* ב-1756 כתב וולטייר את הסיפור הקצר החלום של אפלטון", בו הביע בזהירות רבה ביקורת דתית חריפה. אבל להביע ביקורת על הדת היום זה פאס?ה. אם אפלטון נזקק ל-א' פרוסתטית, מדוע מישל פלאטיני חסין?
עליתי במדרגות מתחנת המטרו במילאנו ויצאתי אל האור החיוור בציפייה לראות את אחד מסמלי התרבות המערבית, ושם הוא היה: מול בניין נורא גבוה עם המון עיטורים חרותים באבן, ניצבה יצירת מופת בגובה 74 ס"מ ובמשקל 8 ק"ג הידועה בכינויה אוזניים גדולות", או בשמה הרשמי, גביע אירופה לאלופות, היהלום שבכתר הכדורגל האירופאי שחובש מישל פלאטיני לראשו. למען האמת, אני לא ידעתי שהיא שם באמת שלא! אני באתי לכבוד המבנה הצנוע בעברה השני של הכיכר: הדואומו די מילאנו, הקתדרלה הגוטית הגדולה בעולם, שיר מ?שיש" כפי שתיארה? מרק טוויין. והוסיף טוויין: אני לא יכול להבין איך היא יכולה להיות שניה לכל דבר שהינו מעשה ידי אדם".
אף על פי כן, בעוד אנשים נכנסו בחופשיות ובנינוחות לכנסייה, מעברה השני של הכיכר צבאו אנשים על פתח המבנה שבו שו?כן "אוזניים גדולות" כדי לזכות ברגע של התייחדות עמו. בכנסייה מצאו האנשים מפלט נוח מפני הגשם, שבאותו הזמן הרטיב את האנשים שהצטופפו סביב המחסומים בפתח המשכן, מחכים רק לרגע שבו יוכלו באמצעות תנוחה לא נוחה במיוחד להגניב מבט חטוף בגביע המבריק.
עמדתי על הקו שנמתח ביניהם; אפשר היה להרגיש את המתח שחצה את הכיכר. הכיכר לא היתה רק לב מילאנו; היא היתה שדה קרב מגנטי. כל אחד מהקטבים הפעיל את משיכתו, והאדם הקטן נקרע ביניהם.
אז מה אתה עושה בראש השנה בפריז?
לא הייתי בטוח, ואז קיבלתי ביום שלישי בלילה הודעה מחבר: שנה טובה! לא, לא הודעה קיבוצית ולא הקדמתי ביומיים. אבל השנה האמיתית מתחילה הערב, עם פתיחת ליגת האלופות.... ובאמת אין הצדקה לבלעדיות שניכס לעצמו א' בתשרי. ביהדות נהוגים ארבעה ראשי שנה, ולו היה כדורגל בתקופת המשנה בוודאי היו חמישה.
לאחר שהגזמתי עם תופעת ההפשטה הצרפתית המפורסמת לראות" משחק, כביכול, במקום שאין החלטתי ללכת למשחק בשר ודם ויזע, וכדי להעניק מימד של מוחשיות מוגברת לחוויה אף הרחקתי לשם כך עד מילאנו, כדי לפתוח את השנה החדשה עם אלופת אירופה הטרייה ברצלונה, שפתחה את המסע להגנה על תוארה מול אינטר המקומית בשנה הראשונה למתכונת החדשה שהגה פלאטיני. "!!!", כתב לי אחד. עשרים וארבע שעות מה"גיהנום", העיר אחר: שבע שעות וחצי הלוך, שבע שעות וחצי חזור ובתווך בקושי תשע שעות בעיר עצמה.
ברכבת נתקפתי הרהורי כפירה ליבוביצ'יאניים (עשרים ושניים משוגעים רודפים אחרי כדור וגו') כל הדרך הזו, בשביל... משחק כדורגל? כמובן, לכל דבר ניתן לערוך רדוקציה שטחית כשל לייבוביץ', וכמובן, השלם גדול מסך חלקיו ,Irreducibili התריסו אוהדי אינטר כלפי לייבוביץ', בכרזה שתלו ביציעים. אבל את חוויית ליגת האלופות אפשר השנה למצוא גם בארץ. כך שלא בשביל המשחק עצמו אני נוסע, וגם לא בשביל החוויה שמסביב אז... בשביל מה?
