האגדה שלא הייתה: דורון ג'מצ'י הפך מסמל לדמות שנויה במחלוקת

אם היו אוספים את גדולי הקלעים של הכדורסל האירופי למשחק חיובים בשכונה, דורון ג'מצ'י היה מנצח. כותב שורות אלה לא ראה מימיו – במגרשים, בטלוויזיה או בארכיון ע"ש יוטיוב – קלעי ישראלי ואירופי חד, מדויק וקטלני כמו ג'מצ'י. יהיו שיחלקו על קביעה זו, אז הנה משפט קונצנזוס: דורון ג'מצ'י הוא מגדולי הקלעים בתולדות הכדורסל האירופי. איש לא יטען אחרת.

אבל נראה שג'מצ'י הוא כיום הכל חוץ מקונצנזוס. במהלך פסק זמן ברבע הרביעי של משחק מספר 4 בסדרה בין מכבי תל אביב לקאחה לבוראל, נערך טקס בחירת השחקן הגדול במכבי בכל הזמנים על ידי קוראי "ידיעות אחרונות" וערוץ 10. הטקס נערך בחופזה והיה לא מכובד, ודאי לאור התהודה לה זכה לאורך עונת היורוליג. כשהכרוז הכריז את שמו של דורון ג'מצ'י כאחד מהשניים שעלו לגמר, נשמעו שריקות בוז רמות ביד אליהו. אוהדי מכבי שורקים בוז לג'מצ'י? ג'מצ'י?? האיש שקלע סלי ניצחון, הקפטן, אליל ההמונים שנתן את מיטב שנותיו למועדון?

היה משהו סמלי באותם רגעים בהם מיקי ברקוביץ' התקבל בשאגות שמחה על ידי הקהל, לאחר שהוכרז כזוכה הגדול. משהו השתנה מהימים בהם ג'מצ'י הרטיט לבבות בהיכל ועד לימים אלו, בהם דמותו איבדה מזוהרה, אנטיתזה לזוכה באותה תחרות, הנמסיס הספורטיבי-תרבותי, מ.י.ק.י.

"כל הניסיונות להציג את ג'מצ'י כאנטי מכבי לחלוטין לא במקום", טוען מוטי דניאל, השחקן השישי המיתולוגי של מכבי ומי ששיחק עם ג'מצ'י שנים רבות גם בנבחרת ישראל. "זה להתכחש בגלוי ובמודע לכל מה שדורון עשה במהלך שנותיו במכבי, כולל בקבוצת הוותיקים אותה הקים במתכונתה הנוכחית. הוא הרוח החיה מאחוריה, מחזיק אותה בהתנדבות, עם אהבה וממקום של נתינה, לכן אני חושב שכל התגובות האלה היו ממש לא ראויות".

היחסים בין ג'מצ'י למכבי מורכבים. מצד אחד, האיש שהיה בשר מבשרה של הקבוצה מנגח אותה בתקשורת ויחסיו עם חלק מבכירה גרועים, ומצד שני הוא לוקח חלק חשוב בשימור מורשתה.

בקיץ 1999 ג'מצ'י שב למכבי. הובטח לו להשתלב בקבוצה ברמה הניהולית בתום העונה. ואכן, בסיום העונה מונה לאחראי על קשרי הקהילה במועדון. לטענתו, הקים את ארגון הלב הצהוב, שהפך מיד להצלחה כלכלית עם 3,000 חברים רשומים ששילמו דמי חבר לקבוצה. בשלב מסוים התבקש לקצץ את שכרו מ-12 משכורות ל-10, ובהמשך שוב נדרש לוותר על חלק משכרו. ג'מצ'י הבין את הרמז ונטש בזעם. אפשר לשער שזה מקור הסכסוך הקשה בינו לבין מזרחי, יתכן שגם העובדה כי מכבי, כמה מביש, מעולם לא קיימה משחק פרידה לכבודו.

"בישראל לא יודעים להיפרד, זה תמיד נגמר בבעיטה", אומר הסוציולוג פרופסור עוז אלמוג, "זה מראה כמה מכבי תל אביב קרה ואכזרית אם היא לא ידעה להתעלות מעל השיקולים האישיים ולערוך לשחקן ענק כמו ג'מצ'י משחק פרידה. לא יודעים להיפרד פה מקציני צבא, אנשי תקשורת וגם מגיבורי ספורט".

