"המטרה שלנו היא להגיע ל-40 נקודות וככל שנעשה זאת יותר מהר, כך ייטב". את הדברים הללו לא אמר אדם אחד וגם לא שניים. אם תקראו ראיונות עם אנשי ושחקני פארמה, תגלו שהמנטרה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב. מהנשיא, דרך המאמן ועד הקפטן ושאר השחקנים. תשאלו אותם על הפורמה בה נמצאת הקבוצה? הם יענו לכם שהם רק רוצים 40 נקודות. תדברו איתם על אירופה? התשובה כבר ידועה.
אלא שאחרי 16 מחזורי ליגה, לפארמה יש כבר 28 נקודות והיא קרובה מאוד להשלמת המטרה. בעיקר לאור העובדה שעד סיום העונה נותרו 22 מחזורים, בטח לאור המצב בטבלה, לפיו היא מדורגת במקום הרביעי, שלוש נקודות מתחת למילאן הגדולה ושתיים מתחת ליובנטוס, שהשקיעה כ-50 מיליון יורו ברכש בקיץ האחרון.
קשה להאמין שבמאי הקבוצה מחבל אמיליה-רומאניה תחגוג עלייה לליגת האלופות, כנראה שעד אז מרחק הנקודות בינה לבין מילאן ויובה כבר יהיה דו ספרתי. אבל גם ההנחות ההגיוניות הללו לא סותרות את העובדה שבפארמה נבנה בינתיים סיפור הצלחה ושהקבוצה הקטנה מצפון איטליה היא הפתעת העונה האיטלקית עד כה, כמעט ללא מתחרות.
פארמה עברה שנים קשות מאז 2004, אז נקלעה משפחת טאנצי שעמדה בראשה, לקשיים כלכליים שלא הוסרו גם אחרי רכישת המועדון על ידי תומאסו גירארדי שנתיים מאוחר יותר. אחרי מספר עונות של מאבקי תחתית, נשרה הקבוצה לסרייה B בתום עונת 2007/8, אבל עונה אחת הספיקה לה כדי לחזור לליגה של הגדולים. פעם היא הייתה חברה מה- Sette Sorelle, "שבע האחיות", אותן קבוצות ששלטו בליגה האיטלקית בשנות ה-90 ותחילת ה-2000, היום היא תסתפק פשוט בבילוי ארוך שנים בליגה הבכירה ובינתיים היא בדרך הנכונה.
20 שנה בסרייה א'
לפני לא מעט שנים, כשכריסטיאן ויירי עוד היה בשיאו, הוא סיפר בראיון על החיבה שיש לו לפארמה ועל כך שישמח לסיים את הקריירה בקבוצה השקטה והלא לחוצה הזו. המיקום של העיר, בין בולוניה למילאנו והיותה אחת מבירות האוכל של ארץ המגף, הפכו אותה ליעד די מועדף בקרב המטיילים בצפון, אבל היא מעולם לא הייתה "עיר של כדורגל".
מצד אחד ברור שמדובר באלמנט שלילי, מצד שני הקבוצה שעלתה לראשונה לליגה הבכירה באיטליה בתום עונת 1989/90, הפכה לקרקע פורייה להצמחת שחקנים, שמצאו מקום נוח ולא מלחיץ לעשות בו את צעדיהם הראשונים בליגה הבכירה. "בשנות ה-90 הגדולות השחקנים עדיין היו מתאמנים לפעמים בפארקים ציבוריים מבלי להרגיש שמסתכלים עליהם", כתב העיתונאי רוברטו גוטה. והם עדיין עושים את זה.
למאמן, פרנצ'סקו גווידולין זה התאים. הוא העלה את ויצ'נזה הקטנה לסרייה A באמצע שנות ה-90, הדריך אותה להנפת הגביע האיטלקי ב-1997 ושנה לאחר מכן הצעיד אותה עד לחצי גמר גביע אירופה למחזיקות גביע. מאוחר יותר הוליך את פאלרמו דרך מסלול דומה, אבל בשנים האחרונות נודע בעיקר בזכות (או בגלל) שלוש הקדנציות שלו בארבע שנים בפאלרמו וסיפורי האהבה-שנאה שלו עם הנשיא האקסצנטרי מאוריציו זאמפריני. אחרי הרומן הסיציליאני הממושך, גווידולין היה צריך קצת שקט והוא מצא אותו בצפון איטליה, שוב בפרויקט שמתחיל בליגת המשנה.
