מלחמת אמריקה הצפונית

"הו קנדה!", שרים הקנדים אחרי כל זכייה במדליה. "גו קנדה גו!", הם צועקים בשביל לעודד את המתחרים מטעמם. כן, הקנדים אוהבים להרגיש פטריוטים. אבל מדי פעם, רק לפעמים, זה ממש נמאס. הקנדים עושים הכול כדי להבדיל עצמם מהאמריקאים, רק שלעיתים זה יוצר דווקא את התחושה ההפוכה. למשל - בתחנות הטלוויזיה משודרת פרסומת לחברת מזון אשר נותנת חסות לאולימפיאדה, ודובר החברה, אשר מופיע בפרסומת, אומר כי אם המתחרים הקנדים יזכו במדליה, הם ייקחו קרדיט, אבל רק קצת - אחרי הכול, הם קנדים. למי שלא הבין, מדובר כאן במכה מתחת לחגורה של האמריקאים. וזו אינה הדוגמא היחידה. איפה האוהדות השבדיות? הנורבגיות? כולם נבלעים בתוך ההמון האדום הזה, וזה קצת יותר מדי נראה כמו תחרות בין קנדה לארצות הברית מאשר אירוע כלל עולמי.

בכלל, היריבות הגדולה בין שתי המדינות הללו, בכל הנוגע לספורט (ובמיוחד בספורט חורפי) הגיעה לרמות שלא היו מביישות גם נבחרות מהמזרח התיכון. הנה - לאחר משחק ההוקי בין נבחרות ארה"ב וקנדה (שהסתיים בניצחון אמריקאי), בקושי נרשמה תנועה של אוהדים קנדיים ברחובות וויסלר, בניגוד לימי האולימפיאדה שקדמו למשחק, אז בסוף כל יום היו יוצאים האוהדים ומתחילים לשיר. הניצחון האמריקאי הוריד את מצב הרוח הקנדי לשפל חסר תקדים, כשלאחר המשחק נרשמו התפרעויות ברחבי המדינה - חנויות נופצו, מכוניות הועלו באש והרבה חוליגנים קנדים מצאו עצמם במעצר לאחר עימותים עם המשטרה. כן, מתברר שגם לקנדים יש סף עצבים, והוא לרוב נשבר לאחר השפלה אמריקאית.

גם ביום שלאחר המשחק בקושי נרשמה תנועה ערה של אוהדים בלבוש הקנדי הרשמי של האולימפיאדה. אגב, גם בהוקי הנשים היריבות בין שתי המעצמות עצומה, ולא פעם נרשמו שם מכות בין הבנות, או כמו שאמרה הכוכבת הגדולה של נבחרת ארה"ב, אנג'לה רוג'ירו - "אין דבר מתוק יותר מאשר לגרום לכל הקהל הזה להשתתק". אכן, סטירת הלחי שחטפה נבחרת ההוקי הקנדית הייתה כואבת. רק בערב שלמחרת ההפסד לארה"ב, לאחר ההופעה האדירה של הלהקה המיתולוגית "דיבו" (כן, אתם מכירים אותה) והזכייה של רקדני הקרח הקנדים בזהב, השתפר מצב הרוח הלאומי.

אם כבר ברקדני קרח עסקינן, אני חייב להבין משהו - האם אני היחידי שרואה בהצבת המקום העשירי כמטרה באולימפיאדה סוג של תבוסתנות? כלומר, די ברור שהאחים זרצקי לא יוכלו למשאבים האדירים שמקבלים המתחרים האחרים (ותודה ללימור לבנת), אבל יש הבדל ברור בין להסתפק במקום העשירי - שזה הישג מכובד לגמרי, וכל הכבוד להם על ההישג האדיר מבחינתם - לבין להציב מטרה שהיא פחות מאשר זכייה בזהב. מצד שני, אולי זה רק אני.

ביום שלישי כבר השתפר מצב הרוח הקנדי, וביום רביעי הוא שוב הגיע לשיא, עם הזכייה של המתחרות הקנדיות במזחלות (זוגות) בזהב ובכסף, כשהן משאירות את הארד, כמובן, לאמריקאיות, ועם הניצחון העצום על נבחרת ההוקי הרוסית - שרבים חשבו שמשחק זה יהיה הגמר - והשחקן המפחיד ביקום, אלכסנדר אובצ'קין.

כבר במשחק על ההעפלה לרבע הגמר, כשהיה כבר ברור שקנדה מנצחת את גרמניה, החל הקהל לשאוג "אנחנו רוצים את רוסיה" (שזה, למרות העידוד, די דבילי, בהתחשב בכך שכבר נקבע כי המנצחת תפגוש את הרוסים), ולמרות שכל מי שאינו קנדי חשב לעצמו 'היזהרו בבקשותיכם' - השיגה הנבחרת את הניצחון המיוחל, שימחה מיליוני אנשים, ובעיקר השאירה את קנדה שלמה. קשה לחשוב מה יקרה אם ארה"ב תנצח את קנדה במשחק הגמר, ולמרות שלא סביר שזה יקרה (שוב), אני כבר התחלתי לחפש את הממ"ד הקרוב. ומכיוון שאין יותר מדי מקומות בטוחים ומקלטים סודיים בוויסלר, החלטתי לחזור לוונקובר.

