אפילו מיקי מאוס מתרגש

באו: קית' בוגאנס (שחקן חופשי, מיוסטון), ג'יי ג'יי רדיק (בחירה 11 בדראפט), ג'יימס אוגוסטין (בחירה 41 בדראפט).

הלכו: דשון סטיבנסון (שחקן חופשי, לוושינגטון).

חמישייה: ג'מיר נלסון, גרנט היל (קיאון דולינג), הידו טורקוגלו, דוויט הווארד, טוני באטי (דארקו מיליצ'יץ').

ספסל: קרלוס ארויו, מיליצ'יץ', דולינג, בוגאנס, רדיק, טרבור אריזה, בו אאוטלו, פאט גאריטי.

מאמן: בריאן היל (שנה שנייה בקדנציה הנוכחית בקבוצה).

מאזן בעונה שעברה: 36 ניצחונות ו-46 הפסדים (מקום עשירי במזרח).

אולם: TD ווטרהאוס סנטר (17,248 מקומות).

לכאורה העונה החולפת של האורלנדו מג'יק נראתה בדיוק כמו זו שקדמה לה. 36 ניצחונות בלבד ומקום עשירי במזרח. בלי פלייאוף מצד אחד, ובלי בחירה בעשירייה הראשונה בדראפט מצד שני. אבל עונת 06'-05' הייתה הכל פרט לעונת דריכה במקום עבור המג'יק. היא הייתה תחילתה של דרך חדשה. הטרייד ששלח את סטיב פרנסיס לניקס יום לפני מועד ההעברות האחרון היה מבחינת אורלנדו הנפת דגל לבן במירוץ לפלייאוף לטובת הכשרת דור העתיד. מה שהמג'יק לא ידעו, הוא עד כמה העתיד קרוב.

עזיבתו של סטיבי פרנצ'ייז פינתה את משבצת הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה לדוויט הווארד, ואת משבצת הרכז הפותח לג'מיר נלסון. השניים הללו, בסך הכל בשנתם השנייה בליגה, הוליכו את אורלנדו לסיום עונה מטורף שכלל ריצה של 12 ניצחונות ב-13 משחקים (כולל ניצחונות על מיאמי, דטרויט, דאלאס וסן אנטוניו), והיה קרוב מאוד להסתיים בכניסה דרמטית לפלייאוף. הפסדים בשני המשחקים האחרונים בעונה הרגילה מנעו את חלום הפלייאוף של אורלנדו, אבל לא ציננו ולו בקצת את ההתלהבות של אוהדי המג'יק מהגרעין הצעיר והמוכשר שמתגבש אצלם בקבוצה.

מאמן הקבוצה, בריאן היל, יודע שהעונה החניכים שלו יצטרכו להפגין יותר יציבות. קבוצה צעירה או לא, עכשיו כבר מצפים מהם לנצח. "השחקנים שלנו ישחקו השנה תחת לחץ הציפיות", אמר היל לפני פתיחת מחנה האימונים. "להצליח בכך זה חלק מתהליך ההתפתחות שקבוצה צריכה לעבור". והיל יודע על מה הוא מדבר. הוא היה בשנתו השנייה כמאמן המג'יק ב-1995, כשהגרעין הצעיר והמוכשר של הקבוצה ההיא, בראשות שאקיל אוניל ופני הארדווי, התחבר בצורה מופלאה ושייט עד לגמר ה-NBA. באורלנדו יודעים שהווארד ונלסון הם לא שאק ופני, אבל זה לא מוריד מהבאזז סביב הסגל הנוכחי, ובהנהלת המועדון דיווחו כל הקיץ על קצב מוגבר של מכירת מנויים לעונה הקרובה.

מדד הכיף:

לסיבה המרכזית לתקווה המחודשת באורלנדו קוראים דוויט הווארד. הילד המגודל הזה נתן לקהל בפלורידה הרבה מאוד סיבות לחייך בשנתיים האחרונות. למרות שעדיין לא מלאו לו 21, הווארד כבר נדרש לקחת את הקבוצה על כתפיו הרחבות. היו לו כמה תצוגות אדירות בשנה שעברה, כולל משחק של 28 נקודות ו-26 ריבאונדים נגד פילדלפיה בשבוע האחרון של העונה, והוא דורג שני בליגה בריבאונדים (12.5 למשחק) ושישי באחוזים מהשדה (53%), אבל גם לו ברור שיש לו עוד הרבה מאוד מה לשפר.