בשביל מה? בשביל הגאונות של איברהימוביץ', של הנרי, אבל בראש ובראשונה של מסי. 'גאון' היא לא מילה להקל בה ראש; ולכן, מתוך שאיני משתמש בה בקלות-דעת, עשיתי את הדרך הארוכה למילאנו כדי לחזות בהבלחה של על-אנושיות בעולם שהוא "אנושי, אנושי מדי". לייבוביץ', אני מתאר לעצמי, היה מתהפך בקברו. אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי גאונות זו סיבה מספיק טובה לנסוע מעל תריסר מאות קילומטר.
שנה חדשה מביאה איתה ציפיות חדשות. והחיים, הם חושפים אותן כחסרות שחר.
עוד (לא) יאיר השחר
השחר האיטלקי לא מעורר ציפיות; הוא נראה כאילו השמש עומדת לשקוע. הרכבת חוצה את הגבול ואת פניה מקבלים יערות אפלים. היא עוברת בין הרים מאיימים שפסגותיהם נסתרות מן העין, עטופות בצעיף עבה של ערפל. לפעמים הערפל כל כך סמיך שנדמה שההר קטום, כאילו נחנק ואיבד את ראשו; לעתים הוא אוורירי יותר, ואז ניתן בעדו לשרטט את תוואי הפסגה; אבל אף פעם לא לראותה ממש. מה מבקשת התפאורה הקודרת להסתיר? את הסודות האפלים של הכדורגל האיטלקי, שנחשפו ב-2006 בקול רעש גדול. הכדורגל האיטלקי שלט באירופה במשך שנים לא מעטות, ב-2003 גמר גביע אירופה לאלופות אפילו היה לעניין פנים-איטלקי, אבל מאז פרשת הקלצ'יופולי נחסמה בפניו הגישה לפסגת ההר. היום, הוא אפילו לא רואה אותה. מכולן נפגעה יובנטוס יותר מכל, ואמנם בשערי טורינו עומד מנוף לשיקום ההריסות. מעל שמי העיר מילאנו, לעומת זאת, פרושה שמיכה אפורה; אולם הסתיו אינו מסביר פנים פחות מהקיץ, שבו מילאן איבדה את כוכבה הגדול לטובת ריאל מדריד, ואינטר את כוכבה איברהימוביץ' לברצלונה עצמה. הציפיות במילאנו כל כך גבוהות עד שבתגובה לדברי פאביו קאפלו, שהעריך שאינטר צריכה לזכות בליגת האלופות, השיב מאמן אינטר מוריניו: מי שאומר את זה לא מבין כלום בכדורגל". מדי פעם חוצבת לה הרכבת מסילה נחושה דרך ההרים, אבל היא אובדת באפלה של מנהרות אין ספור. השאלה מבחינת הכדורגל האיטלקי היא מתי סופן?
מנגד, את שחקני ברצלונה היורדים מההר כמו מהאולימפוס, מש?רת הערפל כדי לשוות להם נופך מיתי. מפלטו של פרשן הכדורגל הוא הביטוי "מזל של אלופים"; כשהערפל מתפזר מתברר שלברצלונה יש ביטחון של אלופים: הם עולים לשחק בגוון שנתקע איפשהו על הרצף בין הוורוד לכתום ולא החליט אל מי להצטרף.
ההליכה לאצטדיון ארוכה ולא מעניינת. אבל אז דרך העלים נגלות קורות אדומות, אותן קורות המרכיבות את פסגת האצטדיון, ודי בהן כדי להחזיר אותי עשור לאחור פיפ"א '98, '99, 2000 (שם זה נפסק; ברגע ששילבו את הפסקול של רמי וייץ במשחק זה הרס הכל). ואז נחשף שאר האצטדיון. מוקף שערי כניסה רחבים שמעל כל אחד ניצב דיסקוס ניאון בוהק, האצטדיון עומד במרכז המעגל ומסביבו חגים הכוכבים. מבחוץ, הוא מרהיב בדיוק כפי שהיה במשחק המחשב.
