וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מסע בזמן דרך הסטאד דה פראנס

טדי פסברג

8.9.2009 / 14:22

טדי פסברג התרגש כשהגיע לבירת צרפת, והמשחק של פאריס סן ז'רמן העלה בו זכרונות מתוקים מהעבר והרהורים מן ההווה

טיסה

יש קטעים קטנים ומעצבנים לפני טיסה, כל טיסה. לדוגמה, המאבק הסמוי על המקום בתור, שלעתים הופך גלוי. הגבר נמוך הקומה טוען – אם אני מבין נכון את נימת דבריו העצבנית – שהוא היה לפניי. אני די בטוח שלא, כי אני משתדל להקפיד על פייר-פליי גם במאבקים מסוג זה, אבל אחר כך אני מרגיש רע: שמא דרכתי מעליו מקודם מבלי משים? מהר מאוד אתה מגלה ששוב בחרת בתור הלא נכון, וזה שלך המונה חמישה אנשים בלבד, לא זז בעוד המקביל זורם. גם השאלות ההזויות דוגמת “אתה גר בצפון אירלנד?", לא תורמות. בסוף אתה מגלה שהסיבה לעיכוב היא אותו פקיד חדש, שבאמת-באמת מתאמץ ושומר על נחמדות ולכן אין הצדקה להוציא עליו את התסכול המצטבר. אחרי החיטוט בתיקים, גזילת הבקבוקים, המחירים המופקעים במזנונים ואווירת הטרור שמשרים אנשי הביטחון חמורי הסבר, זה מאחוריך.

ולפעמים, כל הדברים הללו קורים יחד: אתה ניצב מול שער ברזל מסתובב, לא בטוח לאן להכניס את הכרטיס, וגבר צעיר במעיל עור נכנס בך מאחור, פונה אליך בשפה זרה, לוקח מידך את הכרטיס ומכניס אותו לפתח, ואז נצמד לגבך, מצמיד אותו לברזלים ותוך שהוא מוחץ אותך מצליח להתגלגל איתך דרך השער המסתובב. ואז אתה בפנים – במשחק הכדורגל בין פריס סן-ז'רמן וליל, במסגרת המחזור הרביעי של הליגה הבכירה בצרפת. טיסה נעימה!

דו קיום

ויש גם את הנטייה להגזים, שבה ניתן להודות רק בדיעבד. אמנם נוסף לאי הנעימות הפיזית, חשתי גם אי נוחות מוסרית מהיותי שותף לדבר עבירה, אבל אחרי רגע של נקיפות מצפון קלות, הרגשתי מגניב להיות שותף לאקט אנטי-ממסדי במדינה זרה.

הגבר עם מעיל העור יצא גבר, הוא לא סתם השתמש בי: "מאיפה אתה?”, "מישראל. מאיפה אתה?”, "ממרוקו". חייכנו. הוא טפח על גבי, ואני על מעיל העור שלו. מעבר למפגן הגבריות שעל פני השטח, נדמה היה שבחיוך ההדדי הסתתר רובד עומק יותר של אירוניה, ואולי של אנטי-ממסדיות. מה שהעלה את השאלה: יהודי וערבי שמוצאים את עצמם דבוקים זה לזה בנקודה ספציפית במרחב, זקוקים זה לזה בנקודה ספציפית בזמן, אם הם מצליחים להצטופף ולהתגבר על חוסר הנעימות על מנת להשיג מטרה משותפת, הגם שהאחד אינו בהכרח רואה את עצם תביעתו של האחר לאותה מטרה כלגיטימית – האם גם קבוצות יותר גדולות של יהודים וערבים מסוגלים לכך?

מה שאולי מעלה בקרב הקוראים שאלה אחרת: למה אתה צריך להכניס את זה כאן? אבל הוא שאמרתי – הוא נכנס בי מאחורה. חזרה לספורט.

אנטי עולם

כשעולים למטוס, השאלה המתבקשת היא, כמובן – לאן טסים?התשובה היתה חרותה באותיות קידוש לבנה על גבי הקשת הגדולה שמסגרה את היציע המזרחי: Ici c'est Paris, כאן זה פריס! כך קראו אוהדי פריז בהתרסה לעבר שכניהם מהצפון שאכלסו, בהתאם, את היציע הצפוני. אולם דומה היה, טוטו (בין אם מילאת טופס, או לאו), ששוב איננו בפריס.