בעוד הנטייה להסתבך בבעיית עבירות והאחוזים הנמוכים מהעונשין (60% בלבד) הם תופעה מוכרת ולרוב חולפת אצל שחקנים צעירים, משחק הפוסט שלו דורש עוד לא מעט ליטוש. חלק גדול מהנקודות שלו (15.8 למשחק) הושגו מכדורים חוזרים בהתקפה, והוא עדיין לא פיתח מהלך יעיל עם הגב לסל. לגבי נושא המנהיגות, הווארד טוען שהקיץ שבילה עם נבחרת ארה"ב תרם לו רבות: "ראיתי הקיץ איך השחקנים הוותיקים מנהיגים קבוצה, וזה מה שאני צריך לעשות באורלנדו, להנהיג".

עוד סיבה לאופטימיות הרבה באורלנדו היא שיתוף הפעולה הצפוי בין הווארד לדארקו מיליצ'יץ'. טוני באטי, שפתח לצידו של הווארד בחמישייה בעונה שעברה, אמר שהוא מצפה לאבד את מקומו לטובת מיליצ'יץ' בקרוב מאוד. "הם משלימים זה את זה בצורה נהדרת", הוא טען. "אחד ימני ואחד שמאלי, אחד יותר אגרסיבי ואחד יותר מסוגנן. הם בדרכם להפוך לתאומי המגדל של המילניום החדש".

אז אולי באטי הלך כאן קצת רחוק מדי, אבל הדיווחים מכל מי שראה את דארקו בחודשים האחרונים מדברים על שחקן חדש. הוא העלה על עצמו מסה של שרירים, וקיבל ביטחון רב מהופעתו המצוינת במדי נבחרת סרביה באליפות העולם ביפן. לאחר שנתיים וחצי מיוסרות בדטרויט, במהלכן ספג ביקורות רבות על מוסר העבודה שלו והוכתר כבאסט הגדול בהיסטוריה, הראה דארקו במחצית השנייה של העונה שעברה כמה מהניצוצות שגרמו לג'ו דומארס לבחור בו במקום השני בדראפט. הממוצעים שלו במדי המג'יק, 7.6 נקודות, 4.1 ריבאונדים וקצת יותר משתי חסימות למשחק, הם עדיין לא משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה, אבל הם בהחלט שיפור עבורו, ובאורלנדו מעדיפים להבליט את העובדה שהממוצעים הללו הושגו בפחות מ-20 דקות למשחק ועל ידי ילד בן 21.

השנה דארקו ישחק לא רק כדי להשתיק את המלעיזים, אלא גם בשביל החוזה הבא שלו, ובמידה שהוא יצליח להפוך לשחקן חמישייה ראוי, למג'יק יהיה קו קדמי מצוין לעוד הרבה שנים.

מסקנות מכישלון ארה"ב במונדובאסקט:

במסגרת קונספט ה"הפעם נעשה את זה כמו שצריך" החליטו קברניטי הנבחרת האמריקאית ליצור קבוצת כדורסל ולא עוד אסופה של אולסטארים. לצורך כך הם זימנו לסגל הרחב סטופרים הגנתיים כמו ברוס בואן, קלעי שלשות כמו מייקל רד וגבוהים עם יד טובה מבחוץ כמו בראד מילר. הבעיה הייתה כשהגיע הזמן לקצץ את הסגל ל-12 שחקנים שיסעו לאליפות העולם. זה אחרי זה נחתכו מהסגל כמעט כל הרול-פליירס, וגם מי שנשאר (כמו מילר) זכה לדקות פרקט מועטות בלבד באליפות עצמה.

אחד מאותם רול-פליירס שנחתכו מהסגל האמריקאי, אשר זומן בזכות יכולתו הפנומנלית לצלוף מחוץ לקשת ושוחרר עקב פציעה, הוא ג'יי ג'יי רדיק. רדיק נחשב לאחר הקלעים הטהורים הטובים שנראו אי פעם בליגת המכללות, ובארבע שנותיו תחת מייק ששבסקי במכללת דיוק הוא שבר את שיא השלשות בכל הזמנים של ה-NCAA, ואת שיא הנקודות בקריירה במחוז ה-ACC החזק. אבל למרות כל זאת, ולמרות זכייתו בתואר שחקן השנה במכללות בשנה שעברה לאחר שרשם ממוצע פנטסטי של 26.8 נקודות למשחק, רוב הפרשנים לא חזו לו הצלחה במקצוענים. הם אמרו ששחקן בגובה שלו (1.93), בלי יכולות מסירה מרשימות ועם אתלטיות בינונית ומטה, יכול להיות במקרה הטוב סקנד גארד מחליף. אחרי כל מה שעבר על רדיק בחודשים האחרונים, אפילו התסריט הזה פתאום נראה לא רע מבחינתו.

