החזון של דייויד שטרן לליגה שוויונית ומאוזנת קורם עור וגידים בשנים האחרונות. אומנם נדמה שבניית האינסטנט של בוסטון כאלופת 2007/08 ו"התעשרות העשירים" שחלה בהעברת פאו גאסול ללייקרס הן דוגמאות הסותרות הצהרה זו, אבל תחשבו על זה: עד כמה הדחה של אחת מהן בפלייאוף, על ידי קבוצות שלא נתפסות כקונטנדריות כגון דנבר ואטלנטה, תיחשב כסנסציה? פחות מאם זה היה קורה לשושלת הלייקרס של תחילת העשור, או לזו של ג'ורדן והבולס, נכון? ובכן, זה כבר משהו. בנוסף, קיים שוויון כמעט מוחלט בין קבוצות דרג הפלייאוף, לטוב (במערב האיכותי) ולרע (במזרח החלש).
הקבוצה שבעונות האחרונות מייצגת נאמנה מגמה זו, ואולי, מי יודע, תוכל סוף סוף לנצל אותה לטובתה השנה, זו דאלאס. במשך סדרות הפלייאוף 2006 עד 2009, המאבריקס קרסו באופן קבוע: דרך הפסד בסדרת הגמר מול מיאמי על אף יתרון 0:2, דרך עונה של מאזן שיא בתולדות המועדון שהסתיימה באחת הסנסציות הגדולות בתולדות הליגה, עם הדחה לגולדן סטייט המדורגת שמינית, ועד הקריסה ללא פייט להורנטס מודל 2007/008. אשתקד דאלאס אמנם חוותה שוב סיבוב השני, לאחר שהדיחה את סן אנטוניו הפצועה בחמישה משחקים, אך גם שם זה הסתיים בטרם עת, כשדנבר עשתה למאבס את אותו הדבר בדיוק בסיבוב הבא.
והאמת? אותו הפסד לדנבר לא היווה סתם עוד הפסד בפלייאוף, כי אם טמן בחובו מישור נוסף. במשך העונה השניה ברציפות הנאגטס פחות או יותר ממתגים עצמם כקבוצה השניה בטיבה במערב, זאת למרות שדאלאס של העונה נמצאת רק שלושה משחקים מאחורה (וגם זה בגלל שבוע חלש), ומחזיקה בסגל לא פחות עמוק או איכותי. זה מתחיל, כמובן, מדירק נוביצקי - הקורבן הבולט של שורת ההדחות המאכזבות מהפסקה הקודמת. תצוגות הקלאץ' שהפגין בעבר (בעונה הרגילה בכלל, ובפלייאופים של 2003 ו-2006 מול הבלייזרס והספרס בפרט) הפסיקו להיחשב לזכותו. גם בגלל הודאתו הבלתי אופיינית שהוא נדרש לזמזום להיטיו של דייויד האסלהוף לפני זריקות עונשין מכריעות, אבל בעיקר בגלל חוסר היכולת של רבים מאוהדי המשחק והתקשורת להפריד בין שחקן קלאץ' למנהיג, ולהצמיד תווית לוזר גם בגין מחסור בתכונה האחרונה.
אין מה לעשות - לא כל סופרסטאר בהכרח מסוגל גם להנהיג (ע"ע טרייסי מקגריידי). מנגד, עם זאת, לא כל מנהיג חייב להיות השחקן המוביל בקבוצתו למשל, צ'ונסי בילאפס באותה דנבר עליה דיברנו. מהלכי קלאץ' אינם קריטריון מספק ואף לא הכרחי לקבלת תווית המנהיג, לא כשהם מגיעים ללא היכולת לסחוף ולהניע את החברים לקבוצה כלומר, דמות כריזמטית, ובדרך כלל גם קולנית, בחדר ההלבשה ועל הפרקט. עד העונה נראה היה שנוביצקי, עוף די מוזר בשמי הכוכבים של הליגה, הוא לא הטיפוס. זה בלט בקריסות של המאבס מול מיאמי והווריורס בעבר, והצדיק את הטרייד שמשכן את העתיד עם דווין האריס לטובת ג'ייסון קיד בהווה. אבל העונה, מסתמן שגם ההנחה ההיא אחת העתיקות והמאוסות בעשור החולף - זקוקה לבחינה מחודשת.
