משבר אנרגיה: על הנסיגה ביכולת של בוסטון סלטיקס

שבוע וחצי לגונג, והקמפיין לקיצור העונה הרגילה ב-NBA נראה רלוונטי מתמיד. יותר מדי קבוצות הגיעו השנה לסטרץ' האחרון עם הלשון בחוץ, כולל רוב הגדולות. סן אנטוניו נעה בין חוסר עניין לחוסר יכולת להתעניין בחודש האחרון, והביאה את עצמה לסיכון ממשי של יתרון הביתיות; דאלאס של החודש האחרון יכולה לשנות את השם ל-"נוביצקי והחורקים"; אורלנדו הפכה למשקמת הרשמית של קבוצות במשבר ואטלנטה לא מתפקדת כבר חודש וחצי. גם השחקנים שכיכבו במהלך השנה לא עומדים בקצב - בלייק גריפין נתקע בקיר, קווין לאב חזר למספרים אנושיים ולמרקוס אולדרידג' כנראה נבהל מעצמו. פרט לאנשים שמרוויחים מזה כסף, קשה להאמין שיש גורם בליגה שלא היה חותם על קיצור העונה ב-15-20 משחקים ברגע זה.

אבל הסובלת הגדולה ביותר של התקופה הנוכחית היא ללא ספק בוסטון. הסלטיקס הפסידו 7 מ-13 המשחקים האחרונים שלהם ואיבדו את המקום הראשון במזרח, עליו עמלו קשה כל כך כל העונה. מה שעשוי להתברר כמשמעותי יותר בהמשך, הוא שהם איבדו גם את יתרון הביתיות מול הלייקרס בשחזור אפשרי של הגמר. אם הם לא יתעוררו, גם מיאמי תעבור אותם והם בעצם יחזרו למצב של העונה שעברה, בה נאלצו להתחיל מלמטה את הפלייאוף. למזלם, הם פגשו את הספרס ביום שישי, כנראה הקבוצה הנוחה ביותר לצאת מולה ממשבר בשבועיים האחרונים.

כאשר קבוצה גדולה נמצאת במשבר, בדרך כלל יש שתי שאלות מעניינות במיוחד - למה זה קרה ועד כמה זה רלוונטי לפלייאוף. גם במקרה של בוסטון אלו בדיוק שתי השאלות שדורשות התייחסות.

מבין ההסברים האפשריים לתקופה הרעה של הסלטיקס, אני בוחר בפשוט ביותר בתור האופציה הסבירה ביותר - עייפות. במובן מסוים, אותו הדבר קרה להם גם בשנתיים הקודמות - פתיחה חזקה ונפילה לקראת סוף העונה הרגילה. שלושת הגדולים המקוריים הזדקנו בשנה נוספת ומגיעים אחרי עונה של 106 משחקים שכללו שלוש סדרות קשות מאוד. יש גבול כמה הם מסוגלים לשחק ברמה הגבוהה ביותר.

כל קבוצה מגיבה אחרת לעייפות החומר, את הסלטיקס מאפיינות שתי תופעות - הפגיעה היא בהתקפה והיא פוגשת במקביל את כל שחקני המפתח. זה מאפיין כללי של בוסטון הנוכחית - בדרך כלל או שכולם טובים ביחד או שכולם רעים ביחד. כך גם הפעם. כמעט מכל בחינה, חודש מרץ היה החודש ההתקפי הגרוע ביותר גם של רייג'ון רונדו, גם של ריי אלן, גם של פול פירס וגם של קווין גארנט. התוצאה הייתה רצף של עשרה משחקים במהלך החודש בהם בוסטון קלעה בממוצע פחות מ-86 נקודות למשחק, כאשר אף אחד מהמשחקים לא היה נגד אחת מעשר הקבוצות הטובות בליגה.

בזמן שארבעת הגדולים שיחקו רע אבל היו כשירים רוב הזמן, מסביבם היו מעט מאוד שחקנים בריאים. שני האונילים, שהיו אמורים לחפות על העזיבה של קנדריק פרקינס בטרייד לקראת הדד-ליין, נמצאים בשלבי התאוששות מפציעות. ג'רמיין כבר חזר מול סן אנטוניו, שאקיל מתאמן ועשוי לחזור עוד לפני הפלייאוף. גם שאר הגבוהים מדדים - ביג בייבי הפסיד ארבעה משחקים במהלך מרץ, ננאד קרסטיץ' שהגיע באותו הטרייד נפצע ומסתובבת שמועה שגם טרוי מרפי חתם בבוסטון לא מזמן. בנוסף לגבוהים, גם דלונטה ווסט, המחליף הבכיר לגארדים, רק מתחיל להיכנס לעניינים אחרי רצף היעדרויות.