זה התחיל עם ההדחה של דיוק בשמינית גמר טורניר המכללות על ידי LSU של טיירוס תומאס, הדחה שגרמה לביקורת רבה על רדיק ועל רמת תפקודו ברגעי הקלאץ'. זה נמשך עם השמועות על בעיות גב מהן הוא סובל שהצניחו את מניותיו בדראפט (לאחר שנחשב למועמד לעשירייה הראשונה במהלך השנה, כשבוע לפני הדראפט העריכו חלק מהפרשנים שהוא יתדרדר אפילו עד לסוף הסיבוב הראשון), והגיע לשיא כאשר הוא נעצר בעוון נהיגה בשכרות כשבועיים לפני הדראפט.

בסופו של דבר אורלנדו בחרה את רדיק במקום ה-11, תוך שהיא לוקחת סיכון לא קטן. על הנייר הקליעה האבסולוטית שלו יכולה להשלים מצוין את נלסון והווארד, אבל שאלות רבות עדיין קיימות סביב יכולתו להסתגל לסגנון המשחק של ה-NBA, בנוסף לסוגיית הבריאות שלו (בשבועות האחרונים הוא מושבת בגלל פציעה ברגל שמאל). עכשיו נטל ההוכחה מוטל עליו.


מועמד לפריצה:

לפעמים ניתן ללמוד על ערכו של שחקן מסוים לקבוצה דווקא כשהוא לא משחק. ב-20 המשחקים אותם החמיץ בעונה שעברה ג'מיר נלסון בגלל פציעה עמד מאזנה של אורלנדו על חמישה ניצחונות בלבד. כשהרכז הנמוך והמוצק החלים, הוא עזר להוביל את המג'יק לריצה הנהדרת שלהם בשלבים האחרונים של העונה. השנה נלסון כבר לא ייאלץ להילחם על דקות משחק ובמידה שהוא ימשיך במגמת ההתקדמות המהירה שלו הוא יוכל להפוך כבר העונה לאחד מבכירי הרכזים בליגה.

מועמד לדעיכה:

כשגרנט היל רק הגיע ל-NBA, הוא נשאל באחד הראיונות מדוע בחר לשחק כדורסל, ולא פוטבול כמו אביו (שכיכב בדאלאס קאובויז בשנות ה-70). התשובה של היל הייתה "ראיתי שאבא שלי עבר הרבה פציעות קשות על מגרש הפוטבול, ולא רציתי שאותו דבר יקרה גם לי". 12 שנים ושבעה ניתוחים לאחר מכן, ניתן לקבוע בוודאות שהיל לא הצליח להתחמק מהנאחס המשפחתי שלו.

מאמנו בריאן היל הודיע שהעונה הוא מתכוון להשתמש בו כסקנד גארד (ומיד מיהר להוסיף "אם הוא יישאר בריא"), לאור היכולת הטובה שהציג מחליפו בעמדת הסמול פורוורד בעונה שעברה, הידו טורקוגלו. גם אם נניח בצד את עניין הפציעות, היל כבר בן 34, והוא התבטא לא פעם לגבי רצונו לשחק עבור קבוצה שתתמודד על התואר.

תסריט אופטימי: גרנט היל משחק 82 משחקים, הווארד נבחר לאולסטאר ודארקו נראה פתאום כמו שילוב בין ולאדה דיבאץ' לדירק נוביצקי. המג'יק הצעירים מזנקים עד למקום השישי במזרח, ותופסים מקום של קבע בפלייאוף המזרח לשנים הקרובות.

תסריט פסימי: כל הבלונים שאורלנדו הפריחה בפגרה מתפוצצים. דארקו ורדיק נקברים בקצה הספסל, היל נפצע בפעם האלף, ונלסון והווארד משחקים לבד. עוד עונה בלי פלייאוף בעירו של וולט דיסני, והעתיד כבר לא נראה כל כך ורוד.

תחזית: המג'יק בעיקר ינסו לשמור על האווירה הטובה והאופטימית סביב הקבוצה, במטרה לגרום לדוויט הווארד להישאר. עונה של 40 ניצחונות ומאבק על הכרטיס האחרון לפלייאוף אמורים להספיק למטרה הזו.