רק היום, רק היום: מקום בחמישיה
נוביצקי סופרסטאר יציב כסלע, כולל מבחינה בריאותית - כבר נתן עונת MVP אחת, ושמר על יכולת דומה בשאר השנים, אבל העונה הוא מראה הילוך נוסף בתיבה, כשמציג, ככל הנראה, את היכולת הטובה בקריירה שלו. הגרמני שני רק לקובי בריאנט במניין סלי הניצחון בליגה, ואחראי ללא פחות תצוגות קלאץ' ברבע האחרון, כולל 29 הנקודות הבלתי נשכחות בניצחון על יוטה. אבל זה לא מסתכם רק בקליעה: נוביצקי נראה מפוקס וקולני מתמיד על הפרקט, אקטיבי מאוד בשמירה הקבוצתית ומוביל את כל הליגה במדד הפלוס/מינוס כלי מדידה שלא אומר הכל, אבל בהחלט רומז על חלק מהתמונה המלאה.
עם זאת, נוביצקי או לא נוביצקי, הסיפור המרכזי בדאלאס של השנים האחרונות היו השחקנים שמקיפים את הפורוורד הגרמני הנפלא. אז מה באמת שלום הצוות המסייע של דירק העונה? ובכן, מזדקן, מי בכבוד ומי בפחות. ג'ייסון קיד כבר לא משיג ריבאונדים וטריפל דאבלים כמו פעם, אבל עם ראיית משחק מהטובות בתולדות הליגה הוא עדיין מדורג חמישי באסיסטים, כשמעליו ומתחתיו רגליים צעירות בהרבה. הילד אף ממשיך בקליעה המשופרת שלו מחוץ לקשת, שצצה לה מרגע שחזר לדאלאס, ובמספרים זה מתורגם לשתי שלשות פר ערב ב-41 אחוזים (בכל התקופה שלו בניו ג'רזי קיד לא הצליח לקלוע יותר מ-36 אחוזים עונתיים מחוץ לקשת). אלא שעם כל הכבוד לעמידות המרשימה, הבעיה העיקרית של קיד בשלב זה של הקריירה צצה בצד השני של המגרש הצד בו הצטיין לאורך שנים לא מעטות. האמת המרה היא שבגיל 36, קיד כבר לא מסוגל לרדוף אחר רוב הרכזים בליגה. מה שמביא אותנו, אם כך, למקבץ הגארדים שפתחו לצדו העונה וניסו לחפות עליו.
הראשון היה קווינטן רוס, סטופר הגנתי שיכולתו למנוע נקודות בצד אחד מתחרה רק בחוסר יכולתו לקלוע אותן בצד השני. אחרי שלושה שבועות הוא אופסן עד הפלייאוף, ולתפקידו נכנס הרוקי מצרפת רודריג בובואה, שהצליח לספק גם התקפה לצד הגנה מרשימה, אבל על אף שלל הפוטנציאל שקיים בבחירה ה-25 בדראפט החולף, בובואה הוא קודם כל פרויקט שעדיין צריך לשלם שכר לימוד. מה שהביא לכך שהגארד הצרפתי הוחלף בג'יי ג'יי בראה, שכבר פתח לפרקים אשתקד, כולל על תקן האס בפלייאוף. אל תתנו לאלמוניות היחסית להטעות אתכם; הפורטוריקני הזה הוא שד משחת, בנוי חזק וזריז, שעשה בית ספר בהגנה לטוני פארקר בפלייאוף האחרון ומוסיף אלמנט של חדירה לסל במשחק העומד של המאבס (שוב, הרגליים הזקנות של קיד). בראה מציג יכולת קליעה יעילה מכל הטווחים, שבינתיים סובלת מירידה דראסטית עם הורדתו לספסל.