רבים מתייחסים לטרייד של פרקינס כטריגר למשבר. מבחינה מקצועית, הוא אכן היה עוגן הגנתי חשוב (ומוכיח זאת גם באוקלהומה סיטי כרגע). בלעדיו הצבע הירוק פרוץ מהרגיל, הרבה יותר קל לחודרים להגיע לטבעת וההגנה מול הפיק נ' רול נחלשה. אבל הטענה המקצועית נראית קלושה במיוחד כאשר זוכרים שפרקינס שיחק השנה בבוסטון רק 12 משחקים. אם כבר, זה החיסרון שלו ביחד עם זה של האונילים שמשפיע.

הטענה המעניינת ביותר בהקשר של הטרייד היא החברתית. רבים טענו לאחר הטרייד שהחמישייה הגדולה של בוסטון הייתה, לפני הכל, יחידה חברתית מגובשת במיוחד שמייצרת לעצמה את האנרגיות המדהימות שלה, ושהעזיבה של קנדריק תפגע בכימיה העדינה הזאת. לא הייתי מתומכי התיאוריה, התקשיתי להאמין ששלושה וחצי הול אוף פיימרים עתידיים ייקחו כל כך קשה טרייד של חבר שלהם. אבל עכשיו קשה להתעלם מהאפשרות שזה אכן המצב, שהשחקנים הבכירים של בוסטון עדיין בהלם מהטרייד ורק מתחילים להתאושש ממנו.

מבין הרביעייה, התיאוריה החברתית טענה שהנפגע העיקרי יהיה רונדו, חברו הטוב של פרקינס. גם כאן העובדות מדברות בעד עצמן - רונדו הוא השחקן שההידרדרות שלו בתקופה הזאת הייתה המשמעותית ביותר. חודש מרץ היה החלש ביותר שלו מבחינת נקודות, אסיסטים ואחוזים מהשדה (מיותר מ-50 ל-41). במהלך התקופה היה רצף של ארבעה משחקים בהם הוא קלע ארבעה סלי שדה. ביחד. גם הפוינט גארדים היריבים חגגו עליו הרבה יותר מהרגיל. הצגה גדולה מול טוני פרקר והספרס עשויה לרמוז על יציאה מהמשבר של הברומטר של הסלטיקס.

הגענו לשאלה השנייה - עד כמה המשבר הזה מעיד על היכולת של בוסטון בפלייאוף? התשובה הראשונית שלי היא שמעט מאוד, אם בכלל. כאמור, גם בשנתיים הקודמות בוסטון גמגמה בחלק האחרון של העונה הרגילה, בשני המקרים היא התחברה בפוסט סיזן והוציאה מעצמה את המקסימום. השנה המקסימום הזה יכול להיות גדול במיוחד. עם האונילים, ביג בייבי, מרפי, ג'ף גרין ודלונטה, לבוסטון יש פוטנציאל להציג את הסגל הטוב, השלם וההתקפי ביותר שהיה סביב ארבעת הגדולים.

שחקנים שמנוסים במעמדים האלה יודעים לעשות את הסוויצ'ים הנדרשים, ופעמים רבות הירידה ביכולת בתקופה הזאת היא מכוונת כדי לשמור כוחות לפלייאוף. זה כנראה מה שקורה כרגע בסן אנטוניו וגם בבוסטון. העונה שעברה הדגימה את התופעה הזאת באופן מובהק - מבין הבכירות, השתיים שהגיעו בכושר הרע ביותר לפלייאוף היו בוסטון והלייקרס. הסלטיקס סיימו את העונה הרגילה עם 16 הפסדים ב-34 משחקים, הלייקרס עם 7 הפסדים ב-11 משחקים. אני זוכר את ביל סימונס מ-ESPN טוען לפני הפלייאוף שאלו גם שתי היחידות שנראות לא טוב מבחינה חברתית. לא צריך להזכיר איך זה נגמר.

אם יש מקום לדאגה, הוא צריך להיות קשור בעיקר לעייפות המצטברת. לשחקנים בני 33-35 קשה יותר לעשות את הסוויץ' כל שנה שעוברת. יכול להיות שיתברר שהפעם זה כבר יותר מדי עבור השלישייה המזדקנת. גם הפציעות מסביב צריכות להטריד - חוסר היכולת של שחקני המשנה להישאר בריאים עשוי להעיד גם על מה שהולך לקרות איתם בפוסט סיזן.

הנקודה הבעייתית הנוספת במשבר הנוכחי היא איבוד יתרון הביתיות. אמנם גם בעונה שעברה הסלטיקס היו ללא יתרון ביתיות מהסיבוב השני והגיעו למשחק 7 בגמר, אבל זה לא הופך את המצב הזה לאידיאל שכדאי לשחזר. הביתיות הייתה גם גורם משמעותי בנצחון של הלייקרס באותו משחק 7. אם השתיים תפגשנה שוב בגמר, בוסטון עשויה מאוד להצטער על השבועות האחרונים בהם איבדה פער משחקים מבטיח מיריבתה הנצחית.