נבחרת הנשים של קנדה בהוקי - ששברה את שיאי הנקודות, בעיקר בזכות הופעה מוחצת של 0:18 במשחק הפתיחה - הצליחה לנצח את ארה"ב, זכתה בזהב בפעם השלישית ברציפות, השיגה את מדליית הזהב השמינית של קנדה באולימפיאדה (שיא בזהב לקנדה) לעיני ויין גרצקי, ראש ממשלת קנדה ונבחרת הגברים (טוב שאין עליהם עוד יותר לחץ עכשיו), ושוב דלקו הטבעות על האסדה המשייטת מול חופי ונקובר בצבע זהב.

מאוחר יותר עלו על הפודיום בוויסלר זוכות מדליית הזהב במזחלת זוגות נשים - קיילי המפריס והת'ר מויס, שרקדו עם המדליות שלהן לקול תשואות הקהל, אך השיא המרגש של הערב היה ללא ספק המקצה החופשי בריקוד על הקרח לנשים, שם אמנם זכתה יו-נה קים בזהב ובשיא העולמי, אך הייתה זו דווקא זכייתה של ג'ואני רושט במדליית הארד שלא הותירה עין יבשה ברחבי קנדה. רושט, שאיבדה בתחילת השבוע את אמה באופן מפתיע, עלתה לקרח ונתנה את הופעת חייה למרות השבוע הקשה שעברה, וכשאביה בקהל האדום-לבן-שחור (צבעי הנבחרת הקנדית) הפכה לקנדית החמישית בהיסטוריה שזוכה במדליה בתחרות זו ובדרך גנבה את מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל - וכמעט את ההצגה כולה.

האולימפיאדה, בכל מקרה, מתחילה לתת את סימני הסיום שלה. למרות שעד ליום ראשון - אז תינעל התחרות המופלאה הזאת עם תחרות הגמר בקרוס-קאנטרי סקי (50 ק"מ) לגברים ומשחק הגמר של ההוקי בטקס מרשים - נשארו עוד לא מעט מדליות לחלק, כבר ניתן להרגיש בירידת המתח. מקומות הבילוי כבר לא מפוצצים כשהיו לפני שבוע, ה"בתים" של המדינות המשתתפות כבר אינם עמוסים והתורים בכניסה אליהם קצרים יחסית, הפאבים החלו להוריד מחירים (סוף סוף הצלחתי למצוא פאב שמוכר גינס בפחות מ-9 דולרים. אפילו פחות מ-6), חנויות המרצ'נדייז החלו לנסות להיפטר ממלאי מוצרי האולימפיאדה שלהן, עם מחירי "סוף עונה" של בין 50 ל-70 אחוזי הנחה - זה הזמן להתחיל לקנות מזכרות למשפחה והחברים, אבל רק להתחיל, כי המחירים עוד צפויים לרדת.

אפילו השמש, שהפציעה לכמה ימים, נעלמה והותירה את ונקובר גשומה ואפורה כבכל חורף שגרתי, ואת וויסלר אפורה, ערפילית ומושלגת כרגיל. מעבר לכך, מקומות העבודה מבוססי השירות, שבשבוע החולף נאלצו לטחון את העובדים שלהם בשעות נוספות בשל העומסים הכבדים, נאלצים כרגע לספוג את ריבוי ההיעדרויות בשל המחלות השגרתיות של החורף שתקפו את העובדים המותשים. כן, גם אולימפיאדה, עם כל החגיגיות והטקסים והמדליות שלה היא עדיין מדגרה טובה לוירוסים ומחלות. תוסיפו את הערך המוסף של החורף והמחלות שלו ואת הרכבות העמוסות והדחוסות, ותקבלו יופי של בקטריות. מזל ששפעת החזירים נרגעה.

סוף השבוע מתקרב, והפאבים הרבים כבר מתארגנים לקראת השיא של האולימפיאדה. בכל מקום ניתן לראות כבר שלטים, פוסטרים והזמנות מצד הפאבים והמסעדות לקהל הרחב להגיע ולצפות במשחק הגמר של ההוקי. המשחק יתחיל קצת לאחר השעה 12 בצהריים, מה שאומר הרבה הכנסות למקומות השונים, שיכולים לבנות על הרבה אוכל ושתייה שיוזמנו לפני, במהלך ואחרי המשחק. תזמון מושלם של ארוחת צהריים של יום ראשון (היום החופשי בקנדה). מצד שני, אם קנדה תפסיד לסלובקיה המפתיעה בחצי הגמר ולא תעפיל לגמר, ניתן לשער כי הרבה מהמקומות הללו יישארו מיותמים.

אם, לעומת זאת, הנבחרת הקנדית תעשה את שמצפים ממנה ותעלה לגמר, יהיה קשה מאוד להשיג מקומות נוחים לצפייה, וסביר להניח שכבר בשעה 10 בבוקר יחלו הקנדים לגדוש את מקומות הבילוי, כשתורים רבים ישתרכו בכניסה (לא מן הנמנע שהרבה מקומות אף יגבו תשלום עבור הכניסה), ברחובות ובתחבורה הציבורית. בינתיים, המדליות ממשיכות לזרום, הטקסים ממשיכים להיערך והחגיגות ממשיכות. אנחנו עדיין לא מסיימים כאן בוונקובר, היות ונותרו עוד 19 מדליות בקופה, כולל מדליית הזהב בקרלינג. כן, שוב הזכרתי קרלינג.