטלת".
הכל בזכות פועל בניין
בשתי נקודות ציון חשובות בקריירה שלו מציג לוינסון את הקולטס כיישות מיסטית, על-ספורטיבית, בתודעת תושבי בולטימור, שעזיבתה בשנת 83' הפכה את העיר למוקד של רצח וייאוש. הוא מציג זאת גם לגבי שנת 58', עונתה השישית בלבד של הקבוצה, בטרם זכתה באליפות הראשונה. אולי מדובר בחכמה שבדיעבד, ואולי בתעתוע של הזכרון, אך לא ניתן להתעלם מהשפעת הקבוצה על בני העיר, גם היום כמעט רבע מאה לאחר הנטישה, ולאחר אליפויות הן של הקולטס במשכנה החדש והן של הקבוצה החלופית בעיר, הרייבנס.
כיצד, אם כן, נוצרה הילה מיוחדת זו סביב קבוצה בינונית מעיר בינונית? שאלה מעניינת. ונעבור לשאלה גדולה יותר: כיצד הפך הפוטבול המקצועני שהיה בשנת 58' ענף שולי ואפרורי שעתידו לוט בערפל - לסמל התרבות האמריקנית ולנקודת הציון של זכרונות ילדות ונעורים בתרבות הזו?
כיצד, בעצם, הגענו בכלל למצב שבו יש מדור פוטבול באתר אינטרנט ישראלי, וגולשים ישראלים מגיבים בו ומתווכחים על קבוצותיהם האהובות בליגה המקצוענית? כיצד אירע שמגרש פוטבול נחנך בעיר הקודש תובב"א על ידי בעלי אחת הקבוצות באותה ליגה? מדוע 95 אלף צופים ממלאים את אצטדיון וומבלי כדי לחזות בשתי קבוצות הרחוקות מלהיות אימפריות באותה ליגה?
בסדרת הכתבות הזו אנסה לענות על השאלות. מכיוון שלא מדובר בסדרת מתח (אף לא סדרת מתח מיוחדת כמו "רצח" של לוינסון), אקדים ואומר שמבחינתי חלק גדול מהתשובה לכולן הוא האיש בעל זרוע הזהב שבכותרת: ג'ון יונייטס, פועל בניין ממוצא ליטאי מפיטסבורג, פנסילבניה.
*באפריל השנה נהרג הסופר והעתונאי היהודי-אמריקני דייוויד הלברשטם, לטעמי גדול סופרי הספורט האמריקניים, בתאונת דרכים בצפון קליפורניה. הוא נהרג בדרכו לעריכת תחקיר על ספרו הבא, שכעת כמובן כבר לא יראה אור, על "המשחק הגדול בהיסטוריה", עליו ארחיב בסדרה זו. כמי שקרא עוד בתיכון את ספרו הקלאסי "Breaks of the Game", שנחשב בעיני רבים לסטנדרט הזהב בכתיבה על ספורט, וכמי שמזדהה עם התזה שלו בדבר ניתוח הספורט המקצועני כמפתח לניתוח החברה והתרבות האמריקניות, אני מקדיש את הסדרה הזו לזכרו.
החלוציות של פול בראון
תום מלחמת העולם השניה מצא את הליגה המקצוענית במצב עדין ושביר. עזיבתם של שחקנים רבים לשירות צבאי דיללה את מאגר הכשרונות, שלא היה רב מלכתחילה. רוב הקבוצות היו במצב כלכלי רעוע, ובשנות המלחמה התמוטטו חלקן, ואחרות (פיטסבורג, פילדלפיה, הקרדינלס) נאלצו להתאחד זמנית כדי לשרוד.
