עד לפני שבוע כמעט שכחתי שיש לדטרויט קבוצה ב-NBA. שבע שנים אחרי האליפות, שלוש שנים אחרי שהופיעה בגמר המזרח בפעם השישית ברציפות, דטרויט הפכה לקבוצה הכי פחות רלוונטית בליגה. בלי הווה, בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום. היא חזרה לכותרות בזכות מרד של כמה מהשחקנים במאמן ג'ון קיוסטר, כדי להבהיר שהמצב הרבה יותר חמור ממה שלרובנו נדמה היה.
הגעתי להכנת הכתבה עם גישה ישראלית טיפוסית שמטרתה להפיל את התיק על מישהו אחד, להכריז על אשם בודד ולאושש את התחושה שאם רק יחליפו אותו הכל יהיה בסדר. היה לי גם מועמד מוביל - ג'ו דומארס. אבל ככל שהתעמקתי יותר במצב, הצטיירה תמונה בעייתית ומסועפת יותר. הסיפור של הפיסטונס יהיה מעניין הרבה יותר אם נקרא אותו כסמל לכמה מהתופעות העצובות והמעצבנות ב-NBA כרגע.
קבוצה שלא מבינה שזמנה עבר
אתחיל, בכל זאת, עם דומארס. האיש שבנה את קבוצת האליפות הגדולה עם כמה מהלכי ניהול מבריקים מאבד מהמניות הרבות שלו בכל יום שעובר. הטעות הגדולה שלו, החטא הקדמון שמעיב על מצב הקבוצה גם עכשיו, הוא חוסר היכולת שלו לזהות את הרגע בו הקבוצה שלו ירדה מגדולתה. בדיעבד, ניתן היה לשמוע גברת שמנה שרה ביום בו לברון ג'יימס המטיר 48 נקודות על הראש של הפיסטונס במשחק פלייאוף קריטי. הייתה לדטרויט עוד שנה תחרותית לאחר מכן, אבל הרגע בו שחקן בודד חיסל את הקבוצה שבשיאה אמללה את שאקובי היה נקודת האל חזור.
דומארס נאחז בקרנות הקבוצה הגדולה ההיא גם כשהיא עשתה כל מאמץ אפשרי לנער אותו. ב-2008, רגע אחרי שויתר על צ'ונסי בילאפס, הוא החתים את ריפ המילטון על הארכת חוזה עד גיל 35 שנתיים לפני שהחוזה שלו הסתיים. בקיץ 2009 הוא החליט לשלם 100 מיליון דולר ב-5 שנים לבן גורדון וצ'רלי וילנואבה. שלושת החוזים האלה לשחקן בירידה ושני שחקנים משלימים עם אופי בעייתי השאירו את הפיסטונס ללא מרחב תמרון לארבע שנים.
כתוצאה מכך, נוצרה בדטרויט קבוצה משונה עם וותיקים שכבר לא מספיק טובים להוביל אותה לצמרת, דור ביניים לא מספיק איכותי וצעירים מוכשרים שהיה הרבה יותר הגיוני לתת להם את המפתחות. המילטון וטיישון פרינס נתקעו בקבוצה שאמורה לנסות להיבנות מחדש בזמן שהם, לפי כל היגיון, אמורים היו להיות שחקנים משניים בקונטנדרית. לא מפתיע, אם כך, שבשנה שעברה הוותיקים לא הסתדרו עם הצעירים והשנה הם לא מסתדרים עם המאמן. הם פשוט לא אמורים להיות שם.
רוב קבוצות הכדורסל, כמו רוב האנשים, לא יודעות להזדקן. עובר זמן רב עד שהן מבינות שמה שהיה לא יחזור. ב-NBA, אחד המבחנים הגדולים שמבחינים בין המנהלים הטובים באמת לשאר הוא ההבנה שהגיע הזמן לפרק את החבילה. כשעושים את זה בזמן, עדיין יש נכסים משמעותיים לפוטנציאל עתידי. כשגוררים את השלד הוותיק שנה אחרי שנה, בסוף הפירוק מגיע מבפנים. דומארס לא פספס רכבת אחת, הוא פספס כמה ועכשיו כבר לא בטוח שנשארו רכבות.
ההידרדרות במעמד המאמן
ג'ון קיוסטר הרוויח ביושר את הצ'אנס שלו כמאמן ראשי ב-NBA. אחרי עשור וחצי כעוזר בכמה קבוצות טובות, הוא נראה בשל לעשות את הצעד הנוסף. אבל הוא הגיע לקבוצה חסרת כיוון ועמוסה בוותיקים ממורמרים, שבעונה שעברה מאמן צעיר ולא מוכר לא הצליח להשתלט עליהם. אז הוא ניסה להיות קשוח ולפני שבוע מצא את עצמו כמעט לבד באימון קליעות ביום של משחק.
