מהפכת הכלום

בקיץ האחרון קרה לכדורסל הישראלי אסון ספורטיבי. הנבחרת הבוגרת סיימה את אליפות אירופה ללא ניצחון ועשויה לקבל הגרלה רצחנית במוקדמות האליפות הבאה, בעוד נבחרות העתודה והנוער הידרדרו לדרג ב'. מקבץ כזה של אירועים דורש מחשבה מחודשת על האופן שבו הנבחרות מתנהלות ועל שיטות העבודה. קונספציה שקורסת דורשת מהפכה - ומהפכנים, כידוע, הם אנשים שחושבים מחוץ לקופסה.

למרבה המזל, בראשות איגוד הכדורסל עומד אדם שניחן בדיוק בתכונה הזאת. אנשים אחרים, שפועלים לפי הספר, היו מפטרים מיד את האיש מאחורי הנפילה. לא שי שני. האדם החריף הזה הוכיח חדשנות אמיתית כשפעל בכל כוחו כדי להרחיב את סמכויותיו של המאמן הכושל, ולמנות את צביקה שרף לתפקיד כפול וחסר תקדים של יו"ר הוועדה המקצועית ומנהל מקצועי של הנבחרות. לאחר שעסקנים קטנים סיכלו את תוכניותיו, הוא לא אמר נואש והאריך בחצי שנה את חוזהו של יורם חרוש, שעמד בראש הנבחרות הצעירות והיה האחראי העיקרי למחדל שלהן.

אחר כך הוא התפנה למינוי מאמן הנבחרת. מנהלים אחרים, שמרנים יותר, היו חוששים מביקורת ציבורית ופועלים לילות כימים כדי למצוא את המועמד המושלם. הם היו שוקלים פנייה למאמן זר, בוחנים אופציות מרעננות וצעירות, כמו עודד קטש, או מתפרעים עם מינוי אדם לא צפוי אך מוכשר כארז אדלשטיין.

לשני, אותו שד משחת, היו תוכניות אחרות. הוא העניק את הג'וב לאריק שיבק - מאמן ותיק, חרוץ וקצת אפור, שנודע בניהול משחק בינוני ושמעולם לא הוביל קבוצה לגמר הפלייאוף בישראל. כששואלים אנשי כדורסל על המהלך הזה בימים האחרונים, הם עונים כאיש אחד "מינוי ראוי", בעיקר כי קשה להם למצוא מילים טובות יותר.

המהפכה של שני לא הסתיימה: הוא החזיר את יעקב ג'ינו לנבחרת העתודה, אותה אימן לפני מספר שנים, והשאיר את דני פרנקו באותה נבחרת נוער אותה הוריד לדרג ב'. אומרים שעם סיום חוזהו של חרוש, ייכנס לנעליו מולי קצורין, שכבר מילא את התפקיד בעשור האחרון - ולא בהצלחה יתרה. לפתע מתבהרת תוכנית האב של יו"ר האיגוד. בזכותו יכול הכדורסל הישראלי להסתער על האתגרים שצפויים לו עם נשק שטרם נוסה: עוד מאותו הדבר. אירופה כבר משקשקת.