דרוש: משנה
בתוספת לממוצעי הקליעות של שון מריון, קיד, בראה ואריק דאמפיר חבריו הקבועים של נוביצקי לחמישיה מתקבלת תפוקה שמסתכמת בפחות מארבעים נקודות. מה שהביא אותנו לשאלה ההכרחית - מי המשנה לנוביצקי? ומיד אחר כך, לחוסר העקביות של שני המועמדים היחידים לתפקיד ג'וש הווארד וג'ייסון טרי. הראשון פספס את פתיחת העונה בגין פציעה, חזר לשלושה משחקים, שוב נפצע, ומאז החודש השני של דצמבר הוא כמעט ולא נפצע יותר. נו, מילא. אלא שבינתיים, הווארד מעמיד שיאי קריירה שליליים בנקודות, ריבאונדים ובעיקר באחוזים המזעזעים שלו 38% מהשדה, 27% מחוץ לקשת. גם הווארד נוסה, כצפוי, בחמישייה למשך שבעה משחקים, אבל לצד קיד ודאמפיר, מדובר באחד הליין-אפים היותר כבדי רגליים בליגה והאמת היא שהירידה לספסל עשתה רק טוב (ובכן, באופן יחסי) לקליעה של הווארד.
בניגוד לסווינגמן החידתי, ג'ייסון טרי חזר מעונת שיא אשתקד שבסופה זכה בתואר השחקן השישי, אלא שאת החודש האחרון בעשור שחלף הוא דווקא יעדיף לשכוח 38% לא אופייניים מהשדה בדצמבר, ולאחר שגם בינואר סיפק ג'ט כמה תצוגות קליעה מזעזעות, המאמן ריק קרלייל החליט להרוג שתי ציפורים במכה טרי פותח בשבעת המשחקים האחרונים, וברובם קולע טוב למדי בדרך -17.6 נקודות. דאלאס אומנם הפסידה ברוב המשחקים הללו והיא חווה נפילת מתח מסוימת במשחקים האחרונים, אבל בסך הכל נראה שטרי הוא הפתרון הטוב ביותר כרגע לצורך במוביל כדור נוסף לצד קיד בחמישיה כזה שגם ישמור על הרכז היריב, ויספק נקודות בשפע לצד נוביצקי הבודד במערכה.
מקדימה הכל פשוט יותר, לטוב או לרע: אריק דאמפיר פותח בסנטר כשהוא בריא, ומספק 8.5 ריבאונדים ו-1.5 חסימות לערב בצוותא עם נוכחות בצבע שמשנה את זריקות היריב, מרתיעה את החודרים לסל ומרחיקה ממנו את מעט איומי הלואו-פוסט שעוד נותרו בליגה. לאורך 11 המשחקים שדאמפיר החמיץ, דרו גודן נכנס לנעליו ושמר על מספר הקסם עם ממוצעי 11 נקודות וריבאונדים. התפוקה של גודן מהספסל יורדת יחד עם הדקות כמובן, אבל הוא ממשיך להשתפר בהסבתו לעמדת הסנטר שחלה בשנתיים האחרונות, משחק אגרסיבי יותר, ובהתקפה הוא נותן למאבס אופציה ניידת ואתלטית יותר בהשוואה לדאמפיר המוגבל משהו.
משלים את החמישייה שון מריון, שאמנם מעמיד מספרי נקודות, ריבאונדים, חסימות וחטיפות הכי נמוכים בקריירה שלו, אך באותו זמן משחק יעיל יותר, עם צמצום כמות הזריקות מחוץ לקשת (אנשים שוכחים, אבל אפילו לצד נאש הזריקה המכוערת שלו נכנסה בפחות מ 35%), תנועה נכונה לתפרים הפנויים בהתקפה, וכמובן תנועה בלתי פוסקת בשמירה הקבוצתית, שלצד היכולת שלו לשמור אחד על אחד שחקני חוץ ופנים יחדיו, הופכת אותו לסותם החורים מספר 1 בהגנה הטובה אך בעייתית של המאבס.
