העשירייה הפותחת

העבודה על רשימת עשרת השחקנים הכי אוברייטד ב-NBA הייתה קלה הרבה יותר, ועם זאת מסובכת פי כמה, מהרשימה הקודמת של השחקנים הכי אנדרייטד. כמות החבר'ה שזכו או זוכים להערכת יתר היא פשוט אינסופית וכמעט שאי אפשר לבחור בין מפלי השחקנים שהתקשורת הפכה לאלילים מבלי שאלה יידרשו להוכיח את עצמם על הפרקט. אם בפעם הקודמת היה עליי לדוג כוכבים שלא זכו להערכה, אזי כאן העבודה הקשה היא דווקא הניפוי.

התרבות האמריקאית היא מטבעה תרבות של קלישאות, חוסר אובייקטיביות משווע, וניפוח או יפוי העובדות. הוליווד. הכמות העצומה של אמצעי תקשורת, של שדרנים המתווכים בינינו לבין המתרחש בפועל, ושל פרשנים החושבים עבורנו גורמת לכך שאנו כבר לא מסוגלים לראות מבעד לכל הערפל. כפי שכל פוסט מודרניסט מתחיל יודע, המציאות איננה אבסולוטית, אלא היא נראית בצורה שבה כל אחד בוחר לראות אותה בעצמו.

לא אתיימר לפזר את הערפל, מכיוון שאני עצמי חלק ממנו, אלא אשתדל לסמן בפנס דרך אחת שדרכה ניתן להגיע לצד השני. זו הכתבה הראשונה מסדרה של שלוש כתבות. המלצה קטנה לפני הקריאה: ייתכן שהשחקנים האהובים עליכם יספגו קיטונות של בוז וביקורת - תקראו, תאגרו הכל, תשתו כוס מים ואז תלחצו על "הוסף תגובה" ותשפכו את שעל לבכם.

קבוצות: האורלנדו מג'יק והל.א. לייקרס.
הישגים: שלוש אליפויות, 3 פעמים ה-MVP של הגמר, MVP של העונה ב-1999/2000, 4 פעמים בחמישיית העונה, פעמיים מלך הסלים, אחד מ-50 השחקנים הטובים בהיסטוריה.

שאק הוא מפלצת שאף אחד לא יכול לעצור. מדובר בשחקן הכי דומיננטי כיום (או כמו שהוא אוהב לקרוא לעצמו: ה-MDP, ראשי תיבות של Most Dominant Player). הוא גם בין השחקנים הדומיננטיים ביותר אי פעם. גם שלושת האליפויות הרצופות של הלייקרס בראשותו בהחלט נלקחו בחשבון כששמו התווסף לרשימה הלא כל כך מחמיאה הזו. אבל שתי עובדות מפריעות בקריירה של הביג דיזל: המאמץ הלא עקבי והיעדר יריבים ראויים.

"אריסטו הגדול" יכול וצריך היה להיות מועמד ל-MVP בכל עונה ועונה בעשור האחרון, הוא גם צריך היה לקלוע מעל 25 נקודות כל משחק ובעיקר לשאוב 15 ריבאונדים לערב רק על ידי עמידה במקום והרמת הידיים אל על אחרי כל החטאה. אבל במקום זאת הוא בוחר לשחק בהילוך שני עד השלבים המאוחרים של הפליאוף, לתת לגופו להשמין, לעשות ניתוחים במהלך העונה ולעשות הגנה רק בימים זוגיים של שנים מעוברות. איך איך איך ייתכן שאיש שגובהו 2.16 מטר ומשקלו נע בין 140 ל-150 ק''ג לא זכה ולו פעם אחת במלכות הריבאונדים? איך?!

וכאמור, גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשאוניל הגיע לשיאו הוא לא נאלץ להתמודד עם אף סנטר משמעותי. האקים, יואינג, רובינסון, וגדולים אחרים היו כבר מהעבר השני של הגבעה או לא היו כלל. אי לכך ובהתאם לזאת, את רשימת חמשת הסנטרים הגדולים בהיסטוריה הייתי מדרג כך: קארים עבדול ג'באר, ביל ראסל, ווילט צ'יימברליין, האקים אולג'ואן ורק אז שאק. אין ספק שהרעש והצלצולים של הביג דאדי סייעו לו במסעי היחצ"נות שלו, אולם מקום חמישי בסנטרים זה הכי גבוה שאני מוכן לתת לו.