ג'מצ'י הפך בשנים האחרונות לאחד האופוזיציונרים הגדולים של מכבי בתקשורת. סגנונו ישיר, אפילו בוטה והוא אינו עושה חשבון לאיש. "העובדה שדורון קם ואומר את מה שהוא חושב זו נקודת זכות, ללא קשר לשאלה אם אני מסכים עם התוכן או לא", אומר דניאל, ויש צדק מסוים בדבריו, שכן בניגוד לספורטאי עבר עתירי קלישאות, ג'מצ'י מביע דעה וחושף עצמו לביקורת. אבל ג'מצ'י נתפס בציבור כאחד שמדבר מכאבו הפרטי, ולכן דבריו, לפעמים שלא בצדק, מאבדים מחשיבותם.

לפיכך, גם ביקורת לגיטימית מצדו על כך שיש טעם לפגם בהיות טל ברודי יו"ר הוועדה שהעניקה למזרחי את פרס ישראל, אינה נתפסת כראויה. "ג'מצ'י נתפס נגוע, כלוזר, כאחד שמדבר ממקום שאם היו עונים על חלק מתביעותיו הוא היה מדבר הפוך", אומר ליאור חורב, מומחה לייעוץ אסטרטגי, תקשורתי ופוליטי. "אם פרשן מדבר על מכביזם, הגישה מול קבוצות אחרות וכדומה, אלה טענות ראויות, אבל אנחנו יודעים שגם חשוב לראות מי טוען אותן, וג'מצ'י הוא האחרון שיכול לטעון אותן".

ב-9 במרץ 2011, במסגרת תכנית הספורט של רדיו 103FM בשיתוף אתר ONE, ג'מצ'י בירך את שמעון מזרחי על הכרזתו כזוכה בפרס ישראל, אבל הוסיף: "לא בא לי טוב, מת העולם, נגמרה לי המדינה...לטעמי עשה הרבה נזק ודברים שהשתיקה יפה להם...אם קורים אירועים בסדר גודל של מוני פנאן ובן אדם מסוים לא בא להיחקר ובמקום זה מקבל פרס ישראל, אנחנו כמו לוב או מצרים". כמובן שהביקורת הפומבית הזאת לא נאמרה על ידו כשהיה שחקן או בעל תפקיד במועדון. "ג'מצ'י מתנהג כמו השחקן שעזב את הקבוצה ממורמר, ולא כמו מישהו שמבקש להתקבל לפנתיאון שלה", מוסיף חורב. "אי אפשר לשבור את ארון הגביעים ואז לבקש שהתמונה שלך תתנוסס שם".

בתכנית אחרת, ב-10 במאי 2010, סירב שמעון מזרחי להתראיין אצל דורון ג'מצ'י. "זה משדר את שמעון מזרחי הישן והנושן, עם הכוחנות המגעילה של מכבי תל אביב, עם השליח מהפיצה, עם מוני פנאן והבנק, עם החשד לכאורה של קניית שופטים", רשף ג'מצ'י מעל גלי האתר. "מכבי שאני רוצה לראות היא מכבי שלא בכוחנות תסתום פיות...שמעון מזרחי מסמל את מכבי המאוסה והשנואה".

אם צביקה שרף, פיני גרשון או עודד קטש היו אומרים דברים כאלה הייתה רעידת אדמה בספורט הישראלי. דבריו של ג'מצ'י אפילו לא זכו להד קלוש. זאת הוכחה למעמדו הנמוך והאופן בו הוא נתפס על ידי חובבי הספורט והתקשורת. זה לא רק הסכסוך האישי עם מזרחי, עוד דברים הובילו לכך, וניגע בהם בהמשך. מה שבטוח: הגיבור הספורטיבי, שלפני 20 שנה כולם חיכו למוצא פיו, הוא כיום, לא להאמין, פרשן במשקל נוצה, דבריו לא מזיזים לאיש.

