ההתעסקות בהבטחת מינויו של אבי לוזון ליו"ר ההתאחדות הבא ובסיכום הסופי עם דרור קשטן, מאמן הנבחרת המיועד, גרמה לי לחשוב שוב, אחרי זמן רב, על נבחרת ישראל. גילגלתי בראשי את התמונות המוזרות מהקמפיין האחרון, החל מהסלאלומים של יוסי בניון ועד לגול של עבאס סואן, ואז נזכרתי בתוגה בהגרלת יורו 2008, שתתקיים ב-27 לינואר, בה תדורג ישראל בקבוצת האיכות הרביעית. גם הפעם, כך זה נראה, נביט בטורניר מהצד.
ועדיין, לא אבדה התקווה. שחקנים ותיקים יעזבו את הנבחרת, כשרונות חדשים שיבואו במקומם, ומאמן מוערך וותיק שיקבל סוף סוף את הג'וב עליו חלם. למרות שננסה לגייס זהירות לקראת פתיחת הקמפיין, יהיה מסקרן לראות את הנבחרת החדשה. רק פיל לבן אחד נשאר יציב ותקוע, כמו החלום שלנו להגיע סוף סוף לארץ המובטחת: איצטדיון רמת גן.
על משטח הדשא המשובח אי אפשר לומר ולו מילה רעה אחת. אבל האסון האדריכלי מסביב פשוט צועק: הגיע הזמן לנסות משהו אחר. עם כל הזכרונות החרוטים בליבי, מהקרבות מול אוסטרליה, ניו זילנד וקולומביה, דרך המשחקים מול אוסטריה והמפגשים עם ספרד ודנמרק, הגיע הזמן ללכת הלאה. להעיז, להפיח רוח חדשה בנבחרת של כולנו, להפוך את הביקור בישראל לסיוט עבור הנבחרות האורחות. אחרי 14 שנה באופ"א, הגיע סופסוף הזמן גם לעבור לאירופה.
כי גם 40 אלף צופים שממלאים את המתקן המיושן, לא יכולים להתקרב לתמיכה שמפיק טדי או בלומפילד הרומנטי, על 18 אלף כיסאותיו. הקירבה של הקהל אל הדשא והמשטח הקטן יחסית לרמת גן יכולים לתת לנבחרת את הדחיפה הדרושה, לעזור לנבחרת לסגור משחקים מול קבוצות עדיפות, ולהפוך כל אירוע בינלאומי לחווייה. לא עוד להביט בשחקנים ממרחק של קילומטר, נמאס לשמוע את העידוד של היציע המזרחי מגיע לצד המערבי 2 דקות אחרי שהמשחק נגמר, חלאס עם השער הדרומי שמעלה באוב את פניו של צ'ארלי יאנקוס, והצפוני שמעביר צמרמורת בגלל הגול ההוא של הרצוג, ועם הבניה השטוחה שמחדירה לאיצטדיון יותר מדי שמיים והורסת את אווירת המשחק. הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה.
בכל העולם זה עובד
ולא שבלומפילד יטיל כישוף על שחקני היריבות, גם לו יש את הנאחסים שלו. אוהדי מכבי ת"א זוכרים את הגול של גראסהופרס לפינה הרחוקה של אובארוב בגומלין מוקדמות ליגת האלופות, ואוהדי מכבי חיפה את הפאלטה של דוידוביץ' נגד מאלמו. אבל אחרי 40 שנים של הליכה במדבר, מה יש לנו להפסיד? בכל אופן, אם תשאלו את הנבחרת של שנות ה-80, החבר'ה יספרו לכם רק דברים טובים מהניצחון על צפון אירלנד, 0:3, באצטדיון היפואי.
בכל העולם מעדיפות הנבחרות אצטדיונים קטנים, בהם יושב הקהל על המגרש, על פני פילים לבנים ומנוכרים. הנבחרת הספרדית שיחקה תקופה ארוכה במגרשה הביתי של סביליה (אמנם יותר גדול מבלומפילד, אבל ביתי מאוד) ובהמשך נדדה למגרשים קומפקטיים יותר ברחבי ספרד. הנבחרת הגרמנית, עד לבניית האצטדיונים למונדיאל הקרוב, שיחקה לעיתים נדירות באולימפי של מינכן, וגם הסקואדרה אזורה נודדת בין הערים השונות, כשאת האולימפיקו היא שומרת למשימות מיוחדות.
הבעיה היא שבארץ חושבת ההתאחדות לכדורגל קודם כל על שבירת שיאי ההכנסות לפני טובת הנבחרת. גם במשחקים בהם לא צפוי להגיע קהל גדול, היא לא שוקלת תזוזה, והתוצאה היא משחקים בינלאומיים מכריעים מול אצטדיון ריק למחצה. אפשר להתחיל בשינוי במשחקים נגד נבחרות פחות מושכות קהל (אסטוניה, מקדוניה, אנדורה ואפילו רוסיה), אבל למה לא לנסות?
עיתונאי בריטי מהמגזין 4:4:2 הגיע לארץ לפני כחודש כדי להכין כתבת צבע על הדרבי התל אביבי, שנערך בבלומפילד. הוא ידע שהכדורגל לא ישווה ברמתו לזה שהוא רואה באולד טראפורד שבוע אחרי שבוע (מדובר באוהד יונייטד שרוף), ולכן הוא התרכז בצבע. תגובתו בסיום היתה מפתיעה, אם זוכרים את האווירה ביציעים במדינה ממנו הוא מגיע: "האווירה היתה מדהימה. הקהל עודד במהלך כל המשחק והיה מאוד צבעוני. באנגליה לא רואים כמות כזאת של עידוד. שם מי שמעודד הם אלה שיושבים מאחורי השערים, בעוד פה כל האצטדיון השתתף בחגיגה".
אז לפני שקשטן בוחר לו רופא, פיזיוטרפיסט, מאמן שוערים, עוזר ועיתונאי משלו, כדאי לו לדבר עם השחקנים ובפעולה ראשונה כמאמן לאומי לנסות להעביר את הנבחרת להיכל הכדורגל האמיתי במדינה. חוץ מזה, מלבד החמסה, מה יותר מזוהה עם קשטן מאשר בלומפילד?
גם השחקנים בעד
אריק בנאדו, שיאן ההופעות בנבחרת בכל הזמנים, ומי ששיחק לאורך כל הקריירה הבינלאומית באצטדיון הלאומי, מסכים עם התפיסה כי יש מקום לריענון: "אין ספק שבלומפילד מגרש הרבה יותר ביתי, שאני אישית מאוד אוהב. אמנם יש משחקים מושכי קהל כמו אירלנד וצרפת בקמפיין האחרון שאותם אפשר לשחק ברמת גן, אבל בלומפילד נותן גב יותר חזק".
אבי יחיאל, שמשחק בבלומפילד פעם בשבועיים, אומר: "למרות שאני אישית מאוד אוהב את רמת גן, זה רעיון טוב. אם מגיעים 30 אלף צופים ומטה, רמת גן לא מצדיק את עצמו והאפקט של בלומפילד הרבה יותר גדול".
אדורם קייסי לא החלטי: "אני מאוד אוהב לשחק בבלומפילד. יש משחקים שמגיע הרבה קהל ואז צריכים לאפשר לכמה שיותר אנשים לראות את הנבחרת ובשביל זה יש את רמת גן. צריך להתחשב בכמות הצופים".
ומיכאל זנדברג, שעשוי להוביל את הנבחרת בשנים הקרובות, אומר ללא היסוס: "בלומפילד".
לתשומת לבך, היו"ר החדש.