מבפנים, הוא מרשים עוד יותר. בארבע פינות המגרש עומדים צריחים, וביניהם פרושות טראסות אנושיות, מגלשות ארוכות וצפופות של ראשים. על הראשים מסוככים גגות גליים, ומעליהם הקורות האדומות שממסגרות צוהר צר בתקרה. אבל השמיים שנראים בעדו כל כך רחוקים, והאווירה בתוך האצטדיון כל כך דחוסה והתפוסה כל כך צפופה שחשים מתחת לקרקע, מתחת למים. האצטדיון הוא אקווריום (מלבד בהפסקה, כשהוא הופך מאפרה; במהלך המשחק הרוב לחוצים מכדי לעשן). וכששאגה עולה מהיציעים, הרעש מקיף אותך ולא מרפה. ההד ממאן להיגמר, הוא שוטף אותך כמו גל, עובר מעליך פעם אחת בדרך אל החוף, ופעם אחת בדרך חזרה אל הים. לרעש בפנים יש איכות אחרת: הוא מקיף אותך, שוטף אותך, בסוף בולע אותך.
הערפל האיטלקי נמצא גם בתוך האצטדיון, הוא אופף את היציעים. אלומות האור שחורכות אותו מאירות רק את המגרש ומותירות את הצופים בצל. המשחק הוא במרכז, וכולם מרוכזים בו. יש מיתוס לפיו הסדרנים במגרשים באירופה הם מקצועניים, ולפיכך מבלים את המשחק כולו כשגבם למגרש ועיניהם ליציעים. וזה אולי נכון במקומות מסוימים. אבל לא בסן סירו: הסדרנים צופים במשחק כאחרוני האוהדים, ומעודדים יחד עם אחרוני האוהדים. אין להם מה לדאוג: האוהדים מרוכזים במשחק כמוהם.
על ידי יושב בחור צעיר ומאחוריו חברתו. מדי כמה דקות היא שולחת את ידה קדימה, כדי לקבל תשומת לב. הבחור תמיד נענה. אבל היד חוזרת שוב ושוב. היא מרגישה מאוימת על ידי המשחק, ובצדק. תיארתי לעצמי שהיא צריכה להיות מאוד יפה כדי להתחרות בו על תשומת לבו של בן זוגה. אבל לא הסתובבתי לבדוק. גם אני הייתי עסוק.
לפעמים ציפיות מתגשמות במלואן, ולמעלה מכך.
מסי, איפה אתה?
ולפעמים לא. לא בכדי משחקים ברצלונה בכמעט-כתום. הכתום הוא מחווה למסורת הכדורגל ההולנדי המבריק. ברצלונה במשחקה המענג היא יורשתה הלגיטימית של אייאקס של שנות ה-'70, ויש לה שושלת המסירה שתוכיח זאת. קרויף מסר לה את התורה, ראשית כשחקן ואחר כך כמאמן. קרויף עצמו הצמיח שושלת של מאמנים, בעוד שעל המגרש מתרוצץ מסי, גאון בצלמו אם לא בדיוק בדמותו.
שופנהאואר כתב, כישרון פוגע במטרה שאף אחד אינו יכול לפגוע בה, גאונות פוגעת במטרה שאף אחד אינו יכול לראות". וכך ברצלונה משחקת. כשפעם אחת מעבירה אינטר את הכדור לאגף השני, מסיטה את כובד משקל ההתקפה ומוציאה משיווי משקל את ההגנה, הקהל פורץ במחיאות כפיים סוערות; אבל ברצלונה עושה זאת כעניין שבשגרה. גם מבלי להסתכל, הם יודעים שמישהו נמצא שם. אבל הם כן מסתכלים הם מסתכלים 20 מהלכים קדימה, והם עושים זאת כי השחקנים נעים כמו היו כלים על לוח שחמט, כל אחד נע במסלול שהוא בו בעת קבוע וגמיש. מסי הוא רק אחד מרבי האמנים שמסדרים את השורות ומנצחים על המתקפה המאורגנת, השיטתית, האינטנסיבית שכותשת את אינטר. ובינתיים, התרגשות גדולה גואה ביציעים לנוכח קרן שמשיגה אינטר.
אינטר, גם כשהיא תוקפת, לא מצליחה לתקוף כך. אבל היא כן מצליחה לחנוק את ההתקפה של ברצלונה, ואיתה את מסי, ולחלץ תיקו אפס ביתי. לאן נעלמה הגאונות של מסי?
היקיצה של אפלטון
בלילה כבבוקר האיטלקי הפסגות נותרו הרחק מהישג יד או עין. הלכתי לישון בעלטה האיטלקית, ורק כשהרכבת חצתה את הגבול חז?רה לצרפת הגיחו קרני השמש הראשונות.
"'ואז התעוררת', אמר לאפלטון אחד מתלמידיו". לפעמים ציפיות לא מתגשמות, אבל לא לא מתגשמות.