יש בעיה של מו?ב??יליות בישראל, בניגוד לארצות הברית זה מקום קטן שבו קשה להמשיך את ההצלחה בתחום בו אתה מצטיין. "הביצה קטנה, אין לאן להתפתח והאפשרויות מוגבלות", אומר פרופ' אלמוג, " גם כפרשן ישיר ובוטה ג'מצ'י לא מעניין. יש פה אדם שלא ידע לנהל את הקריירה שלו, הייתי מצפה שיקים בית ספר לכדורסל שבו ילמד ילדים להיות קלעי גדול כמו דורון ג'מצ'י, ובכך ימתג את עצמו".

ואכן, נדמה שג'מצ'י - אולי מתוך שאיפה להישאר בתודעה הציבורית ולהמשיך לזכות בכבוד והכרה, אולי משום רצון להמציא את עצמו מחדש - לא מנהל את הקריירה העכשווית שלו בצורה הנכונה. לכניסתו האמיצה אל עולם התקשורת חלק מכריע בפגיעה במעמדו ותדמיתו. ג'מצ'י כותב טורים באתר ONE, ומגיש בתוכנית הספורט ב"רדיו ללא הפסקה", והחבירה לאופירה אסייג ואיל ברקוביץ' הפכה אותו לחלק ממועדון השנויים במחלוקת. היא גם הבליטה את יחסיו המעורערים עם מזרחי, יחסים שיכולים לשמש פתח לדיון נרחב, אך במקום זה נתפסים בציבור כמן ריב אישי שלא מעניין איש מלבד השניים, משהו נטול הקשר ספורטיבי ובעל משמעות, סתם עוד עימות שיצריך סולחה ותו לאו.

העימות עם מזרחי גם גורם לו גם להיתפס כרדוף על ידי עברו וככזה המחפש כל העת הכרה בגדולתו. לא משהו שמדיר שינה מאנשים כמו וויצ'יץ', הנפלד או אולסי פרי. כשהיורוליג בחרה את 35 השחקנים הגדולים בתולדותיה באמצעות בחירות גולשים ו-ועדה, בה מזרחי היה חבר, ג'מצ'י נותר בחוץ. "אם שמעון מזרחי היה רוצה, הייתי ברשימת 50 המשפיעים בכדורסל האירופאי", אמר. כעבור מספר ימים התנצל על האקט המיותר בפני מזרחי.

ב-9 במרץ 2011, כשאופירה אסייג פנתה לג'מצ'י בתחילת השידור ושאלה אותו האם הוא רוצה להתייחס לגבי כותרת שעתידה להתפרסם על אודות שמעון מזרחי, ג'מצ'י חשף: "שמעון מזרחי קיבל פרס ישראל". אסייג השיבה/נזפה: "למה אתה נותן את הכותרת לפני שאני נותנת אותה...אני עוסקת עם אנשים שמשלשלים מהפה". השניים אמרו זאת בחצי חיוך, אבל זו השפה, זה הסגנון, זה היחס למי שפעם נחשב לדמות מכובדת בעולם הספורט.

השיא הוא כמובן במינויו לדוברו של בעלי הפועל תל אביב אלי טביב, שאינו מקובל אפילו על חלק מאוהדי האדומים. ג'מצ'י, הסמל של מכבי, הופך להיות נציג הבוס של מתחם וולפסון. יתרה מכך, אגדת הכדורסל דורון ג'מצ'י מדבררת איש עסקים לא מוערך. ג'מצ'י נכנס לשדה קוצים, ובכל צעד אפשר לחוש את תהילתו נשרטת ולשמוע את גדולתו נגרסת תחת רגליו.

"יש פה תקופת חיים שעשה במכבי לעומת איזה דבר אחד, אנשים לחלוטין איבדו פרופורציות", אומר דניאל וסבור כי עושים לג'מצ'י עוול בביקורת כלפיו. "זה לא במקום. הבנאדם עשה את מרבית חייו הבוגרים סביב מכבי עם תרומה אדירה, הוא מפאר את שם מכבי במקומות שלא זוכים לחשיפה תקשורתית גדולה".