הקפדנות חסרת-הפשרות בחוץ פינתה את מקומה להפקר בפנים, לחזיז ורעם, לתמרות עשן ולגשם של גזירי נייר. יכולתי לשבת במקום שבחר עבורי הפקיד בתום משחק של 21 שאלות, בתור השלישי שבו עמדתי, אבל יכולתי גם לבחור כל מקום אחר שהיה באותו רגע פנוי. כל אנשי הביטחון שגדשו את הרחובות שמסביב לאצטדיון נעלמו כלא היו, כאילו נועדו לשמור רק על תושבי פריס החפים מפשע מפני אוהדי הכדורגל האכזריים שפלשו לעירם, לא לשמור על אוהדי הכדורגל המוטרפים מפני עצמם.

את המדים של כוחות הביטחון החליפו מדים חדשים, מדים כצבעי הקבוצה, כחולים-אדומים. אחוז יוצא דופן מהקהל לבש אותם, ואלו שלא – לא לבשו כלום. על חלק מהחולצות היו כתוב שם מאחור – השם שלהם, או אולי שם של שחקן אהוב. אבל היה גם מי שהעדיף לכתוב: "אנטי-מארסיי”; והיה גם מי שביקש לחלוק את אהבתו עם העולם כולו, והסתפק במסר פשוט יותר: “אנטי".

המבנה העצים את תחושת הבידוד. שלא כאצטדיונים רבים אחרים המאפשרים הצצה אל העיר המארחת שמעבר לגבולות המשחק, הפארק דה פרינס בנוי כמבצר. מעבר למלתעות הבטון שפוערות רווח בתקרת האצטדיון ניתן לראות בריכה של שמיים תכולים מוכתמת בשלוליות של קצפת. בראש המלתעה הדרומית ניצב זקיף (או אולי רק צלם), וגם הטבע כיבד את ריבונות הממלכה. ציפורים מרשות לעצמן להתקרב לפאתיה, אבל לעולם לא לחדור למרחב האווירי שלה.

אולם בעוד שבמרבית אצטדיוני העולם המעבר מבחוץ פנימה מתווך על ידי מסדרון בטון כעור, הפריסאים נתנו דרור לנטייתם האמנותית. ומכיוון שטעם טוב הוא גם לדעת שהטוב הוא לא תמיד טוב, או לא תמיד מתאים, הם ביטאו את אותה נטייה בגרפיטי ססגוני שרוסס באופן אחיד ובכישרון רב, מבלי להותיר פיסת בטון עירומה. זה היה מרהיב.

אירופה זה רק באירופה

גם התפאורה שבנו במגרש עצמו התאפיינה באותו טעם רב השראה. דגלים לרוב כיסו את היציעים, חלקם גדולים עד כדי ליקוי חמה, כשהם התבדרו ברוח. ואף על פי שחלקם הגדול היה בצבעי אדום-כחול-לבן, לא את צרפת הם ייצגו; הצבעים היו ערוכים אחרת, אף שאין קל מלנכס את הדגל הלאומי לטובת הקבוצה, בוודאי זו של עיר הבירה. קל לדמות אוהדים של קבוצות אחרות, בערי בירה אחרות ברחבי העולם, משתמשים בדגל הלאומי גם כשצבעיו אינם זהים לצבעי הקבוצה. ואף שמעשה זה איננו אסור – ומדוע שלא יוכל אזרח להניף בגאווה במדינתו את דגלה? – הריהו יכול לשמש גם למטרות ציניות ומכוערות. ולפיכך מוטב להימנע ממנו. אבל זה עניין של טעם. וכאמור, לפריזאים יש טעם מצוין.

ועל רקע אותו טעם פריזאי, נפסלו גם שאר המקומות המועמדים לשמש יעד לטיסה. אובד עצות, יכולתי להעלות בדעתי אפשרות אחת בלבד: שהטיסה איננה במרחב, אלא בזמן. שלא אל עיר או מדינה או יבשת אחרת ש?מה הטיסה את כנפיה, אלא אל תקופה אחרת בזמן. תהיתי שמא המשחק לא חוזר אל שנת 1993, כשבאותו פארק דה פרינס התעלה הכדורגל הישראלי לאחת מפסגותיו הגבוהות ביותר בניצחון המרעיש 2:3 על נבחרת צרפת.