טרייד = אליפות? לא בטוח
החמישייה הנוכחית של דאלאס, אם כן, מסוגלת לאיים על כל קבוצה בליגה ביום נתון. אבל שאלת השאלות העונה היא אותה שאלה של שנים עברו: האם המאבריקס גם מסוגלים לאיים על האליפות? ובכן, זה תלוי גם בספסל. אם בראה והווארד יסתגלו לעלייתם משם ויפגינו עקביות, אז לצד גודן, דאלאס תחזיק בשמינייה איכותית למדי; הרכז הפורטוריקני מסוגל לשנות קצב ומומנטום מהספסל, בעוד הווארד בין כה וכה הוא 'מר-שלושת-הרבעים-הראשונים'. ברבע הרביעי, אין לשאר הקבוצה שום בעיה המאבס ניצחו יותר משחקים צמודים העונה מכל קבוצה אחרת בליגה, והם עושים זאת בין היתר ע"י הובלת הליגה באחוזי עונשין, כשמנגד מדובר באחת הקבוצות ששולחת את יריבותיה לקו כמה שפחות.
ואז יש גם את שאלת המאמן. האם ריק קרלייל יכול להוביל אותם עד הסוף? לזכותו ייאמר שלצד ההטפה להגנה שמצויה בליבת פילוסופיית האימון שלו, קרלייל הפך את קבוצת הבידודים חסרת התרגילים של אייברי ג'ונסון, לכזו שמדורגת רק מאחורי יוטה ובוסטון הקבוצתיות להפליא, בממוצע אסיסטים למשחק אבל מאבדת הרבה פחות מהן (שנייה בדירוג יחס אסיסט לאיבוד). עדיין קיים בקרלייל פן שמרני למדי שיכול להיות הרסני בסדרות פלייאוף הדורשות גמישות מחשבתית, אבל כרגע המאבס זקוקים לפחות גמישות ויותר לרוטציה קבועה, בנוסף לשחזור האינטנסיביות ההגנתית שהפגינו בתחילת העונה.
עם הדד ליין לטריידים באופק, הנכונות התמידית של הבעלים מארק קיובן לספוג חוזים ארוכים, והחוזים של הווארד ודאמפיר שניתן לבטלם בקיץ ייתכן והסגל של דאלאס עוד ישתנה. כבר נשמעו דיבורים על קרלוס בוזר, קווין מרטין ואנדרה איגודאלה אם כי לא בטוח שכל אחד מהשמות הנ"ל הוא החוליה החסרה.
אז מה חסר, בעצם? מלבד אלילת המזל, בעיקר כמה שיותר פוקוס ואינטנסיביות. כמה שיותר בריאות ורעננות עם בוא הפלייאוף (דרישה בעייתית קמעה לאור ממוצע הגילאים בקבוצה). כמה שיותר גמישות ויוזמה מצד קרלייל, והכי חשוב כמה שיותר סיוע התקפי לנוביצקי. אחרת עוד עונה גדולה שלו הכי גדולה, למען האמת תתבזבז, בין אם תחשיבו את דאלאס כסוס שחור או כסוס מוביל כשמירוץ הפלייאוף יחל. כי אחרי כל הדיבורים הללו, המאבריקס המדורגים במקום השלישי במערב, כן? רחוקים יותר משחקים מפסגת הקונפרנס (6.5), מאשר מהמקום ה-11 (יוסטון, שניצחה רק חמישה משחקים פחות). פתחנו את הטקסט הזה בחזון של דייויד שטרן לליגה שוויונית, ואנחנו מסיימים אותו באותו שוויון בדיוק. דאלאס, עם זאת, כבר מתה לעלות רמה אחת מעל השוויוניות המדוברת. ימים יגידו האם העונה תהא, סוף סוף, העונה.