אך האם מישהו מדמיין, לשם הקבלה, את מייקל ג'ורדן הופך לדוברו של איש עסקים כלשהו? "חבירה לאדם כמו אלי טביב זה עצם העניין, זה צעד אווילי", סבור פרופ' אלמוג, "טביב נחשב לבעיה בקרב האוהדים. זה אומר שחכם הוא לא. מה הופך קלעי לקלעי מעולה? אוטיזם. הספורטאים הגדולים ביותר הם בעלי שריטה. כשמסי משחק, רואים שהוא בבועה. כדי להיות ספורטאי ברמה גבוהה שקולע קליעות חשובות והקהל לא מזיז לו, אתה צריך להיות סוג של אוטיסט, ולדעתי האוטיזם בספורט, שהוא חיובי, הופך למכשול בחיים".

ג'מצ'י, בחוסר מודעות למעמדו ולעובדה כי חובבי ספורט הם שמרניים ולא אוהבים שגיבוריהם משתנים, ואולי דווקא בעיניים פקוחות כדי להתריס, נכנס לחדר אגדות הספורט השמורות בצנצנות מלאות פורמלין, ומנסה להוריד את עצמו ממדף התהילה.

"הציבור, באופן עקרוני, לא אוהב אפולוגטיקה, לעולם יעדיף את הווינר על פני הלוזר, ויעדיף אפילו את המנוול המתוחכם על פני הכסיל הלא יוצלח", אומר ליאור חורב. "במקום לנכס לעצמו את הפנתיאון הזה, ג'מצ'י ממשיך להיות מתוסכל ולהרגיש שהוא אף פעם לא התקבל שם, וכשאדם מתנהג בצורה כזאת אז אין סיבה שיקבלו אותו. ג'מצ'י היה צריך לרדת מהיציע, לקפוץ למגרש, לעמוד לימינו של מיקי ברקוביץ' ולמחוא לו כפיים. אם היה עושה את זה הוא היה יוצא גדול, במקום זה הוא בוחר לתקוף. מי שלא יודע להוקיר אחרים, בוודאי במעמדו, לעולם לא יקבל הכרה מהציבור. מיקי ברקוביץ' תמיד חלק את הבלטה עם מוטי ארואסטי, ג'מצ'י לא מסוגל לחלוק אותה עם אף אחד אחר".

הישראלים מעדיפים את המיתוסים שלהם מכופתרים, מכובדים, ולא קוראי תיגר, ישירים. אפשר להבין זאת, אחד הדברים שמאפיינים מיתוס זה היכולת שלו לאחד. "מיקי ברקוביץ' הוא הצבר האולטימטיבי", אומר פרופ' אלמוג, "הוא ממלכתי, חבר טוב - ע"ע ארואסטי - לברקוביץ' יש חושים תקשורתיים נפלאים ותמיד שמר על ממלכתיות, הוא מדור המייסדים, ויש עוד משהו חמקמק שהוא למעלה מהכל – הדמות. המראה החיצוני, טון הדיבור, העיניים, או שיש לך או שאין לך את זה. זה נגמר בכריזמה. ג'מצ'י בחור טוב במובן הרע של המילה. אין לו ברק, אין לו אירוע מכונן בקריירה, הציבור לא יכול לזהות אותו עם קתרזיס, הוא מזוהה עם כישלונות".

סל אחד בגמר אחד היה יכול להפוך את ג'מצ'י למישהו ומשהו אחר לגמרי. במקום זה הוא היה ברבות השנים למספר 2 הנצחי, לשחקן ענק שלא פרץ את גבולות עולם הספורט; לקפטן אהוד אך לא כזה המוזכר בנשימה אחת עם מיקי ומוטי; איש רב תארים ללא תואר קבוצתי משמעותי אחד – גביע אירופה; שחקן עבר פנומנלי, שבהווה נתפס כצמא להכרה ואהבה. ג'מצ'י הוא סתירה. ככל שהוא תוקף את מכבי ופורש זרועותיו בעולם התקשורת, כך תהילתו מעומעמת ועמדתו כפרשן נדחקת. מעמדו כספורטאי עבר גדול היה אמור להפוך כל מילה שלו לבעלת משקל, את חזותו למכובדת ונישאת, אך האופן בו מתנהלת הקריירה שלו מחוץ למגרש יחד עם סגנונו המשתלח משכיחים את פועלו הרב, דוחסים את עברו המפואר למגירה קטנה כשההווה האפרפר הוא חזות הכל, והופכים את דמותו לפחו?תה, נשכחת, לאגדה שלא הייתה. וחבל שכך.

* דורון ג'מצ'י לא הגיב לכתבה