וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מסופר דפור לסופר דיפרסיה

שמוליק ניל"י

18.7.2008 / 14:44

דפורטיבו לה קורוניה, שתפגוש בשבת את סכנין, ממשיכה בדרך הבטוחה לאבדון. למה מה שלא יקרה אף פעם לברצלונה או לריאל מדריד עלול לקרות לקבוצה מגליסיה?

להצגה טובה, כמו בקבוצת כדורגל טובה, נדרשים שחקנים שיודעים בדיוק מהו תפקידם. בהצגה המורכבת שנקראת ספרד, נראה כאילו תפקידו של כל אחד משלושת "הלאומים ההיסטוריים", כפי שמגדירה אותם החוקה הספרדית, מוגדר בבירור. הקטלאנים הם הדמות האקסהביציוניסטית - מצליחה, יצירתית וחפצה תמיד באהבת כולם. לא מעט באסקים יגלמו בקלות את המיזנטרופ שרוצה לאהוב את עצמו לבד, בלי שאף אחד אחר יפריע, גם אם מדי פעם ישקול בכל זאת להשתלב עם הפתעה כמו מוזיאון הגוגנהיים. הגליסיאנים הם דמות מוזרה עבור הצופה – היא תמיד שותקת. לכן משפט רווח בספרד אומר שאם תפגוש גליסיאני במעלית לעולם לא תדע אם הוא עולה או יורד.

אדפטציה מעניינת למשפט הזה ניתן למצוא באירוע שקרה השבוע בגליסיה. מעט מאוד מועדוני כדורגל, אם בכלל, יבחרו דווקא בטקס הצגת שחקנים חדשים כדי להודיע על קיצוץ בסגל. דפורטיבו לה-קורוניה הוא אחד מהם. ביום שלישי הציג המועדון, שלאורך רוב העונה שעברה נראה היה בדרך הבטוחה לליגה השניה, שתי רכישות חדשות (דניאל אראנזוביה, שוערה של אתלטיק בילבאו בעונה שעברה, וזה קסטרו, מגן שמאלי שהגיע מאתלטיקו מדריד). דווקא בהזדמנות חגיגית זו הודיע הנשיא הותיק אוגוסטו לנדוירו כי "המטרה הברורה של המועדון היא לצמצם את הכמות העודפת של השחקנים". כמה עודפת? בערך כמו הבטן של רונאלדו בתקופה דיכאונית. מיגל אנחל לוטינה, שממילא מתחבר באופן טבעי לדיכאון כמי שמחזיק במבט קבוע של "מישהו-ירה-לי-בכלב", הבהיר במסיבת העיתונאים כי הוא רוצה לקצץ את הסגל העומד על קרוב ל 40 שחקנים, כך שיישארו 23 בלבד.

כל זאת, כאשר רק לפני שנים בודדות איימה דפורטיבו לכבוש את אירופה. עם חאבייר אירורטה, עוד מאמן מדוכדך-תמידית, זכתה דפורטיבו באליפות בשנת 2000. בעונת 2002 המרשימה זכו הגליסיאנים בגביע המלך אחרי ניצחון מרשים על הגלקטיקוס בגמר בבירנבאו, ביום ההולדת המאה של ריאל מדריד, והוסיפו לכך ניצחון כפול על מנצ'סטר יונייטד בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג. "סופר דפור" הגיעה לשיאה ברבע גמר ליגת האלופות ב 2004, עם 0:4 מדהים מול מילאן בגומלין רבע הגמר אחרי הפסד 4:1 במשחק הראשון. כדי להבין את מידת ההצלחה מומלץ לשים לב לכך שבשנים 1992-2004 (ב 92' חזרה דפור לליגה הראשונה) המועדון סיים 8 פעמים בשלישיה הראשונה, יותר מברצלונה וריאל באותה תקופה.

האם הדעיכה נובעת אך ורק מכסף וקריירות של שחקנים ספציפיים? כדרכו של שמעון פרס, התשובה היא כן ולא. שילוב של נדידות (ריבאלדו, מקאי), פציעות קשות (ואלרון) ואכזבות (טריסטאן, לוקה) הקשה על הקבוצה, לצד פרישות בלתי נמנעות. אפילו דונאטו - נסים כהן הברזילאי שהבקיע מבעיטות קרן גם בגיל 40 – עשה את הבלתי ייאמן ופרש בסופו של דבר. בעיות אחרות היו עם דז'אלמיניה, למשל, שהתעלל בהגנות רבות בליגה כשנחה עליו המוזה, אבל זכור בעיקר הודות לאקט בו הקדים את זידאן ונגח באירורטה באימון בינואר 2002 (וגורש בעונה שלאחר מכן כל הדרך לוינה). ללנדוירו, שגרר את המועדון כל הדרך מהליגה השניה (בשלהי שנות ה 80') אל המקום הרביעי בדירוג המועדונים העולמי של פיפ"א ב-2002 (עד כמה שמישהו מתייחס אל אותם דירוגים) נגמר הרצון והכסף לרכוש תחליפים ראויים.

