ברגוע: סיכום היום העשירי ברולאן גארוס

לפעמים מפתיע לראות עד כמה קופירייטרים במשרד פרסום מבינים הרבה יותר מאשר כל פרשן/עיתונאי ספורט, שעוקב אחרי העסק במשך 365 ימים בשנה. מי שהגה, למשל, את הרעיון להשכיב את רוג'ר פדרר על גבי מקפצת בריכה, כשעיניו עצומות, הידיים נושקות למים והכיתוב שמופיע הוא שם החברה עם המשפט "עוזרת לרוג'ר להירגע מאז 1981", פשוט ראה את הנולד. רוג'ר פדרר הוא כבר ממש לא השחקן שזכה ב-16 תארי גרנד סלאם, אפילו לא דומה. אבל ברולאן גארוס, לראשונה מאז איבד את הבכורה לרפאל נדאל ואחר כך גם לנובאק דג'וקוביץ', RF פשוט לא עושה מזה עניין ואפילו מגיע למסיבות עיתונאים עם חיוך ולא עם כובע מצחיה שמסתיר את כל הפנים, כפי שעשה בעבר.

פדרר, ששיחק שניים משלושת משחקיו הראשונים באצטדיון המשני בחשיבותו, "סוזאן לנגלן", בשעות צהריים מול יציעים חצי ריקים, הבין שכל מה שיעשה על החימר מעבר לחצי הגמר ייחשב כהפתעה ופשוט נראה רגוע ושלו. אפילו אשתו מירקה, בדרך כלל דמות שמשדרת הרבה לחץ וחוסר נחת ביציע, מפזרת חיוכים לכל עבר.

אם מישהו לא ראה את זה עד עכשיו, הרי שזה בלט ביתר שאת במשחק של השוויצרי מול גאל מונפיס ברבע הגמר. פדרר לא בדיוק היה בשיאו, התקשה מאוד להתמודד עם הרוח, ביצע לא פחות מ-42 טעויות לא מחויבות, כולל כמה מביכות במיוחד וגם לא בדיוק מצא את ההגשות שלו (53 אחוזי דיוק בהגשה ראשונה, לעומת ממוצע של 65 אחוזים לפני כן). למרות זאת, פדרר, שנראה עצבני ומתוח בטורנירים האחרונים בהם השתתף, פתאום נראה כמי שבטוח לחלוטין כי ינצח את מונפיס. זה בלט בעיקר במערכה השלישית, כשהצרפתי חזר מפיגור 2:0 ואפילו היה לא רחוק מלגרור את המשחק למערכה רביעית. פדרר שידר כלפי חוץ כל הזמן שהכל בשליטה ואכן כך היה. השוויצרי פשוט העלה את הרמה שלו בכל פעם שהיה זקוק לכך וניצח בסופו של דבר.

לא שכחנו. פדרר יצטרך הרבה יותר מרוגע כדי לגבור על מי שהדיח אותו בשלב חצי הגמר בשני טורנירי הגרנד סלאם האחרונים, נובאק דג'וקוביץ'. אפילו מעריציו הנלהבים ביותר מכירים כבר בעובדות: נולה לא ייתן לפדרר לברוח לפורהנד שלו כמעט בכל ראלי ולא יהיה כל כך פאסיבי. מה עוד שחלק מהשינוי המקצועי שעשה פדרר בהתאמה לחימר השנה ועליו הוא גם דיבר, היה לעלות הרבה יותר לרשת (26 גיחות נגד מונפיס). לדג'וקוביץ' יש אולי את חבטות ההעברה הטובות בסבב וגם זה יקשה על פדרר את החיים. אחרי המפגשים האחרונים ביניהם, מה שנראה פעם הזוי הוא כבר עובדה קיימת: נולה פייבוריט ברור מול פדרר. מצד שני, יהיה זה די אירוני אם פדרר יהיה זה שימנע מנולה את המקום הראשון בעולם.

אין ספק שהבריטי בן ה-24 הוא עוף מוזר בעולם הטניס. אין אחד שעוקב אחרי הענף ולא היה רוצה להיכנס לראש של אנדי מארי בזמן משחק. אף פעם לא ברור מה הוא חושב, מה מניע אותו לפעול ברגעים מסוימים ובעיקר מה גורם לו לבחור אם לשחק התקפי או הגנתי. למארי היה בסך הכל טורניר נהדר עד אותה פציעה בקרסול מול מיכאל ברר הגרמני והמשחק מול ויקטור טרויצקי.