לא צריך לרחם על קיוסטר. כאשר כל כך הרבה שחקנים לא סובלים אותך, כנראה אין לך יחסי אנוש. הוא התעלל בריפ במהלך העונה והצליח להסתכסך גם עם לא מעט אחרים. ככל הנראה, עדיף לו לחזור לעמדת העוזר. אבל כשזוכרים שאפילו ג'רי סלואן כבר לא מצליח לשלוט על השחקנים שלו, קל יותר לראות בקיוסטר עוד קורבן בשרשרת.
אחת ההשלכות של המעבר של הכוח לשחקנים היא סירוס המאמנים. זן המאמנים הקשוחים, מטילי המשמעת, שהשחקנים לא מעיזים להתנגד להם, חולף מהעולם. מאמני הדור הצעיר שמנסים את הגישה הזו (אייברי ג'ונסון, למשל), לא שורדים זמן רב. כיום, התכונה החשובה ביותר עבור מאמן היא היכולת להתחבב על הכוכבים שלו (דוק ריברס) או פשוט לא להפריע להם (אריק ספולסטרה).
שחקנים מפונקים
בהמשך ישיר לנקודה הקודמת, זה כנראה לא מקרה שמרד אימון הקליעות התרחש ביום שלאחר הדד-ליין, כאשר ריפ המילטון הבין שהוא תקוע בדטרויט גם בעתיד הנראה לעין. בימים שלפני כן הוא סירב לעבור לקליבלנד, שרצתה, משום מה, לתת לו דקות משחק. הוא סירב גם לעבור לקאבס כדי לקבל ביי אאוט של 10-16 מיליון דולר מתוך 22 המיליון שנשארו בחוזה שלו ולעבור לקונטנדרית. הוא הרוויח רק 75 מיליון דולר בשמונה השנים האחרונות, איך הוא ירשה לעצמו להפסיד כל כך הרבה כסף עכשיו?
ריפ האמין שקונטנדרית תיקח אותו ככה, בגיל 33, עם החוזה המופרך שלו. כשהבין שזה לא קרה, הוא הוציא את העצבים על המאמן המציק שלו. קיוסטר הוציא את העצבים על השופטים במשחק באותו ערב, שבטח הוציאו את העצבים על הנשים שלהם. זאת ההיררכיה.
עדות נוספת לאופי הנוכחי של יותר מדי שחקני NBA היא שעד עכשיו לא ברור מי מבין השחקנים שלא הגיעו לאימון הקליעות המדובר (והגיעו רק שישה) פספס אותו כחלק מהמרד או סתם בגלל שאיחר לקום, פספס את האוטובוס או היה לו בובו באצבע. מיליוני הדולרים שהם מרוויחים ומאות הדולרים שאנשים משלמים כדי לראות אותם הם לא תמריץ מספק כדי להופיע לאימון.
יכול להיות שההיסטוריה תזכור את התקופה הזאת קודם כל בתור תקופת החוזים המופרכים. מעט מדי שחקנים באמת מכניסים כסף לבעלים שלהם ומעט מדי מהם מצליחים לא לתת לעשרות מיליוני הדולרים לעלות להם לראש מכדי שיהיה הגיוני להמשיך עם זה. זה לא רק הכסף, אלא גם תחושת הכוח שנלווית אליו ואל ההתפתחויות האחרונות בליגה. הגיע הזמן שלפחות חלק מהכוח יחזור לידיים של מבוגרים אחראיים.
יותר ויותר מועדונים בקשיים
מעל כל הבלגאן בדטרויט עומד נסיון לעסקת מכירה שנמשך כבר כמה חודשים. אשתו של הבעלים המנוח ביל דווידסון הכריזה על רצונה למכור את הפיסטונס כבר לפני מעל לשנה, אך רק לאחרונה התחיל מו"מ עם הישראלי לשעבר טום גורס. בין הקשיים המדווחים עולה הירידה בערכה של הקבוצה לאחרונה והשביתה שאולי תהיה בקיץ. מאוד יכול להיות שגורס גם מחכה להסכמים החדשים לפני שהוא מחליט אם להיכנס להרפתקה או לא.
במילים אחרות, כבר מעל לשנה שאין לפיסטונס בעלים בפועל. אין מי שיאשר החתמות ארוכות טווח או ייתן צ'ק של 10 מיליון דולר בשביל ביי אאוט להמילטון. לרכוש קבוצת NBA מחוץ לעיר אטרקטיבית זה היום תחביב שעולה הרבה מאוד כסף בלי ציפייה אמיתית לרווח. לכן לא מעט קבוצות נמצאות במבוי סתום של בעלים שלא רוצים להישאר ואף אחד לא קופץ על המציאה. ניו אורלינס היא מקרה הקיצון.
דטרויט מייצגת חבורה לא קטנה של קבוצות שלא יכולות להרשות לעצמן להתמודד ברצינות עם הגדולות. למרות החוקים שמנסים לייצר שוויוניות, ה-NBA מתקרבת יותר מדי מהר לסטנדרטים של הכדורגל - הסיכוי היחיד של רוב הקבוצות להתמודד על תארים הוא למצוא מיליארדר בזבזן.