אבל האם זהו כל הסיפור? בספרד כמו בספרד, מובן שלא. לריאל מדריד ולברצלונה נגמר הכסף אינספור פעמים, ותמיד הגיע עוד כסף אחריו. גם לאתלטיק בילבאו נגמר הכסף כבר מזמן ועדיין המוסד החברתי הזה שומר על יציבות. אז אולי ריאל מדריד היא סיפור אחר לגמרי, אבל אם לקבוצות של שני הלאומים ההיסטוריים האחרים יש פיתרונות, למה לזו של הגליסיאנים אין?

פשיטת רגל זו אופציה?

תחילת התשובה לשאלה הזו נמצאת, כמו בקמפיין הנשיאות הידוע של ביל קלינטון, בכלכלה. גליסיה, בניגוד לשגשוג הכלכלי והתרבותי של חבל הבאסקים ובמיוחד של קטלוניה, היא מקום קודר ועני. הקטלאנים, הבאסקים והגליסיאנים יושבים כולם לחוף ים, אולם גליסיה היא היחידה הנשענת באופן כמעט-בלעדי על דיג לכלכלתה. רבים מהמוני המהגרים שהציפו את חבל הבאסקים וקטלוניה במאה העשרים הגיעו מהגשם, העגמומיות והמצוקה של גליסיה: 825,000 בני אדם עזבו את גליסיה מתחילת המאה העשרים ועד 1981 – כמעט שליש מכמות התושבים באזור כיום (כ 2.7 מיליון).

ההבדלים הכלכליים בין האזורים באים כמובן לידי ביטוי גם בכדורגל. ברצלונה נשענה תמיד על עוצמת הבנקים הקטלאנים כדי לצוף בשעות משבר. כך למשל "בנקה קטלאנה" של ג'ורדי פויול, נשיא החנרליטאט (הממשל האוטונומי הקטלאני), מימן את עסקת קרויף ב 1973 ואף הגדיר אותה כ"ייבוא חקלאי", על מנת להפחית את שיעור המס שהמועדון נדרש לשלם. מניפולציות פיננסיות, למקרה שתהיתם, לא קורות רק בריאל מדריד. הגיבוי שמעניקים מוסדות פיננסיים מובילים בקטלוניה לברצלונה, כמו הגיבוי שמקבלת ריאל, נתפס כטבעי ומובן מאליו עד היום.

במחקר על כלכלת הכדורגל בספרד משנת 2006 כתבו צמד חוקרים ידועים (גואידו אסקראי ופיליפ גאגנאפיין) כי "...בנקים קסטיליאניים וקטלאנים תמיד יסייעו למול הפסדים [כספיים] משמעותיים של ברצלונה או ריאל מדריד, מכיוון שמועדונים אלו הם מוסדות לאומיים. במקרה של אותם מועדונים, פשיטת רגל פשוט אינה אפשרית".

דברים דומים ניתן לומר גם ביחס לאתלטיק בילבאו. המועדון הבאסקי שרוי אומנם במשבר כלכלי משל עצמו, אך זהו עדיין מוסד חברתי דומיננטי מאחוריו ניצבת קהילה משמעותית.
סאן מאמס המיתולוגי הוקם בתחילת המאה העשרים על ידי תרומות של חברי המועדון (כיום 40,000), ואף שעלות האיצטדיון הייתה גבוהה פי שלוש מהתכנון המקורי, לאף אחד מן החברים זה לא הפריע יותר מדי. אותה גישה בסיסית נותרה בעינה גם היום: למגינת ליבם של אנשי ריאל סוסידאד, אתלטיק בילבאו, ממש כמו ברצלונה, נתפסת כסמל בלתי מעורער של לאומיות אזורית – ולכן צרות המועדון נתפסות כבעיות של החברה הבאסקית בכללותה. קשה לראות מצב בו גירעונות של המועדון – בניגוד למדיניות השימוש בבאסקים בלבד – יובילו לירידה לליגה השניה (מה שאכן מעולם לא קרה בבילבאו).

בגליסיה המצב שונה. דעיכה של דפורטיבו לא תיתפס כדעיכה של גליסיה כולה, ולכן אף בנק לא ימהר לכסות עבור לנדוירו את גירעונות המועדון, שהגיעו בשלב מסוים ל-130 מיליון יורו. אם קבוצה כלשהי בגליסיה מייצגת לאומיות אזורית הרי שזו בכלל סלטה ויגו – אך גם כאן לא מודר ב"דבר האמיתי". למרות קיומם של מאפיינים לאומיים דוגמת שפה נבדלת (גאייגו, שפה הקרובה מאוד לפורטוגזית), מספר גורמים ובראשם החולשה הכלכלית הפכו את הלאומיות הגליסיאנית לעניין מינורי בהרבה מזו הבאסקית או הקטלאנית. הכדורגל, כמובן, מפסיד מכך.