מאז אותה סנסציה על הסן זרמו בה מים רבים, וגם מיתרי קולו האבוד של מאיר אינשטיין חזרו לאיתנם, ומי ששיחק באותה נבחרת הוא היום מאמן, ומי שאימן אותה אז היום מפרשן. ובסוף שבוע שבו תקשורת הספורט הישראלית חגגה את הישגי הקבוצות הישראליות באירופה, נעים היה להיזכר בצעדינו הנאיביים הראשונים ביבשת, באותו קמפיין אירופי ראשון, כי תבוסות לנבחרות סקנדינביות בשיעור של חמישה שערים כמובן לא חזרו שנית. או שכן, אבל בכל מקרה התפכחנו מאז ולמדנו שהנבחרת יכולה להפסיד שבע שנים אחר כך 5:0 לנבחרת סקנדינבית אחרת, ועדיין להיות מובכת יותר ממה שקורה מחוץ למגרש. ואני, אישית, על אף שזה לקח מספר שנים, לבסוף למדתי להכיר בכך שאף שאנו משחקים באירופה – זה לא אומר, זה באמת לא אומר, שאנחנו שייכים אליה גיאוגרפית.

ומכיוון שהרעיון שמשחק כדורגל הוא למעשה טיסה בזמן הוא רעיון מגוחך, שמקומו בספרי מדע בדיוני גרועים במיוחד, אבל בוודאי לא בתיאורים רציניים של כדורגל צרפתי, זנחתי גם אותו. מאחר שנשללו האפשרויות שהטיסה היא למקום אחר או לזמן אחר, ולאחר שפריס כבר כבשה צמד שערים והמשחק התקרב לסיום, לא נותרה בידי ברירה אלא להסיק שהטיסה היא לא בזמן ולא במרחב ואף לא בעולם הזה או מהעולם הזה. הטיסה היא לשומקום, או לכל-מקום, או לעל-מקום. כלומר, אף שאנשים אינם איים כשלעצמם, הם יכולים למצוא לעצמם כאלה, לברוא להם אותם, גם בלב (או בפאתי) עיר סואנת. ואמנם כאן זה פריס, כמאמר הסיסמה או כצעקתה, אבל כאן זה קודם כל כדורגל. והכדור הוא עגול. ולדרבי יש חוקים משלו. וב?על-מקום לא צריך להיות בן המקום כדי להיות בן בית; לא צריך להיות דובר של שפת המקום כדי לתקשר עם הסובבים. כי קהל של קבוצת כדורגל, קהילה של קבוצת כדורגל, חורגת בעל-מקום מחלוקות אקראיות שעורכים בעולמות אחרים: אין לה עניין בחלוקות על פי גזע, דת או לאום (מין? אולי). צריך רק להיות בן אדם – כי הרי ציפורים אינן באות בשערי האצטדיון.

sheen-shitof

עוד בוואלה

מה אתם יודעים על המשפחות של הכדורגלנים? שחקו עכשיו.

בשיתוף וואלה מובייל

אין גן עדן

זה לא שעל-מקום הוא גן עדן. הוא לא. אנשיו לא שוחרי שלום. הם אוהדי כדורגל. כי במרחק לא גדול במרחב, בניס שבדרום המדינה הופסק משחק הכדורגל למשך 20 דקות רק יום קודם, בגלל התפרעות אוהדים. ובמרחק לא גדול מאוד בזמן, רק כמה שנים, נהרג אוהד בעקבות מהומות על רקע אנטשימי לאחר משחק של פריז סאן ז'רמן נגד הפועל תל אביב. אבל זו הסיבה שהמקום נקרא על-מקום, ולא על-זמן.

כי לפעמים הטיסה נגמרת. על פי רוב היא לא אורכת יותר משעה וחצי. ובסביבות אותה נקודת זמן, כשהנוסעים מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות ובכל זאת קמים, אוסף הקיצוני השמאלי הפריסאי את הכדור באגף, מעביר אותו בין רגליו ואת רגליו סביבו ואת יריביו איפה שהוא מותיר מאחור כשרגליהם קשורות...ולבסוף מגביה כדור לצד השני של הרחבה, שם ממשיך פריסאי אחר את הכדור בבעיטת יעף מדויקת וחלשה לעבר השוער. הוא נוחת רכות בין ידיו המושטות, ואז מתגלגל לאיטו על מסלול מספר 5 שבין רגליו, חוצה את קו הגבול חזרה אל העולם הזה ונושק לרשת ברוך, כפי שנוהגים לעתים אנשים להצמיד את שפתיהם לאדמה בנחיתתם במקומות מסוימים בעולם.

כפי שנהוג במקומות מסוימים בעולם כשהטייס משיב את נוסעיו בבטחה הביתה, פרצו האנשים בתרועות רמות ובמחיאות כפיים סוערות מתוך השתאות על הפלא שבטיסה. ואחד מהם אף העיף תינוק לשמים, ואני מקווה שגם תפס אותו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully