אחרי!

עכשיו זה רשמי: שנתיים לאחר שזכתה באליפות, בוסטון חוזרת לגמר ה-NBA. ניצחון קליל במשחק השישי הדף את ההתנגדות המכובדת של אורלנדו ושלח את הירוקים בחזרה לזירת הפשע, כנראה מול אותה יריבה. מכיוון שהסלטיקס הרוויחו גם כמה ימים (קריטיים) של מנוחה, הם נותנים לנו זמן להתעמק קצת בפלייאוף המדהים שלהם עד כה.

שני סיפורים גדולים מספקת בוסטון בפוסט סיזן הזה, שניהם קשורים אחד בשני. הראשון הוא החזרה מהקבר של קבוצה שנראתה גמורה בחודשים האחרונים של העונה הרגילה. המאזן ב-54 המשחקים האחרונים עמד על 27:27 לא מרשים בעליל, והסלטיקס הפסידו שמונה מ-11 האחרונים בדרך לאיבוד המקום השלישי במזרח. הבלוגר הפופולרי ביל סימונס מ-ESPN - אוהד מושבע של הקבוצה ובדרך כלל גם אופטימיסט מושבע בכל הקשור אליה - היה משוכנע לחלוטין שבוסטון הולכת להפסיד עוד למיאמי, בסיבוב הראשון. הוא גם הכריז על ראשיד וואלאס כשחקן השנוא עליו בעולם, פירט את הבעיות החברתיות בקבוצה והבהיר שככה נראית קבוצה בדרך למטה.

הסיבה העיקרית לבעיות של בוסטון הייתה ירידה חדה ביכולת של שניים משלושת הגדולים שלה. בעוד שריי אלן נשאר בדיוק אותו שחקן, קווין גארנט ופול פירס נראו כמו צל של עצמם. הנפילה של הביג טיקט הייתה המשמעותית ביותר. בעונת האליפות הוא היה המנהיג, הרוח החיה ושחקן ההגנה המושלם. רוצו שנתיים קדימה, וקיבלתם שחקן חבול שרק מתחיל להבין שהברכיים שלו מאפשרות לו הרבה פחות ממה שהוא רגיל. במקביל לירידה ביכולת, גם מבחינה מנהיגותית זה לא אותו גארנט שהצית אש כבויה במועדון ובעיר שלמה ממש לא מזמן. הוא היה עסוק בעיקר בעצמו ונכנס לתאקלים מיותרים שהורידו לו לא מעט מניות בעיני רבים.

פירס, ה-MVP של הגמר ההוא, לא תפקד בפוסט סיזן בעונה שעברה וגם השנה נראה בחלק גדול מהזמן רחוק משיאו. הגו-טו-גאי של הסלטיקס במאני טיים כבר לא נתן תחושה של שחקן שמסוגל לייצר לעצמו מצב זריקה טוב בכל רגע נתון. בלי היכולת הזאת, לא היה ברור מה יש לסלטיקס למכור במשחקים צמודים.

אלא שכאן – ממש, ממש כאן - נכנס הסיפור השני, סיפור קצרצר בן שתי מילים: רייג'ון רונדו. ככל שהעונה התקדמה הפוינט גארד המצוין הפך יותר ויותר דומיננטי ולקח על עצמו את תפקיד המנהיג. היכולת המדהימה שלו דוסקסה כבר בהרחבה, גם כאן, לכן הפעם אני רוצה להתעמק במהלך הקבוצתי - האופן בו הקבוצה של שלושה הול אוף פיימרים עתידיים הפכה השנה, וביתר שאת בפלייאוף, להיות הקבוצה של ילד מוכשר בן 24.

בגמר של לפני שנתיים היו שני רונדואים: רונדו של משחקי הבית היה פצצת אנרגיה ואקס פקטור חשוב, רונדו של משחקי החוץ היה מפוזר וחלש להחריד. במשחקים בסטייפלס סנטר הפוינט גארד הדקיק הסתפק ב-18 דקות למשחק ודוק ריברס אפילו לא דמיין להכניס אותו למאני טיים. בשנה שלאחר מכן זה כבר היה סיפור אחר- בלי גארנט הפצוע, רונדו הפך לשחקן החשוב ביתר של בוסטון בפלייאוף וסחב אותה לנצחון על שיקאגו בסדרה הנפלאה ההיא ולשבעה משחקים מול אורלנדו.

במילים אחרות, בוסטון תעלה לגמר הקרוב בדיוק עם אותה חמישייה מלפני שנתיים, אך היא תהיה קבוצה שונה לחלוטין. ההיררכיה בין השחקנים השתנתה באופן משמעותי. זאת נקודה מאוד לא טריוויאלית. שינויים בהיררכיה והחלפת מנהיגים לא נוטים לקרות תוך כדי תנועה. קבוצות בדרך כלל זקוקות לפרק זמן משמעותי ולמספר זעזועים בכדי שזה יקרה. בסלטיקס הנוכחיים, יש לכך שתי סיבות עיקריות.

הדבר הקשה ביותר עבור סופרסטאר הוא להבין שהוא צריך לקבל על עצמו תפקיד משני. השחקנים הגדולים ב-NBA היו כוכבי הקבוצות שלהם מהרגע שהתחילו לשחק כדורסל כילדים וזה לא השתנה גם ב-10-15 שנים ברמות הגבוהות ביותר. לא פשוט לבקש משחקן בן 33 שמעולם לא הרגיש נחות ליד אף אחד לקבל מרות של ילד שלא מזמן היה עוד שחקן מוכשר בקבוצה שהכוכב המזדקן הנהיג.

לכן, המעבר של הסלטיקס לקבוצה של רונדו הוא תעודת כבוד ענקית לשלושת הגדולים שלה. ריי אלן אלן החליק בטבעיות לתפקיד הפיור שוטר שלא חייב לקלוע 20 נקודות כל משחק כבר לפני שנתיים; פירס מרגיש מצוין בתור הסקורר שלידו יש מנהיג; וזה משאיר אותנו עם הסיפור הגדול יותר – קווין גארנט. תוך שנתיים הביג טיקט הפך מהשחקן החשוב ביותר בבוסטון לשחקן הרביעי בחשיבותו. כל כך הרבה כוכבים במצבו לא היו מאפשרים את המעבר החלק הזה, היו יוצרים חיכוכים ומונעים את ההיווצרות של הכימיה ההכרחית למסע פלייאוף מוצלח. בכל כך הרבה מקרים המעבר הזה מתאפשר רק לאחר שנפטרים מהאלפא דוג הקודם, ואז צריך להתחיל לבנות מחדש (מישהו אמר שאקובי?).

המעבר הטבעי של גארנט לתפקיד משני לא מפתיע בהתחשב באופי שלו ובאופן בו הקריירה שלו התפתחה. הוא תמיד היה שחקן קבוצתי. למעשה, הטענה הקבועה כנגדו בימיו במינסוטה הייתה שהוא לא מספיק סופרסטאר, לא משתלט על משחקים. שנים ארוכות הוא רק חיפש מישהו שיחלוק איתו בנטל ולא מצא. בבוסטון הוא היה המנהיג אבל לא תמיד המוציא לפועל וראה כיצד שלישיית כוכבים מאוזנת מביאה טבעת. לכן, הגיוני שדווקא הוא, מבין כל הכוכבים בליגה, יידע לתת את המפתחות למישהו שמוכיח שהוא ראוי לקבל אותם. מה שמוביל אותנו לנקודה השניה.

לא מספיק שיהיה מי שמסוגל לתת, צריך שיהיה גם מי שיכול לקחת. כידוע, להוביל קבוצה לאליפות, או לפחות לקמפיין פלייאוף מוצלח, זה לא סיפור פשוט. בודדים מסוגלים לעשות זאת. הדוגמא הבולטת היא סן אנטוניו: כל עוד זאת הייתה הקבוצה של טים דאנקן, הספרס היו אחת הקבוצות הטובות בליגה. גם כאשר דאנקן אפשר למאנו ג'ינובילי וטוני פארקר להשתלט על סדרות באליפויות של 2005 ו-2007, זו עדיין הייתה הקבוצה שלו. בסדרות החשובות הוא תמיד היה זה שהופיע, זה שעשה את ההבדל. אלא שברגע שהגוף שלו לא אפשר לו להשתלט על סדרות כמו פעם, הארגנטינאי והצרפתי היו צריכים לקחת את המושכות. זה לא קרה. פארקר הוא סקורר אדיר, אבל הוא לא פרנצ'ייז פלייר של קבוצה גדולה. למאנו יש פוטנציאל, אבל פציעות הגבילו אותו בשנתיים האחרונות. קשה להאשים את דאנקן בכך שלא ידע לתת, הבעיה של סן אנטוניו היא שלא היה לה מי שייקח.

רונדו לקח. בענק. הסדרה הנפלאה שלו מול קליבלנד, בה הוא הדיח במו ידיו את הפייבוריטית הברורה לזכייה באליפות, הפכה את התהליך לרשמי. כולם בבוסטון וסביבה הבינו שזו הקבוצה של רונדו. דוק ריברס דיבר על כך שבשנה שעברה הוא עוד לא היה מוכן ועל חובת ההוכחה שהייתה מונחת על כתפיו: "הוא עשה את זה בעזרת המשחק שלו והמעשים שלו... אתה חייב למכור את זה לשלושה שחקנים כאלה, הם חייבים להאמין בך כל הזמן". לפני שנה הם לא האמינו - היו תאקלים, לא הייתה כלפיו מספיק הערכה מצד הוותיקים. אך ריברס, מאמן של שחקנים, אפשר לרונדו לטעות, ובעיקר עזר לו להתפתח לשחקן שאי אפשר שלא להאמין בו.

ההתאמה של רונדו לסלטיקס לא רק עובדת במובן המקצועי, כי אם במישור האופי. הכניסה שלו לתפקיד המנהיג רק הפכה אותו ליותר קבוצתי ואין לו שום בעיה לתת לשלושת הגדולים להשתלט על משחקים בעוד שהוא מכוון ומביט מהצד. לאחר הסדרה המדהימה שלו מול קליבלנד, הוא פגש בגמר האיזורי יריבה פחות נוחה עבורו, בעיקר בגלל דוויט הווארד שלא אפשר לו להגיע לטבעת. רונדו לא ניסה בכוח, אלא התמקד בהפעלת החברים לקבוצה. המג'יק היו נוחים יותר עבור פול פירס בגלל שהחסרון ההגנתי המשמעותי שלהם הוא מול שחקני חצי מרחק, לכן ראינו את PP חוזר להיות הסקורר העיקרי עם 24.3 נקודות למשחק, לאחר שהסתפק ב-13.5 מול קליבלנד.

המשחק השישי מול אורלנדו הדגים באופן המושלם את הקבוצתיות של בוסטון בהנהגת רונדו. ברבע הראשון הפוינט גארד השתלט על המשחק והוביל את הסלטיקס ליתרון. ברבע השני כולם פינו את הבמה לנייט רובינסון שנכנס לזון שלו. הרבע השלישי היה הצגה גדולה של שלושת הגדולים. ברבע האחרון אף אחד לא ממש תפקד, והזכיר שהשחקנים של דוק ריברס לא תפקדו ברבעים האחרונים בסדרה הזאת וממש זקוקים למנוחה. לרונדו לא הייתה בעיה לפנות את הבמה לאחרים ובכך להזכיר את התכונה המדהימה ביותר שלו בפלייאוף הזה: הבגרות. הוא יודע מתי ללחוץ על הגז, מתי לקחת משחק על עצמו, מתי לזוז הצידה ומתי לשחק על כל אחד מהשחקנים שסביבו. הוא נראה כמו מישהו שעושה את זה שנים, לא כמו שחקן בן 24 שלפני שנתיים היה רחוק מלהיות בשל וצריך פתאום להוביל חבורה של וטרנים עם קבלות לאליפות.

בין אם זו תהיה הלייקרס או פיניקס, היריבה בגמר תהיה הרבה יותר נוחה עבור רונדו מאשר אורלנדו. הרגליים הזקנות של דרק פישר או סטיב נאש לא יעמדו בקצב שלו ולשתיהן אין נוכחות הגנתית בצבע מהסוג שתוכל להטריד אותו. לכן, קיים סיכוי גבוה שבגמר רונדו יחזור לספק הצגות גדולות ויהפוך רשמית לסיפור הגדול של העונה. אם וכאשר זה יקרה, לא צריך לשכוח את השחקנים שאפשרו לו לעשות את זה: שלושה גדולים שרק מוכיחים מחדש את גדולתם, והפעם, לשם שינוי, לאו דווקא על הפרקט.