אלופת 1945, קליבלנד ראמס, קיבלה את אישור הליגה לעבור לחוף המערבי, אירוע מכונן שהפיץ את הבשורה לאיזורים בתוליים מבחינת הפוטבול המקצועני. בעזיבתם השאירו הראמס חלל גדול באיזור הקנאי ביותר לפוטבול מקצועני בארה"ב, צפון אוהיו, ערש לידתה של הליגה עצמה. בקליבלנד ניצב איצטדיון חדש למדי ועצום ממדים, "הטעות לחוף האגם" המפורסם, ובו כ-85 אלף מקומות. הוא התבזבז על אוהדיהם המעטים יחסית של האינדיאנס (בייסבול).
הוואקום התמלא עד מהרה בזכותו של פול בראון, מגדולי המאמנים בתולדות הפוטבול המקצועני, שבנה קבוצה בצלמו ועל שמו, הקליבלנד בראונס, והציב אותה בפסגת ליגה מקצוענית חדשה, יריבה ל-NFL ושמה AAFC. ליגה זו התבססה בעיקר על פוטנציאל האוהדים העצום של קליבלנד, והציבה קבוצות מתחרות לקבוצות הליגה הוותיקה יותר בערים הגדולות (שיקגו, ניו יורק, לוס אנג'לס) כמו גם בערים בינוניות בהן לא היו קבוצות NFL (בולטימור, בפאלו, קליבלנד, סן פרנסיסקו, מיאמי).
בהשוואה לליגות קודמות שניסו לקרוא תיגר על ה-NFL, היתה ל-AAFC התחלה טובה. שילוב שחקנים שחורים לאחר עשרות שנים של הפרדה גזעית עורר עניין רב והיווה הצלחה מקצועית, שנתנה השראה לליגה הוותיקה. משחקי הבית של הבראונס משכו כמויות צופים שלא נודעו כמותן בתולדות הפוטבול המקצועני, והתאימו יותר לפוטבול המכללות המצליח והמכובד יותר. בכמה משחקים אף התמלא "הטעות לחוף האגם" וכך נקבע שיא צופים למשחק מקצועני. אבל במהרה התברר שמדובר באשליה: הבראונס שלטו בליגה כגוליבר בליליפוט, ושאר הקבוצות היוו בעיקר שטיח כלכלי ומקצועי עבור חניכיו של בראון. מבנה הפירמידה קרס לאחר ארבע עונות ולימד את מנהלי ה-NFL שיעור חינם חשוב ביותר: יש לשאוף ככל האפשר לשוויון בין הקבוצות. את תוצאות הלקח הזה אנו רואים בכל שנה בפגרה.
אחת מאותן "קבוצות שטיח" היתה מיאמי סיהוקס, שהתקפלה לאחר עונה כושלת אחת עם מאזן 11:3. הזיכיון נמכר והקבוצה הועברה לבולטימור, שם הוחלף שמה לקולטס (הסייחים). אף שהקולטס לא הצליחו להגיע למאזן חיובי או לאיים על ההגמוניה של קליבלנד, היתה להם הצלחה מסחרית יחסית, וכתוצאה מכך היו לאחת משלוש הקבוצות שהוזמנו ע"י ה-NFL להתמזג לתוכה עם קריסת הליגה בסוף עונת 1949. שתי האחרות היו הקבוצות הבכירות בליגה, הבראונס וסן פרנסיסקו, הלא הם הניינרס המהוללים.
על חורבותיהן של ארבע קבוצות
עונת 1950, הראשונה בליגה הוותיקה, היתה אכזבה רבתי עבור הקולטס. למרות נוכחותם של כמה שחקנים שיעשו לעצמם מאוחר יותר שם בליגה, ובעיקר חברי היכל התהילה י.א. טיטל, ארט דונובן וג'ורג' בלנדה, ולמרות התמיכה הנלהבת מצד תושבי העיר, סיימה הקבוצה עם המאזן הגרוע ביותר בליגה, 11-1. הקשיים הכלכליים שנסחבו עוד מהליגה הקודמת הכריעו את הבעלים, והזיכיון הוחזר לליגה. החוויה הקצרה של פוטבול מקצועני בבולטימור הסתיימה לאחר ארבע עונות בלבד.