מארי נראה לא בשיאו מול הסרבי ביומיים של משחק, ושיחק טוב יותר דווקא כשהיה עם הגב אל הקיר. ברוב שלבי המשחק היה הגנתי מדי, אבל גם כך הצליח לחזור מפיגור של שתי מערכות ו-5:2 במערכה החמישית לניצחון דרמטי, שכמובן לא הגיע לפני שהבריטי סינן דברים אל עבר התא שלו אחרי כל נקודה ועם הרבה עצבים. לא ברור למה, אבל ברוב שלבי המשחק, מארי ניסה להתאים את עצמו לרמה של היריב הנחות ממנו במקום לגרור אותו לרמה שלו. דווקא כשמארי תקף הוא היה מצוין, הצליח לייצר פורהנד אימתני וכמובן את הבקהנד לאורך הקו האדיר שלו (מהטובים שיש בסבב). אז למה כל פעם לחזור אל המשחק ההגנתי? מארי עצמו ניסה להסביר: "העצבים שיחקו תפקיד משמעותי וגם תנאי מזג האוויר לא בדיוק עזרו. מבחינה רגשית ונפשית זה היה משחק מאוד מאתגר".

מארי לא אמור להתקשות יותר מדי מול חואן איגנסיו צ'לה ברבע הגמר, אבל כל עוד הוא ימשיך בטקטיקה שלו וביכולת הלא משכנעת שלו, הוא לא יזכה בגרנד סלאם הכל כך מיוחל ובריטניה תמשיך לחכות לזוכה ראשון מאז פרד פרי. מול שחקנים כמו טרויצקי אפשר לחזור גם ממצבים קשים, אבל מול נדאל, דג'וקוביץ' ופדרר, זה ייגמר בתבוסה. בטח כשמארי תמיד צריך בין מערכה למערכה וחצי כדי להיכנס לעניינים.

אין יותר סמלי ומרגש מכך שדווקא מריון ברטולי היא הנציגה האחרונה של צרפת במשחקי היחידים. ברטולי בת ה-26, שפרצה לחיינו בסערה כשהגיעה לגמר ווימבלדון ב-2007, היא אולי הטניסאית השנואה בסבב. יש לה סגנון משחק משונה, שכולל חבטה עם שתי ידיים בשני הצדדים והרבה תנועות מוזרות בין נקודות. תוסיפו לזה את הנטייה להשמנה, התנועה האיטית ואבא עם שיטות אימון ייחודיות, שמככבות ביוטיוב תחת טייטלים ממש לא מחמיאים, ותקבלו סיפור סינדרלה אמיתי. ברטולי, שנאלצה לממן לעצמה את הביגוד במשך תקופה ארוכה לאחר שחברת הלבשה צרפתית החליטה לסיים את השקעתה בספורט ועל אף שהייתה תמיד בסביבות ה-20 בעולם, ראויה במיוחד לזכות בתואר מול הקהל הביתי שלה ולעשות את המפנה התודעתי.

גם מבחינה מקצועית אין ספק שהיא אחת הטובות בסבב השנה ויעידו על כך הגמרים באינדיאן וולס ושטרסבורג, אליהם טיפסה. ברטולי מצליחה בעיקר בזכות כוח רצון אדיר וניצול היתרונות הפיזיים שלה מול היריבות. גם היא יודעת שהדרך לתואר עוברת דרך חצי גמר מול האלופה מאשתקד, פרנצ'סקה סקיאבונה, אולי השחקנית הכי מגוונת והכי מותאמת למשטחי חימר בסבב. ברטולי חייבת לנצל את חוסר העקביות של האיטלקיה כדי להפתיע אותה. מעניין לא פחות יהיה לראות כיצד הקהל באצטדיון פיליפ שארטייה ידחף את השחקנית האחרונה שנותרה לו בטורניר.

אחת הרגעים הכי ביזאריים של השנים האחרונות התרחש במערכה החמישית בין ויקטור טרויצקי לאנדי מארי, כשאחד מהילדים אוספי הכדורים נכנס בטעות למגרש לאחר שחשב שחבטת החזרה של הבריטי לא תעבור את הרשת וכמעט נתקל בטרויצקי, שהנחית כדור אדיר לפינה. במצב כזה, אין שום הגיון בהענקת נקודה חוזרת כשברור לגמרי שהנקודה חייבת ללכת לטובתו של טרויצקי. למרות זאת, השופט העקשן פסק על נקודה חוזרת. כמו המקבילים שלהם בכדורגל ובכדורסל, לא יזיק אם גם שופטי הטניס יתנו יותר כבוד להיגיון שלהם ויפסיקו להיצמד בכזו ייראה לספר החוקים היבש.