המהפכנים יוצאים לקרב

ההעפלה של מכבי תל אביב ופנאתינייקוס לגמר היורוליג היא בשורה משמחת לכדורסל האירופי. עזבו לרגע את הביקורת על הזיהוי בין מכבי תל אביב למדינה, על פרס ישראל השנוי במחלוקת שיוענק לשמעון מזרחי יומיים אחרי הגמר, על קרבת הגמר ליום הזיכרון ועל התקשורת המגויסת. בואו נדבר לרגע על כדורסל. שתי המנצחות בחצי הגמר עשו זאת לא רק מפני שהן טובות יותר מיריבותיהן, אלא גם בזכות כדורסל חכם יותר, נכון יותר ובעיקר מודרני יותר. המאמנים של שתי הקבוצות הללו, דייויד בלאט וז'לימיר אוברדוביץ', הפנימו באופן מושלם את מה שצריך כדי לנצח בכדורסל המודרני.

ריאל מדריד, היריבה הפתטית של מכבי תל אביב בחצי הגמר, מדגימה את האופן שבו שיחקו כדורסל באירופה בשנות ה-80' וה-90'. התפיסה היתה שעל המאמן להיות בשליטה על כל מהלך של שחקניו, להשאיר מעט מאוד ליד המקרה ולהציף אותם בערימה של תרגילים: הקלעים יזכו לחסימה מדורגת, הגבוהים יקבלו חסימות רוחב, ולכאורה כל שחקן יקבל את הכדור בעמדה המועדפת עבורו. השיטה הזאת אולי מתאימה לשחקנים מוגבלים, אבל היא מסרסת שחקנים יצירתיים. פיני גרשון ודייויד בלאט הבינו זאת מזמן, ועוזר המאמן בעבר מביא את התפישה הזאת לשיא השנה.

למכבי אמנם יש מספר רב של תרגילים, אבל כולם קצרצרים, כולם פשוטים ורובם משאירים מרחב רב ליכולת אישית ולקריאת מצבים של השחקנים. חשוב מכל, בלאט מבין שיהיה הרבה יותר קל להשיג סל מהיר מאשר להגיע לאותו מצב בדיוק אחרי 20 שניות, מול הגנה מעובה. אז הוא שולח את שחורציאניטיס לתפוס מקום בצבע בהתקפה המתפרצת, מניח לאידסון להוביל כדור מחוף לחוף, מאפשר לפארגו להשתולל מפעם לפעם ומרשה לבלו ולפניני להפציץ מחוץ לקשת גם אחרי שבע או שמונה שניות של התקפה. הוא מתיר את הרסן כדי להרוויח שחקנים חושבים וחסרי פחד, שמריחים דם ונועצים את הפיגיון ברגע שהיריבה יוצאת לשניה מריכוז. בזמן שמכבי חשבה איך לעשות סל, ריאל חשבה איך לבצע תרגילים. התוצאה היא ההתפוצצות במחצית השניה, שהזכירה את הדינמיקה במשחק הבית מול קאחה לבורל.

לז'ליקו אוברדוביץ' לקח קצת יותר זמן לעבור מהפך דומה, אבל גם הוא הצטרף למהפכה. גם פנאתינייקוס מבצעת תרגילים רבים, אבל רובם ככולם מסתיימים בפיק אנד רול: גבוה חוסם לרכז, שחודר לסל ומחפש קליעה, מסירה פנימה לגבוה שמתגלגל לרחבת שלוש השניות או לקלעי שממתין בחוץ. בדומה למכבי, אם ניקולס, סאטו או פוטסיס יהיו חופשיים מחוץ לקשת בהתקפה המתפרצת, הגנרל הסרבי יעודד אותם לזרוק. אל תטעו: גם במקרה של מכבי וגם במקרה של היוונים, החופש היחסי ניתן רק לאחר שמתרגלים כל מצב על הפרקט במשך שעות. עם זאת, בסופו של דבר מפקידים בלאט ואוברדוביץ' את גורלם בידי פארגו, אידסון, דיאמנטידיס וקאלתס, וסומכים עליהם שיקבלו את ההחלטה הנכונה.

אלא שהבשורה האמיתית של הפיינל פור הזה היא הגנתית. בלאט דוגל כבר שנים בהגנות מעורבות, אזורית שהופכת לאישית או מץ' אפ זון (אזורית שמשלבת כללים של אישית), והוא השתמש בהן גם כמובן בהצלחה מול ריאל. הרציונל פשוט: להוציא את הקבוצה היריבה מהתבנית הקבועה שלה ולבחון את יכולת האלתור שלה. אלא שבמקביל, מרבית הכדורסל האירופי המשיך להאמין בשמירה האישית הקשוחה ונטולת הניואנסים. מרבית המאמנים האירופאים, אמר פעם צביקה שרף, רואים במעבר לאזורית או להגנות טקטיות מתוחכמות אות לפחדנות, אפילו חוסר גבריות.

אלא שבסדרת רבע גמר היורוליג מול ברצלונה שלף לפתע אוברדוביץ' את הגנת הבוקס אנד וואן (שומר אחד אישית וארבעה באזורית, במבנה של קופסה) על חואן קרלוס נבארו, מהלך שנשכח מזמן ברמות הגבוהות. מול סיינה, קבוצת הגנה מצוינת אבל לא מאוד חכמה ומסודרת בהתקפה, אוברדוביץ' כבר הגיע לשיאים טקטיים מרשימים, שעשויים היו לסחרר את צוות הסקאוטינג של מכבי: אישית עם חילופים אוטומטיים; מץ' אפ זון עם ליווי של שחקנים מסוכנים יותר, כמו יאריץ' ולברינוביץ', וזניחת שחקנים מסוכנים פחות; מספר דקות של בוקס אנד וואן; כללים הגנתיים מסוימים לשחקנים ניידים כמו צרצריס ואחרים לשחקנים כבדים יותר כמו וויוקאס. פנאתינייקוס היתה כל כך מתוחכמת בהגנה, שלפרקים נדמה היה שגם סיינה לא יודעת עם מה בדיוק היא מתמודדת.

לכן, המפגש בגמר כל כך משמח. במקום להתמודד מול מולין או פיאניג'יאני השמרנים, יפגשו בלאט ואוברדוביץ' יריב במימדים שלהם. אוברדוביץ' ינסה לחסל את פארגו, פחות באמצעות השומר שלו ויותר באמצעות עזרה אינטנסיבית בצבע בכל חדירה, ויצופף בצורה דומה מול שחורציאניטיס. עם וויוקאס, שחורציניטיס ופוטסיס, הוא יכול לעשות זאת בצורה אפקטיבית יותר מאשר ריאל. מכבי, לעומת זאת, עשויה לשחק למשך רוב המשחק הגנות אזוריות כדי להוציא את העוקץ מההתקפה היעילה כל כך של פנאתינייקוס נגד אישית (השניה ביעילותה ביורוליג, אחרי מכבי כמובן).

בסופו של דבר, בהנחה שהמאמנים יצליחו לנטרל לפחות חלק מהתרומה של הכוכבים, את המשחק יכריעו שחקני הדרג השני – בלו ופניני, פוטסיס, סאטו וניקולס. אחרי כל משחקי השחמט של שני המאסטרים על הקווים, מישהו יישאר חופשי ויצטרך לאפס את היד. זה מה שיפה כל כך במהפכת הכדורסל של בלאט ואוברדוביץ': שני פריקים של שליטה הבינו שכדי לנצח, עליהם להחזיר את הכדורסל האירופי המסורס לידיים של השחקנים.