או שמא לא?
כאן נכנס לתמונה אדון קרול רוזנבלום. מי זה לעזאזל קרול רוזנבלום, ואיך איש עם שם כזה נדחף לכתבה על פוטבול?
רוזנבלום היה איש עסקים אקסצנטרי וחם מזג מבולטימור, ממוצא יהודי-פולני, בוגר הקולג' העירוני שהלך לשחק פוטבול באוניברסיטת פנסילבניה, ושם הכיר עוזר מאמן בשם ברט בל. ההוא חזר לבולטימור ועשה כסף ממכירת מדים לצבא בזמן המלחמה. בהיותו חובב פוטבול מושבע התאכזב רוזנבלום מקריסתה של הקבוצה, והחליט לעשות הכל כדי להחזיר את הפוטבול המקצועני לעירו. לגמרי במקרה היה כעת ידידו בל הקומישינר של הליגה, ורוזנבלום היה נחוש לנצל את קשריהם לטובת מטרתו.
צירוף של מספר נסיבות סייע לרוזנבלום בקמפיין, מעבר לחברותו עם הקומישינר. תושבי העיר לא השלימו עם קריסת הקבוצה, ומועדון מעריצים פעיל המשיך להתקיים ולעשות נפשות למען הענקת זכיון חדש; אפילו תזמורת המצעדים, גלגולה המקורי של להקת המעודדות, נותרה לפעול והצטרפה למאמץ. אך היתרון העיקרי של רוזנבלום היה הרחק משם, בדאלאס, טקסס. בל העניק זיכיון לאיש עסקים מדאלאס במקום הזכיון של קבוצה מפורקת אחרת, ניו יורק יאנקס, שקרסה בעונת 1951 אחרי שמונה עונות בלבד. זאת עשה הן כדי לשמור על מבנה של 12 קבוצות והן כדי להרחיב את השפעת הליגה לדרום מערב. הניסוי נכשל: בדומה לקולטס המקוריים, סיימו הדאלאס טקסאנס את עונת 1952 עם מאזן 9:1 והתפרקו. הם נותרו, עד היום, הקבוצה האחרונה בליגה שהתפרקה. הזיכיון הוחזר לליגה, ורוזנבלום מיהר לפנות לידידו בל ולבקש את הזכיון עבור בולטימור.
אף שבל נטה להיענות לבקשה, הוא נזהר שלא להכנס לעוד הרפתקה כושלת בנוסח הטקסאנס. קריסותיהן התכופות של קבוצות הליגה וחוסר היציבות ששידרו היוו את המכשול העיקרי בפני התרחבותה והתבססותה. הדימוי שלה היה כשל שגעון חולף, הערת שוליים למרגלות ענקי פוטבול המכללות, המשחק האמיתי כפי שנתפס אז. קריסה נוספת, חשש בל, תשגר מסר מקפיא לכל איש עסקים שיהיה מעוניין ברכישת זכיון, ותפגע במוראל של 11 הקבוצות ששרדו בינתיים. הוא החליט לאתגר את רוזנבלום: "תמכור 15 אלף מנויים בששה שבועות והזיכיון שלך".
האפשרות להחזיר לעיר את הפוטבול המקצועני לאחר הפסקה של שנתיים הציתה אש בבולטימור. מועדון המעריצים והתזמורת נרתמו למאמץ, והיעד הושג תוך 4 שבועות בלבד. בספטמבר 1953 חזרה בולטימור קולטס (גרסה 2.0) כמו עוף החול, מאפרן של ארבע קבוצות כושלות: ניו יורק יאנקס, מיאמי סיהוקס, דאלאס טקסאנס והקולטס הראשונים. הפעם ההיסטוריה לא תחזור: הפעם ההיסטוריה לא רק של בולטימור, של הליגה כולה תשתנה מקצה אל קצה.
בפרק הבא: "אופציה חלופית עבודת בניין בפיטסבורג".