אחד בשביל כולם

באו: שאנון בראון (נבחר במקום ה-25 בדראפט), סקוט פולארד (שחקן חופשי מאינדיאנה), דייויד ווסלי (שחקן חופשי מיוסטון), אדי באסדן (בטרייד משיקגו).

הלכו: רונאלד "פליפ" מאריי (שחקן חופשי, עזב לדטרויט).

חמישייה: אריק סנואו, לארי יוז, לברון ג'יימס, דרו גודן, זידרונאס אילגאוסקאס.

ספסל: דוניאל מארשל, ווסלי, דיימון ג'ונס, אנדרסון ורז'או, פולארד, בראון.

מאמן: מייק בראון (מתחיל את עונתו השנייה).

מאזן העונה שעברה: 50 נצחונות ו-32 הפסדים (מקום רביעי במזרח).

אולם: קוויקנס לואנס ארינה (20,562 מקומות).

מאז שלברון ג'יימס הגיע לקאבס, הסיפור שלהם הוא הסיפור שלו. השחקן הטוב ביותר (ויסלח לי דווין וויד) מהדראפט הטוב ביותר בשנים האחרונות (ויסלחו לי אלן אייברסון, ריי אלן וקובי בריאנט) הגיע בקול תרועה רמה, והוכיח כי הוא שווה כל דציבל וכל מילה שנכתבה עליו. המועדון? זו כבר שאלה אחרת.

לאחר שבעונתו השניה של המלך הקאבס החמיצו את הפלייאוף במעט, הם עמדו מול החלטות ניהוליות קשות. עם סגל חלש, המון כסף להוציא והאפשרות להאריך את החוזה שלו בסוף השנה, היה ברור שעל הקבוצה להתחזק משמעותית. ובמחשבה זו, יצאה הקבוצה למסע קניות קיצי.

קליבלנד האריכה את החוזה של אילגאוסקאס עד סוף הקריירה, נתנה חוזה ענק ללארי יוז אחרי עונה גדולה בוויזארדס, והוסיפה שני קלעים משלימים – דיימון ג'ונס ("הקלע הטוב בעולם", כהגדרתו, אחרי פלייאוף טוב עם מיאמי), ודוניאל מארשל, אחרי עונה בה איים על תואר השחקן השישי עם טורונטו. באמצע העונה הגיע גם רונאלד "פליפ" מאריי מסיאטל. המפתחות נתנו ללברון ולחבר'ה, ביחד עם המסר – "תנצחו".

והקאבס ניצחו. הם שיפרו את המאזן בעונה הרגילה מ-42 נצחונות ל-50, שהספיקו למקום הרביעי במזרח ולפגישה על וושינגטון בסיבוב הראשון. הם עברו את הוויזארדס בסיבוב הראשון, והצליחו לנצח את האלופה היוצאת בשלושה משחקים רצופים לפני שנכנעו לניסיון ולהגנה של הפיסטונס. לברון כיכב בכל טבלאות הסטטיסטיקה, עם 31.5 נקודות, 7 ריבאונדים, 6.6 אסיסטים ו-1.5 חטיפות למשחק, כשגם בפלייאוף הוא הראה כמה שהוא גדול, בפרט במסירות ששוברות הגנה בסוף משחק. אנדרסון ורז'או הראה המון נשמה בפלייאוף, יחד עם מארשל, שמצא את היד, והקאבס נראו בדך הנכונה.

ולמרות זאת, הדברים רחוקים מלהיות וורודים בממלכה. לארי יוז החמיץ משחקים רבים במהלך העונה כשנפצע, וגם בפלייאוף, לאחר שאחיו נפטר ממחלה. גם כששיחק ירד בכל הקטגוריות יחסית לימיו בוויזארדס, וממש לא נראה כמו אופציה שניה רצינית ליד לברון. אילגואסקאס נתן עונה טובה ואז נעלם בפלייאוף. דיימון ג'ונס נתן לפרקים אחוזים סבירים לשלוש, אבל כמעט לא תרם דבר, ואיבד יותר ויותר דקות. מאריי, שהראה ניצוצות בעונה הרגילה ובפלייאוף, עזב. גודן עשה קולות של עזיבה, אבל לבסוף חתם על חוזה לארבע עונות. הקבוצה נשארה עם סגל שחקנים שלא נראה כאילו הוא יכול לספק את הסחורה, ועם מעט מאוד יכולת לשנות אותו.

מדד הכיף:

כיף בקליבלנד? יש כמה דברים. קודם כל, המסירות מפצחות ההגנה של לברון. ואז יש את הדאנקים המרהיבים של לברון. אה כן, ויכולת הקליעה המדהימה של לברון. וגם קצת חטיפות מרהיבות של לברון. והחסימות של לברון. ולברון.

