דיבר רק במגרש

מתישהו, סביר להניח שבנקודה מסויימת בין שתיים לשלוש שניות לאחר סיום המשחק, עודד קטש נשך את השפתיים באיזה מועדון סנוקר בלב תל אביב. על המסך ניצחה הקבוצה שלו לשעבר, והנציחה את ההבדלים בין קטש ובין כל אדם אחר במערכת של מכבי תל אביב: הראשון איש קטן, האחרים פחות. ובראש האחרים האלה עומד צביקה שרף. נו, המיושן. ההוא שלא הסתגל לשעון ה-24. המקובע. זה שלא שומר איזורית. המשחק הזה – אולי הגדול בקריירה של צביקה שרף – היה מעניין לא רק על פני שטח, כי אם גם מתחת להם. 24 שעות קודם לכן הוקרן הסרט המדובר על עודד קטש בערוץ 10, ולא הסתפק בלהראות עד כמה מתייחס עודד קטש בחובבנות למקצוע המאמן, כי אם הציג גם את הפן שבדרך כלל נשאר חבוי אצל ילד הפלא: מדובר באיש קטן עם אגו גדול, כזה שמרגיש כאילו הוא נלחם בעולם. אותו עולם שלא עושה דבר מלבד לחבק אותו בקונצנזוס עוטף.

עם תקשורת שנכנסת כמו מזרק לווריד, ומתעקשת – כפי שתקשורת עושה, וצריכה לעשות – היה צריך צביקה שרף להתמודד גם באחד מסופי השבוע הקריטיים בקריירה שלו. פתאום לא מעניין אף אחד איך עוצרים את הפיק אנד רול של מקינטייר וסטונרוק. מה שבאמת מרתק הוא איך שרף מגיב למאמן ההוא, שאמר ש"להגיד ששרף לא מבין בכדורסל זו מחמאה". וצביקה יצא מזה בדרך המכובדת היחידה: הוא בחר שלא להגיב. כי, אתם יודעים, הוא מיושן ומקובע, לא מסוגל להסתגל לעולם החדש הזה שלנו, עולם כפוי טובה וחצוף. כאן היו יכולים להסתיים ההבדלים בין צביקה שרף ועודד קטש, אלמלא היה הראשון מנצח את חצי הגמר מול סיינה.

להגיד שזו היתה תצוגת אימון עילאית או מושלמת של שרף תהיה הגזמה, והיכנעות לסימפטיה מהולה באדרנלין. במחצית הראשונה היה צביקה צעד אחרי פיאנג'יאני. השפן, בדמותו של ליאור אליהו אכן היה מפתיע ומלבב, אך אותו אליהו חטף שלוש או ארבע שלשות על הפרצוף, והציוות שלו עם בלות'נטאל כצמד הגבוהים גרר שלל הזדמנויות שניות שקיבלו האיטלקים. גם הכנסתו של טל בורשטיין לא היתה ברורה במיוחד, ועל קאמינגס אין מספיק אותיות במקלדת שירכיבו משפטים שיצדיקו את הכללתו בחמישיה.

ואז הגיע החצי השני, ומעבר לסטטיסטיקה שהתיישרה, כדרכן של סטטיסטיקות, השתלט שרף על המשחק לחלוטין. הוא זנח את ההרכבים הרגילים, עם צמד גבוהים, והעלה למגרש רק שחקנים שידע שהידיים שלהם לא ירעדו: לוויל ביינום, אלכס גארסיה ודייויד בלות'נטאל אין את החלק שאחראי על זה במוח, ולדרק שארפ זה הפיינל פור המאה ושתים עשרה, בספירה זריזה.

קצת כמו היחס התקשורתי-ציבורי לאברהם גרנט, אנשים נוטים לקחת מצביקה שרף נתח כבד מההישג: אצל גרנט זה המזל והסגל האדיר. אצל צביקה זה הגרלות כביכול קלות בדרך, חולשת המפעל, והסגל המנוסה ביחס ליריבה. ובכן, להוציא את דרק שארפ, לטל בורשטיין וניקולה וויצ'יץ' אכן יש נסיון רב במעמדים האלה, ואסור לזלזל בכך, אבל הם שיחקו כינור שני בקונצרט הזה לוויל ביינום ואלכס גארסיה, להם היה זה פיינל פור ראשון. לשרף מגיע קרדיט עצום על הפאן המקצועי והמנטאלי בצורה שווה ומוגזמת. להביא קבוצה מפורקת – פיזית ומנטאלית (אחרי שלל ההפסדים האחרונים בליגה) – עד גמר גביע אירופה, הינו הישג עצום. עוד חודש, בלי קשר לתוצאת הגמר הקרב, כשהכל יישכח, אף אחד עדיין לא יידע מה היא הגישה העדיפה בכל הנוגע לאינטראקציית המאמן עם שחקנים – להיות חבר שלהם, או להיות המאמן שלהם. מה שבטוח הוא שעם תוצאות קשה להתווכח. אז תקראו לצביקה שרף מיושן, או רס"ר, או מזליסט. תקראו לו איך שאתם רוצים. בפועל, איש אחד שביקר את צביקה שרף קיבל היום תשובתו, וכאן לא מסתיימות צרותיו: אתם יודעים כמה מעצבן זה כשהשחור נכנס לחור הלא נכון בסנוקר?