קבוצות: הסן פרנסיסקו ווריורס, הבוסטון סלטיקס, השארלוט הורנטס, השיקגו בולס.
הישגים: ארבע אליפויות, 9 פעמים באולסטאר, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה

פאריש הגיע לבוסטון לאחר שלוש עונות במדי הווריורס, בהן הציג יכולת טובה מבלי להגיע לפלייאוף. הוא הצטרף לבירד ולמקהייל כדי ליצור את ה-Big Three של הסלטיקס, אך מיותר לציין מי היה החוליה החלשה בשלישיה החזקה ביותר שאי פעם פיארה קו קדמי כלשהו. לפאריש הגמלוני היה הרגל מגונה שכלל היעלמויות ברגעים מכריעים של משחקים חשובים, כמו גם נטייה לוותר על מאבקים פיזיים מתחת לסל ולהסתפק בג'אמפרים מחצי מרחק. בתכ'לס מדובר היה בבחור די רכרוכי, צי'ף או לא צי'ף. לא היה מעולם ספק שבדקות האחרונות בירד היה הכתובת הראשונה לכדורים, אבל גם לא צריך לאמץ את הזכרון יתר על המידה כדי להעלות מן האוב פעמים שבהם מקהייל או דניס ג'ונסון היו גדולים במאני טיים. אבל פאריש, לעומת זאת, נהג לפטרל מחוץ לצבע וללוות במבט כלבלבי-משהו את מעוף הכדור. כמו במקרה של שאק, ממוצע קריירה של 10 ריבאונדים למשחק עבור סנטר בגובה 2.16 אומר הכל (לא כולל תקופת הדמדומים בקריירה שנועדה בעיקר לשבור את שיאו של ג'באר לאריכות ימים). משחקן בגודלו ובמעמדו הייתי מצפה ליותר משתי עונות בלבד של 12 כדורים חוזרים למשחק.

קבוצות: הדטרויט פיסטונס, הסן אנטוניו ספרס, השיקגו בולס, הל.א. לייקרס והדאלאס מאבריקס.
הישגים: 5 אליפויות, שחקן ההגנה של העונה ב-1990 וב-1991, 7 פעמים בחמישיית ההגנה של השנה, שבע פעמים ברציפות מלך הריבאונדים של הליגה, הופעה אחת באולסטאר

דניס רודמן מגלם בחובו, או יותר נכון בתוך הפרסונה שלו – הרי נראה שאפילו גם הוא כבר לא יודע מיהו באמת מתחת לכל הבולשיט – את כל הרעש הסביבתי שמפריע לנו לבחון את העובדות מבלי שדעתנו תוסח. אז מה היה לנו שם? שלל הקעקועים, שיער צבעוני, חיי לילה סוערים, אוטוביוגרפיות שערורייתיות, אמירות מעוררות מחלוקת, מסעי יחצ''נות עצמית (שכללו במקרה שלו לבישת שמלת כלה במסיבת עיתונאים שבה אמור היה להודיע על חתונתו), מערכת יחסים עם מדונה, בעיטות בצלמים, תאונות אופנוע, הימורים בלאס וגאס, הופעה כ-WWE ומה לא. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי אפילו קצה בדל של בעיה או הסתייגות מאורח חייו של התולעת (אם כי נראה שלרודמן כבר די נמאס מעצמו), אבל צריך להתעלם מכל זה כדי לנסות ולהיזכר כמה טוב הוא באמת היה. נכון, תואר מלך הריבאונדים היה שלו שבע פעמים, ותמיד יכולת להיות בטוח שיצלול לכדורים אבודים בכל הזדמנות. כן, הוא היה שחקן הגנה משובח. ובכלל - אי אפשר להתעלם מהמומחיות שלו בכל הקשור לריבאונד התקפה. אבל - וזה אבל גדול מאוד - היו שחקני הגנה רבים שהיו טובים ממנו שלא עשו כל כך הרבה רוח.

ועוד פרט חשוב: כמות הריבאונדים ששאב רק עלתה ככל שהתולעת הפך לשחקן התקפה פחות ופחות רלוונטי. כל נגר יודע שהרבה יותר קל להתמקם לריבאונד התקפה כשאתה אפילו לא חושד שתקבל כדור. אבל הכתם העיקרי בקריירה של רודמן, מבחינתי, היה הגישה שלו למשחק. אני לא יכול להגדיר אותה בצורה אחרת מלבד ילדותית ודי מטומטמת. כל מי שקרא בביוגרפיה שלו את הקטע בו הוא מתאר את הלך הרוח בחדר ההלבשה של הספרס מנקודת מבטו, יכול להבין שרודמן הוא הדבר הכי רחוק שיש מ'טים פלייר'. וזו הגירסא שלו עצמו לאירועים. גם הלכלוכים על גרג פופוביץ' נשמעים די מגוכחים עכשיו שהוא המאמן הבכיר ב-NBA. אם תרצו, אפשר אפילו להתחיל לדבר על ההרחקות, המכות, ההיעדרויות, ההיעלמויות, העבירות הטכניות (רבים מכל אלו הגיעו ברגעים מכריעים בפלייאוף) ועוד ועוד ועוד.