מעבר לקינג, יש מה לראות גם משחקנים אחרים. מי שנהנה מזה יוכל לראות את ההשתחצנויות וההתבכיינויות האינסופיות של דיימון ג'ונס. דרו גודן בטוח ינפק איזו שטות קולוסאלית לשמחת הילדים, ולארי יוז יזרוק לבנים משלוש, שיגררו דיונים על חיזוק הלוח והגנה על הצופים מפגיעה פיסית. דונייאל מרשאל ימשיך להיראות כמו האבא בקומדיה של שחורים משנות ה-70, ואילגאסוקאס יותיר אתכם תוהים איך אפשר לקחת 7.5 ריבאונדים למשחק כשאתה יותר גבוה מהאמפייר סטייט בילדינג. וכמובן, יש את זריקות העונשין של וורז'או.

עם קצת פחות ציניות, ורז'או ושאנון בראון צפויים להלהיב העונה. למרות העונשין, הברזילאי נתן המון הגנה והתלהבות בפלייאוף, וצפוי להמשיך בקו העליה גם בעונה הרגילה – אולי אפילו עד כדי השגת מקום בחמישייה. בראון, גארד אתלטי עם יכולות קליעה מרשימות, ייתן כמה תצוגות התקפיות העונה ויותיר טעם של עוד לקראת העונה הבאה.

מסקנות מכשלון ארה"ב במונדובאסקט:

לברון היה אחד השחקנים היחידים שנראו כמו כוכבים במונדובאסקט, למרות שאפילו הוא לא הצליח למנוע את ההפסד בחצי הגמר. אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מזה, זה ששיטת "תנו ללברון וזוזו הצידה" עובדת לא רע גם בכדורסל הבינלאומי, אבל לא מספיקה לאליפות אפילו שם.

הקאבס שיפרו במשהו את יכולת הקליעה מבחוץ שלהם עם הבאתו של דיוויד ווסלי, אך עם יוז וגודן – ואפילו לברון – עדיין רחוקים מלהיות קבוצת קלעים גדולה. מארשל וג'ונס הובאו כדי לתת את האספקט הזה אך החולשה היחסית שלהם מותירה את הקאבס יחסית חלשים בתחום הזה.

סך הכל, קליבלנד היא קבוצה "אמריקאית" טיפוסית – אתלטית, רצה, ולא ממש קולעת טוב או משופעת בחכמת משחק (שמעתם על ההוא שאמר שגודן שחקן חכם? גם אני לא). אם יש מסקנות מהמונדובאסקט, הן יהיו אולי לתת יותר הזדמנות לבינלאומיים – ורז'או ופבלוביץ'.

מועמד לפריצה:

אנדרסון וורז'או היה אחד היחידים שנתן פלייאוף טוב בקליבלנד. הוא מתחיל את עונתו השלישית בקבוצה כמחליף העיקרי בעמדות הגבוהים, כשהוא אולי שחקן ההגנה והריבאונדר הטוב בקבוצה בעמדות האלה. העונה הוא מועמד רציני לקבל מקום בחמישייה ולהפוך לשחקן משמעותי בליגה.

מועמד לדעיכה:

לארי יוז שיחק סך הכל ב-31 משחקים במהלך העונה הקודמת, וגם בהם התפוקה שלו היתה נמוכה מהמצופה משחקן מוביל עם חוזה עצום. לאחר עונה טובה ועונה גדולה בוושינגטון, הוא חזר לממוצעי הקריירה שלו ולא נראה שיש לו הרבה יותר מזה לתת. הכשרון בולט לעין כבר שנים, אבל הפציעות החוזרות ונשנות עומדות בדרך.

תסריט אופטימי: הסטטיסטיקות של לברון מחזירות אותנו לימי אוסקר רוברטסון, יוז מתגבר על הפציעות וחוזר לימי הזוהר, וורז'או מתגלה כבן וואלאס הבא ו-ווסלי ומארשל מצליחים לנצל את המסירות של הקינג. קליבלנד מנצחת 55, עוברת את שיקגו בחצי גמר המזרח ועולה לגמר המזרח מול מיאמי עם הרבה אמונה, בעיקר במלך.

תסריט פסימי: יוז ממשיך בצלילה, וורז'או דורך במקום ודיימון ג'ונס חוזר לחמישייה. הקאבס מנצחים 47 משחקים ומודחים בסיבוב הראשון של הפלייאוף על ידי שיקגו, כשלברון שוב מוצא את עצמו משחק אחד על חמישה רוב הזמן.

תחזית: הקאבס אותם הקאבס, הליגה אותה הליגה, והים (יותר נכון, האוקיינוס) הוא אותו הים. הקאבס ינצחו 50 משחקים, יעברו סיבוב בפלייאוף, אבל לא הוסיפו את כח האש כדי להתמודד עם הגדולות במזרח ויודחו בחצי הגמר.