מחממים את הפרקט: מיאמי היט

עזבו: דרק אנדרסון, שנדון אנדרסון (מתנדנד החוצה מהקבוצה).

חמישייה: ג'ייסון וויליאמס, דווין וויד, ג'יימס פוזי, יודוניס האסלם, שאקיל אוניל.

ספסל: אנטואן ווקר, גארי פייטון, אלונזו מורנינג, ו-ווין סימיאן.

מאמן: פט ריילי (עונתו השנייה כמאמן בקנדציה הנוכחית. משמש גם כנשיא המועדון).

מאזן העונה שעברה: 52 ניצחונות ו-30 הפסדים (מקום שני במזרח).

אולם: אמריקן איירליינס ארינה (19,600 מקומות).

עונה בלתי רגילה עברה אשתקד על מיאמי. זה התחיל בטרייד בומבסטי של פרזידנט ריילי, שהחליף חצי הרכב שהיה רחוק כמה דקות בלבד מהופעה בגמר, בפוזי, ווקר, וויליאמס, פלוס תוספת של פייטון; המשיך בפתיחה מגומגמת של העונה; פציעה של שאקיל; התפטרות של המאמן סטן ואן גנדי; כניסה לתפקיד של קואץ' ריילי; קו עליה; חוסר יציבות, סדרה קשה נגד שיקגו; דריסה של ניו ג'רזי; פירוק דטרויט; ואז אליפות מול דאלאס.

לדעתו האישית של כותב שורות אלו (שלא חשב שההיט יכולים לזכות בתואר מלכתחילה), האלופה של 2006 הייתה אחת הפחות צפויות בשנים האחרונות, אפילו פחות מדטרויט 2004, בעיקר כי קבוצת הכדורסל הטובה יותר הפסידה. מה שעשה להיט את העבודה הייתה (בסדר הזה) היכולת הפנומנלית של ה-MVP של הסדרה וויד, חוסר האפקטיביות של דירק נוביצקי מול ההגנה המפתיעה של האסלם והעזרה של אוניל, וההתפרקות המנטלית של המאבריקס (שהוליכו לקראת סיום המשחק השלישי בדרך ליתרון 0:3, והפסידו שלושה משחקים ברציפות בשניות האחרונות, וארבעה ברציפות סך הכל). יש מי שמזכיר את שיא זריקות העונשין בגמר NBA של הפלאש (כלומר רומז לעזרה של השופטים), ויש מי שרוצה לתת לאוניל יותר קרדיט ממה שמגיע לו, על כך שגרף טבעת רביעית, אחת יותר מהאקס מ-LA, אבל הוא עשה זאת בעיקר על גבו של גארד צעיר וקטלני אחר, גם אם נחמד ומנומס יותר.

ההבדל העיקרי בין הקבוצות היה הניסיון וקור הרוח. ריילי לא צריך היה להבריק מול אייברי ג'ונסון, הספיק לו להיות שקול ובטוח יותר, ולהחדיר ביטחון בשחקנים שלו בפיגור 2:0, ומדובר בחבר'ה שגם ככה מרגישים די בטוחים לגבי עצמם בכל בוקר נתון. מי מהם בצדק (הדיזל, למשל), ומי מהם קצת פחות (אנטואן, אנחנו מתכוונים אליך). בעצם, במשך חמישה משחקים התחושה הייתה שמיאמי מנסה לגנוב ניצחון כדי למשוך את הסדרה כמה שיותר, ורק במשחק השישי ראינו את העוצמה ואת התיאום של אלופה אמיתית וראויה. ובשורה התחתונה, כמובן שהיא הייתה בראויה יותר מבין 30 קבוצות הליגה.

בקיץ הודיע ריילי שהוא ממשיך כמאמן, זו ופייטון חתמו לעונה נוספת, ופוזי קיבל חוזה חדש משלו. וכשאלופה שבה עונה לאחר מכן עם כל הסגל, אין שום סיבה שלא תרגיש בטוחה בסיכויה להשיג ריפיט. אלא אם כן היא מסתכלת בתעודות הזהות של השחקנים המרכזיים ברוטציה: אוניל בן 34, מורנינג 36, ווקר 30, פייטון 36, ו-וויליאמס 31. מצד שני, לידם מתרוצץ ומתעופף שחקן שמתחרה בכבוד על תואר הטוב בעולם, והוא רק בן 24, והתרומה ההולכת וגוברת שלו עשויה לאזן את הירידה של האחרים.

מדד הכיף:

הדבר הכי כיף במיאמי הוא וויד. ברגעים רבים מאוד בפלייאוף, ובעיקר בכל רבע רביעי בסדרת הגמר, הכדור הגיע לידיו של הפלאש, כל החברים זזו הצידה - כן כן, גם שאקיל - והנער הצעיר עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר, ואף מעבר לכך. לעיתים מול שומר אחד, אבל לרוב מול שניים או שלושה. בשלושת הרבעים הראשונים הכדורים נכנסים פנימה לאריסטו הגדול, והוא עושה שם את העניינים שהוא יודע לעשות. מנסה קצת לחפור, בודק את השומר, מכווץ את ההגנה, מוציא את הכדור החוצה לקלעים (וויליאמס, פוזי ו-ווקר) או מחפש מישהו שחותך לטבעת (וויד, ווקר והאסלם).

ג'יי וויל (כשיתאושש מהניתוח שעבר הקיץ בברך) שוב יארגן כמה היילייטס, וירוץ למתפרצות יחד עם הפלאש, מורנינג ייכנס לתפקיד הסנטר הפותח במשחקים בהם אוניל יישב על אזרחי (ולפי שלוש העונות האחרונות המספר נע סביב 22 משחקים) ויראה הרבה נשמה ונוכחות הגנתית, האסלם יהיה כרגיל אחראי על העבודה השחורה ונקודות הזבל, פוזי יעשה הגנה ויקבור ג'אמפרים מאחורי הקשת, בזמן שווקר ישליך לבנים מהשלוש מהשתיים ומהאחד, אבל יקנח באיזה אסיסט מתוחכם שיגרום לך לתהות מדוע השמנמן הזה לא משתמש בראש שלו יותר מפעם בשבוע.

מסקנות מכשלון ארה"ב במונדובאסקט:

קשה להאמין שריילי הוא מסוג המאמנים שיקשיבו לעצות מהינאקיסים והאוברדוביצ'ים. ריילס הוא כדורסל אמריקאי, וכדורסל אמריקאי הוא ריילס: התבססות על כוכבים, אגירת כשרון, ושימוש בשיטות משחק לא מורכבות יתר על המידה. תשמרו חזק בהגנה, ותנו את הכדור לוויד או לשאקיל בהתקפה. שום הפסד של שום נבחרת ארה"ב כבר לא ישנה אותו. ועכשיו, כשזכה בטבעת החמישית שלו, 18 שנה אחרי הטבעת הרביעית, גם אין לו שום סיבה להקשיב לאף אחד מלבד לעצמו.

מועמד לפריצה:

בקבוצה כל כך מבוגרת כבר אין אנרגיות לפריצה, מלבד אולי פריצה בשיחות נוסטלגיות אל תוך הלילה על איך פעם היינו חוסמים בצד אחד ורצים מיד כדי לסיים בדאנק בצד השני. אח, היו ימים. היחידי שתפוקתו צפויה לעלות הוא וויד, שהראה בסדרת הגמר המופלאה שלו שהוא עדיין לא הגיע לשיא, ויש לו לאן להתקדם. העונה הוא ייתן קרב על תואר ה-MVP, ויתקרב לממוצע של 30 נקודות למשחק. בגלל הקיץ העמוס לא היה לו זמן לשכלל את איכות משחקו (0.2 שלשות למשחק ב-17 אחוזים מהשדה), אז סביר להניח שנראה בדיוק את אותו וויד, פשוט בוגר בשנה.

מועמד לדעיכה:

הדיזל כבר לא יהיה אותו הדיזל, את זה אפילו הוא יודע, ולכן ויתר ברצון על תפקידו כמלך פלורידה לטובתו של וויד הצעיר. בעונה שעברה היו לשאק את הממוצעים הנמוכים בקריירה: 20 ו-9 כדורים חוזרים ב-30.6 דקות בלבד. ואין סיבה להאמין שהעונה נראה שיפור לטובה, נהפוך הוא. הדקות ימשיכו לרדת, ורגעי הדומיננטיות יילכו ויפתחו.

אבל קאם פלייאוף טיים, עצם הנוכחות שלו תקפל את ההגנות היריבות ותקל על החבר'ה מסביב להיכנס למשחק. כי שאקיל מודל 2006 הוא אולי כבר לא השחקן שמנצח לבדו משחקים, אבל הוא עדיין הציר המרכזי שדרכו נעה ההתקפה של ההיט כקבוצה.

תסריט אופטימי: אליפות.

תסריט פסימי: איבוד האליפות.

תחזית: מיאמי עדיין הקבוצה בהא הידיעה בצד המזרחי של ארה"ב. דטרויט כבר לא אותה דטרויט, שיקגו עדיין לא הבולס שהיא רוצה להיות, וקליבלנד היא רק לברון ג'יימס. היכולת של וויד אמורה להספיק להיט לתפוס את המקום הראשון במזרח, עם כ-55 ניצחונות, בתנאי כמובן שהמבוגרים לא ינוחו/ייפצעו יותר מדי. ועם יתרון ביתיות מול היריבות מבית, מיאמי תגיע לגמר המזרח כפייבוריטית, לא משנה מי תעמוד מולה. בגמר זה כבר יהיה סיפור שונה, שוב - לא משנה מי תעמוד מולה.