"אזור אסון עכשיו"

שקיעתה הספורטיבית של דפורטיבו בעונות האחרונות דומה במובן עמוק לשקיעה אחרת, פיזית, בגליסיה. בנובמבר 2002 שקעה מיכלית הנפט הענקית "הפרסטיז'" (prestige) מול חופי גליסיה, וגרמה לאחד האסונות האקולוגיים החמורים בתולדות אירופה. ממשלת אסנאר זכתה לביקורת חריפה על רשלנותה בהיערכות לאירוע שכזה, על אופן טיפולה בו ובמיוחד על כך שסירבה להגדיר את האזור כמוכה אסון ולבקש עזרה ממדינות אחרות. סירוב זה, כך נטען, נועד לטשטש את מחדלי השלטון. אוהדי דפור ניצלו את המשחק הביתי בליגת האלופות מול יובנטוס והניפו שלטי מחאה ענקיים עם הכיתוב "אזור אסון עכשיו!" (Zona catastrófica Xa!). השלטים נחתכו ב'מפתיע' בעריכה על ידי הערוץ הציבורי TVE1 ששידר את תקציר המשחק. דפורטיבו נאלצה להסתפק בהפגנת סולידריות עם הפגיעה הקשה בקהילה באמצעים אחרים, דוגמת משחק ראווה בין הקבוצה ליריבה בעלת השם המטריד "חוף המוות XI".

השתקה שכזו לא הייתה מתרחשת אצל הבאסקים או הקטלאנים, שהשתמשו באופן מסורתי במגרש הכדורגל כדי לבטא את מחאתם על האופן בו "ספרד" – בדמות השלטון המרכזי - פוגעת בעוצמתם הכלכלית והתרבותית. בגליסיה המצב שונה בתכלית: באירוע הפרסטיז' נכנסה לראשונה הפוליטיקה לריאזור, כאשר האוהדים רצו לא ביטוי חופשי לעוצמתם אלא עזרה בחולשתם. בסופו של דבר לא נותר להם אלא להבין שאף אחד לא יעזור להם בעת צרה. זה נכון גם לגבי מצוקתה של דפורטיבו.

"שאר ספרד? Que se jodan"

הלאומיות הבאסקית והקטלאנית מתגאות בפעלתנות ודינמיות. הגליסיאנים מעדיפים לשבת ולהרהר, לרוב על מר גורלם, מתוך אדישות פחות או יותר לכל השאר. השפה הבאסקית ועוד יותר הקטלאנית העניקו לספרדית מילים הקשורות באוכל ומשחקים. הגליסיאנים, לעומת זאת, הכניסו לאוצר המילים הקסטיליאני את המילה המיוחדת מוריניה (morriña) שמשמעה דכדוך מתוך געגועים לבית, למשפחה ול"מה שהיה". ניתן לשער שאוואט חש מוריניה אחרי המפגש עם האגרוף של מונואה.

נשות גליסיה, שהתרגלו לטפל בכל בכוחות עצמן, כשהבעל יצא לדוג או לעבוד באזור אחר עד למועד לא ידוע, מוכרות בספרד כ"אלו שלובשות את המכנסיים" – והן גם דעתניות ובוטות בהתאם. דוגמה מצוינת לכך מהווה האנקדוטה המשעשעת איתה פותח העיתונאי האנגלי פיל בול את תיאורה של גליסיה ב"מורבו", ספרו הנפלא אודות הכדורגל הספרדי: "באוגוסט 2002, שלושה חודשים לפני אסון הפרסטיז', קרה אירוע בלתי סביר. רוב ספרד, השמשית כמעט תמיד בתקופה הזו של השנה, הייתה מכוסה בגשם. דווקא גליסיה, עם ממוצע של 320 ימי גשם בשנה, נהנתה משמש קיצית נעימה. כאשר גליסיה הייתה שטופת שמש ולא נפט, TVE1 כן גילה בה עניין ושאל זוג צעיר בחוף לה קורוניה על תחושותיו לגבי סבלם של שאר תושבי ספרד. הבחורה ענתה מיד: "Que se jodan" ("שילכו להז...."). אכן, מעטים המקרים בהם בחורה בביקיני על החוף הצליחה לתמצת סיטואציה פוליטית מורכבת כל כך בשלוש מלים חדות. שלוש המילים הללו (בגרסה מעודנת יותר) כנראה יהיו גם התשובה אותה יקבל לנדוירו אם יבקש מאחד הבנקים 130 מיליון יורו 'למען הלאומיות הגאליסיאנית'".

עד שלנדוירו ישלוף שפן כלשהו מהכובע, התקוות של דפורטיבו נחות בעיקר על כתפיו של ואלרון, שהצהיר בריאיון ברדיו השבוע כי הוא "אופטימי לראשונה אחרי המון זמן", לאחר שחזר מעוד פציעה ממושכת. במקום עם כל כך הרבה מוריניה, טוב שמישהו אופטימי.

sheen-shitof

עוד בוואלה

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully