טקס חלוקת התעודות: על כושרן של המועמדות לאליפות ב-NBA

העונה הסדירה של ה- NBA תמיד היתה משהו שהפרשנים, האוהדים, ולעיתים גם הקבוצות עצמן, לוקחים בערבון מוגבל. לא פעם ראינו קבוצות שמככבות בעונה הסדירה רק כדי להירמס בידי בארון דיוויס שניה לאחר מכן, או לחלופין קבוצות ותיקות ומנוסות שמשחקות מרבית העונה בהילוך שני ומעדיפות לתת לכוכב המזדקן יותר דקות מנוחה למשחק הרמי החביב עליו, גם אם משמעות הדבר היא הפסד בית למילווקי. אין ספק – עם 82 משחקים בעונה, והעובדה שלמעלה ממחצית הקבוצות בליגה ממשיכות אל הפוסט סיזן, קשה לצפות מקובי ברייאנט או טים דאנקן שאחרי 12 שנים בליגה, ימשיכו להתייחס ברצינות לכל משחק ומשחק.

ואף על פי כן, קשה לי להסכים עם הטענה שלמשחקים המשוחקים בחודש דצמבר אין כל השפעה על אלו שישוחקו בחודש מאי. לכל הפחות, מאפשרים לנו המשחקים האלו לזהות מגמות ולנתח את אופן המשחק של הקבוצות, ולהשוות את המציאות החדשה אל הציפיות של טרום העונה. חציית קו שליש העונה נראית כמו זמן מצוין לעשות סדר בדברים ולדרג את הקבוצות שנכון לרגע זה מתיימרות לאיים על התואר. אז בלי השתהות נוספת, קבל ואת הדירוג הזמני בהחלט של הקונטנדריות לשנת 2011.

סביר שהרבה מאד אוהדים של הספרס ירתחו מזעם על הדירוג הנמוך יחסית של מוליכת הטבלה, ובצדק מסוים. 31 משחקים לתוך העונה מדורגים הספרס במקום הראשון בליגה עם מאזן של 4:27, ומחזיקים בקצב הנכון כדי לאיים על השיא הנצחונות האלמותי של ג'ורדן והבולס. אלא שכאן מגיעות מספר הסתייגויות. האחת – לוח המשחקים של הספרס היה מן הקלים שבליגה עד כה: שני שליש מהמשחקים שוחקו בבית, והמאזן מול הקונטנדריות האחרות הוא 1:1 מול אורלנדו, הפסד ביתי במפגש מול דאלאס, ניצחון על הלייקרס ו-0 משחקים נגד בוסטון או מיאמי. במילים אחרות – יש בהחלט מצב שהטבלה משקרת.

ההסתייגות השניה והחשובה יותר היא שהסגל הזה פשוט לא נראה כמו חומר שממנו אמורה לצאת האלופה הבאה, ובניגוד לשנים קודמות, נראה שהבעיה הפעם היא דווקא בקו הקדמי. דאנקן, למרות שהוא עדיין שחקן פנים מעולה, כבר לא שליט הרחבות הבלתי מעורער שהיה בגיל 30, ואילו הצעירים בלייר את ספליטר רחוקים שנות אור מלהיראות כמו שחקני חמישייה לגיטימיים בקבוצת צמרת. קשה לראות איך ללא חיזוק משמעותי מחזיקה השלישייה הזו מעמד לאורך סדרה שלמה מול המכבש של בוסטון, ועידת הסנטרים של דאלאס, או אפילו גאסול וביינום.

על מנת לאיים ברצינות על האליפות תצטרך הקבוצה לקוות שהסגל הבכיר יישאר בריא, שג'ינובילי ימשיך להיראות כמו השחקן הטוב בעולם (ולפעמים אני אשכרה חושב שהוא השחקן הטוב בעולם), ושביופורד יצליח ללהטט קצת ויצניח בקבוצה שחקן פנים משמעותי נוסף. אם כל התנאים האלה יתרחשו – תסמכו על פופוביץ' שהוא כבר ידע מה לעשות.

את זה שאורלנדו נראית כרגע נורא ואיום כולם יודעים, אבל איך היא תיראה בעוד חודשיים-שלושה? את זה אף אחד לא יודע, גם לא המנג'ר התזזיתי בליגה אוטיס סמית', שממשיך לבחוש בקלחת כדי לסדר את הסגל האידיאלי סביב דוויט הווארד (השמועה האחרונה מדברת על ג'יי-ריץ' בתמורה לדיאו, אל תשאלו אותי למה). הדירוג הגבוה יחסית של המג'יק נובע פשוט מהעובדה שיש לה את הכלים, לפחות התיאורטיים, כדי לבנות מחדש קבוצה לא פחות טובה מזו שלהטה בפלייאוף של 2009. עם סטן ואן גנדי בקוקפיט והנהלה שמוכנה לעשות הכל כדי לזכות באליפות, יש סיכוי לא רע בכלל שבקרוב נראה את אורלנדו משחקת כדורסל שיטתי ואנרגטי כמו לפני שנתיים.

הסימן החיובי הראשון הוא ההשתלבות המהירה של טורקגולו, שכבר מתחיל להראות כמו שחקן כדורסל ומעלה פלאשבקים מאותה סדרה אגדית מול לברון. בנוסף, ברנדון באס וג'יי ג'יי רדיק מנצלים את תקופת המעבר כדי להוכיח שוב שהם יכלו לפתוח בחמישייה במרבית קבוצות הליגה, ואפילו ארינאס מפגין גישה חיובית ולא יורה באף אחד אלא מקפיד לירות לסל. עם הסגל העמוק בליגה וכמות כזו של כשרון, תהיה זו טפשות גמורה לשפוט את המג'יק על סמך היכולת הנוכחית שלהם. אם וכאשר יתפרסם הדירוג הבא, צפו לראות אותם במקום גבוה או נמוך הרבה יותר.

אודה ואתוודה – דאלאס היא הקבוצה שהכי קשה לי לדרג בשלב זה של העונה. כל מקום בין 2 ל-4 נראה הוגן והגיוני עבור המאבריקס, שנכון לעכשיו פשוט משחקים את הכדורסל הכי טוב בליגה. נכון, בסרט הזה כבר היינו לא פעם, אלא שבניגוד לשנים קודמות, נושבות רוחות בטקסס רוחות של שינוי, והן מתחילות דווקא בהגנה.

לראשונה מזה עשור שדאלאס מדורגת באופן מובהק בין קבוצות ההגנה הטובות של הליגה – היא מחזיקה את היריבות על סקור נמוך (93 נקודות למשחק), ובאחוזים נמוכים מאד (43.4% - מקום שני בליגה אחרי מיאמי). את עיקר המחמאות בתחום הזה גורף טייסון צ'נדלר שמגלה את עצמו מחדש העונה בתור הסטופר בצבע שתמיד היה חסר למאבס, אולם קרדיט נרחב מגיע גם לבאטלר ומריון, שמשלימים עם הפיחות שחל במעמדם ועושים הכל כדי לעצור את סווינגמני היריב.

אבל הגנה בצד. הסיבה האמיתית למעמדה המחודש של דאלאס היא האיש והמכונה, דירק נוביצקי, ה- MVP הבלתי מעורער של השליש הראשון של הליגה. דירק משחק העונה כאחוז תזזית בשני צידי המגרש, ופשוט משמיד את הגנות היריב ביעילות חסרת תקדים (24 נקודות למשחק ב-55% מהשדה!). התוצאה? דאלאס מדורגת במקום השני בליגה עם מאזן של 6:24, כולל ניצחון בסן אנטוניו, ניצחון כפול על היריבה השנואה ממיאמי, וניצחונות משכנעים על מיאמי ועל בוסטון. למעשה, דאלאס טרם שמטה העונה משחק מול קונטנדרית מתחרה, ומנצחת פעם אחר פעם במאני טיים. אני מודה שעדיין אני מתקשה לשים את כספי על חבורת בוני ציפיות השווא מטקסס, אבל הפעם, אני מעז לומר, זה נראה ומרגיש שונה.

הפתיחה המזעזעת נשכחה כלא היתה, והטריו השנוי במחלוקת נמצא כבר במקום הרביעי בליגה אחרי 13 נצחונות ב-14 המשחקים האחרונים, אבל עזבו את זה: מי שצפה בעימות חג המולד מול הלייקרס בסטייפלס סנטר (ומי שלא צפה – שיתחפף מכאן עכשיו וילך לצפות באח הגדול או משהו), ראה תצוגת תכלית משכנעת כל כך, ששונאי ההיט שבינינו נאלצים לפנות אל מנגנוני ההכחשה שבמוחם, כדי לתרץ איכשהו את העובדה שאלופת ה- NBA נרמסה בצורה כזו בביתה ע"י ג'יימס ושות'. ובלי שנראה כי הזיעו אפילו.

חשוב לזכור שלמעט אורלנדו, ההיט הם עדיין הקבוצה הכי לא מחוברת ברשימה הנ"ל, והכימיה הקבוצתית שלה נמצאת שנות אור מאחורי בוסטון והלייקרס. אוהדי מיאמי יכולים למצוא לא מעט סיבות להניח שהקבוצה שלהם היא הדבר האמיתי, והסיבה הראשונה והחשובה ביותר היא שעם כל הכשרון ההתקפי של הטריו, מיאמי היא קודם כל קבוצת הגנה מדהימה: ההגנה של מיאמי מחזיקה את היריבות על ממוצע הנקודות ואחוזי השדה הטובים בליגה (91 ו – 42.5% בהתאמה). למעט חוסר יכולת לכפות איבודים על היריבה, מדובר בהגנה מושלמת בכל פרמטר סטטיסטי אפשרי.

בנוסף, הכימיה ההתקפית בין לברון לוויד כמעט ולא קיימת, ויכולה רק להשתפר בהמשך, כשמצד שני נראה שכל החששות מפני מאבקי אגו בין השניים מתבדים ככל שהזמן עובר. הנקודות היחידות שעשויות להעיב קצת על חגיגות האליפות המוקדמות של ההיט, הן סימן השאלה הגדול בנוגע ליכולת של וויד ולברון להתמודד מול הגנת האנטי-חדירות לצבע של היריבה הגדולה מבוסטון, ואולי הסאגה הבלתי פתורה מול ספולסטרה, שעלולה להצית מחדש אווירה שלילית. בשורה התחתונה, מדובר ככל הנראה בקבוצה המפחידה ביותר בליגה, והיא רק נהיית יותר מפחידה עם הזמן.

אין שום סיבה אמיתית לדרג כרגע את הלייקרס בתור מועמדת חזקה יותר ממיאמי. רק שילוב של שמרנות, אמונה מיסטית בג'קסון ובריאנט, ופחד להספיד בטרם עת את האלופה, הם שגורמים לי למקם את הלייקרס מעל המפלצת מפלורידה, או אפילו מעל דאלאס שנראית כרגע חזקה בהרבה. למרות אינספור ציטוטי ה"המשחק הזה לא באמת מעניין אותנו" של קובי ופיל, התבוסה הביתית למיאמי מדליקה אצלי לא מעט נורות אזהרה בנוגע ליכולת של האלופה לפצח הגנות חזקות באמת.

בזמן שקובי עדיין תלוי בעיקר בעצמו ובאופן שבו קם מהמיטה בלילה, ההשפלה שעבר פאו מול אילגאוסקאס היתה מסוג המשדרים שצריכים להיאסר לצפיה של ילדים מתחת לגיל 60, בשל התמונות המזעזעות שלהסנטר הספרדי משליך איירבולים מתחת לסל ונמלט אל ההגנה בבכי תמרורים. הרכות ההגנתית של הקו הקדמי אל מול החדירות של בוש ולברון, ומנגד חוסר היכולת של פאו ואודום להתמודד עם הסנטרים הפיזיים של ההיט, גורמת לי שוב להרגיש שיותר מדי משקל תלוי כעת על ברכיו השבריריות של אנדרו ביינום, ושאם הלה יחליט לדפוק נפקדות בפלייאוף גם השנה זה עלול להיגמר רע מאד. בזמן שקשה להתייחס ברצינות למאזן הלא מאד מרשים של הלייקרס (רק 70% הצלחה), קשה יהיה לבוא בטענות למי שיגיד שהקבוצה צריכה עיבוי נוסף לסגל הקיים, כדי שפיל יוכל להשלים את הטריפיט הרביעי בקריירה.

מי שחשב שגם הפעם מתכוונת בוסטון לשחק בהילוך שני את כל הדרך אל הפלייאוף טעה ובגדול. נראה שעם כל הכבוד לחששות המוצדקים משחיקתם של פירס, אלן וגארנט, למדו הסלטיקס כי יתרון הביתיות בפוסט-סיזן אינו דבר שניתן לזלזל בו או לוותר עליו ללא פייט הולם. נכון לעכשיו מולכת בוסטון בקלות מפתיעה בקונפרנס המזרחי, ומחזיקה במאזן השלישי בטיבו בליגה (5:24), והיא עושה את זה בלי שנראה שמישהו בקבוצה מפעיל יותר שרירים בגוף מאשר במהלך צחצוח שיניים ממוצע.

ייתכן שהיתה זו הפציעה של רונדו שגרמה לביג טרי הבוסטונאי לשחק באינטנסיביות כזו, אבל צפיה בשלישייה הזו העונה היא חוויה כמעט דתית: אלן צולף במאני טיים פעם אחר פעם כאילו היה מדובר באימון קולג' משמים, פירס עושה נקודות איך שבא לו ומתי שבא לו, ומעל כולם גארנט - שמצא בקיץ מכונת זמן במרתף של סקבליני, ומשחק בקלילות וביעילות שגורמת לכל העסק הזה להראות פשוט לא הוגן.

הבור היחיד שמחכה בהמשך הדרך טמון בעיניי דווקא בחזרה של רונדו, שתגרום לריברס לחשוב מחדש כיצד לדאוג ששובו של בעל הבית לא יפגע ביעילות של האחרים, וכמובן למצוא דרך להחביא את הרכז הבעייתי בהתקפה, לאחר שבגמר הקודם החליט פיל ג'קסון להמר על הזריקות החופשיות של רונדו וכולנו זוכרים איך זה נגמר. כמו כן, האיום המתמיד מפני פציעות טורדניות עדיין מרחף בגארדן וימשיך לרחף שם גם בהמשך, אולם כל עוד השלישייה בריאה ושלמה, טרם נמצא הכח שיגרום לנו להמר מול החבורה הזו בסדרה בת שבעה משחקים.