בקיץ האחרון הנחיתה הקבוצה שורה של שחקנים בעלי רקע דומה לזה של המאמן. רובם הגיעו בהשאלות או בהעברות חופשיות והם באו למועדון שקט ורגוע כדי להעלות את הקריירות שלהם בחזרה למסלול. "הדירקטור פייטרו לאונרדו, שעשה את שמו באודינזה, החליט להביא לקבוצה שחקנים משלושה סוגים: צעירים מבטיחים, ותיקים עם ניסיון, או שחקנים שיש להם מה להוכיח", כתב העיתונאי אנטוניו לבאטה. כך אכן היה.
14 שחקנים בני 25 ומטה
ההגעה של רונאלדיניו למילאן לפני כשנה הוציאה מאלברטו פאלוסקי הצעיר הצהרות לפיהן "אני שמח, עכשיו ברור שייתנו לי לשחק במקום אחר. אני רוצה להיות בקבוצה בה אני אוכל לשחק". מואלרי בוז'ינוב הבולגרי, שזרח בשמי לצ'ה כשהיה בן 17, נשארה בעיקר הבטחה. כריסטיאן זקארדו הבריק בפאלרמו, הפך לחלק בלתי נפרד מנבחרת איטליה והניף את הגביע העולמי ב-2006, אבל לא התאקלם כראוי בוולפסבורג ודוידה לנזפאמה לא הצליח לממש בפאלרמו את הפוטנציאל שהביא אותו לנבחרת הצעירה.
גם הסיפורים של ג'ונתן ביאביאני, פאולו דלפיורה ואנטוניו מיראנטה דומים וכמובן שיש את כריסטיאן פאנוצ'י, שבמובנים מסוימים חי את החלום של בובו ויירי על סיום הקריירה בפארמה, אחרי פרידה לא נעימה מרומא. גווידולין בנה קבוצה צנועה ומעל הכל, רעבה. חלק מהשחקנים אולי יחזרו לקבוצותיהם בסוף העונה, אחרים הגיעו אחרי קריירות מזהירות, אבל על הדשא בטארדיני הם מצאו הזדמנות להראות לכולם, להוכיח למי שלא האמין בהם.
"הכוח שלנו הוא בקבוצתיות", אמר לא מזמן הקפטן סטפנו מורונה, שכיוון לחיבור המוצלח בין שחקנים צעירים ורעבים, שמהווים את הרוב, לבין האחרים והמעטים, שמאחוריהם קילומטרז' ארוך במגרשי הסרייה A. המאמן גווידולין הוסיף: "מובן שאני לא אעלה קבוצה שלא יודעת מה היא צריכה לעשות, אבל משחקים לא מנצחים רק בזכות טקטיקה. התשוקה להשתפר ולנצח והרצון של השחקנים לדחוף עד קצה גבול היכולת הם אלו שמביאים נקודות. על זה אנחנו עובדים".
14 מ-26 שחקני הסגל של פארמה הם בני 25 ומטה והם חדורי מוטיבציה להראות ולהוכיח, להפוך לקנבארו או הבופון הבאים. אלא בגילאים הללו המעבר מהשאפתנות האדירה שמביאה הצלחה, לעיתות משבר, יכול להיות מאוד קל וחד ובקרוב תגיע הקבוצה לאחת מהנקודות שיסמלו את העונה שלה. בינואר בדרך כלל מתחילים הילדים להיפרד מהמבוגרים, קבוצות מפתיעות מתרסקות במורד הטבלה ולשחקנים שהיו אתמול אלמוניים והיום מככבים בכותרות, מתחיל להסתובב הראש.
לא לחינם הזהיר כריסטיאן פאנוצ'י, שכבר ראה דבר או שניים, שסטייה מהמטרה עלולה להביא איתה סחרור בגלל שהסגל צעיר וחסר ניסיון. זו הסיבה בגללה הנשיא, המאמן, הקפטן והשחקנים הותיקים, לא מפסיקים לדבר על 40 נקודות. כדי לא לסטות ממטרת ההישארות, כדי לשדר לצעירים שבדרכם למעלה יש להם משימה שעדיין לא הושלמה בפארמה. כשהקבוצה תצבור את 12 הנקודות שנותרו להשגת המטרה הראשונה, אולי המנטרה תשתנה.
