פסטיבל קאן

מאזן בעונה שעברה: 24 נצחונות ו-58 הפסדים

סיימו את העונה: במקום הרביעי בבית הצפוני ו-11 במערב

בדומה לעץ שנופל ביער ואיש אינו שומע, גם העונה הקודמת של הטימברוולס הייתה אירוע שספק אם התקיים. כלומר, כן - הם אספו כמה נצחונות פה ושם ואל ג'פרסון נכנס חזק לדיון על השחקן הטוב ביותר שלא נבחר לאולסטאר - אך בגדול זו הייתה עוד עונת מעבר נטולת ה"ביג טיקט" שאיש במיניאפוליס כבר לא יזכור. היא אמנם נפתחה ברגל ימין (כיאה לפרנצ'ייז החוגג את השנה ה-20 להיווסדו) עם ניצחון ביתי על סקרמנטו, אך שמונת ההפסדים הרצופים שבאו לאחר מכן הבהירו מיד שמדובר בעוד שיוט ארוך ומייגע לעבר הלוטרי. הבינוניות המשוועת בשני צידי המגרש, הפציעות שדיללו את שורותיו של רוסטר דל הכישרון ממילא ורנדי וויטמן המתודי, שדאג להעניש אישית כל שחקן שנהנה מהמשחק – כל אלה הפכו את משחקי הקבוצה לכדור שינה אולטימטיבי, מהסוג שמרדים עכברים בניסויים העוסקים בהפרעות שינה כרוניות.

השינוי המיוחל הגיע בתחילת דצמבר. אחרי תבוסה ביתית לקליפרס, שהעלתה את מאזן ההפסדים ל-15 מול 4 נצחונות בלבד, החליט קווין מקהייל שנמאס לו סופית מוויטמן ולקח על עצמו את סמכויות האימון. תחת מקהייל חזרו הטימברוולס לרלוונטיות עם חודש ינואר מהסרטים. 9 נצחונות מ-13 משחקים ורצף נדיר של חמישה כאלה בתחילת השנה הפכו את מינסוטה לכמה רגעים לקבוצה החמה בליגה ואת המילה "פלייאוף" למשהו שלפחות ניתן היה לדמיין בסמוך לשמם של זאבי היער. אולם אז, בריטואל קבוע וידוע מראש, חזרה הקבוצה לסורה עם רצף של הפסדים ופציעה מסיימת עונה של ג'פרסון. הצרות הללו החזירו את הפרנצ'ייז האומלל למעמד העץ ביער והכינו את הקרקע לאירוע מכונן בתולדות המועדון: ב-22 במאי הונחת דיוויד קאן לעמדה ניהולית בכירה, וכמקובל אצל ג'ינג'ים היפראקטיבים עם עבר של ילדי כאפות, התחיל לפעול מיד ובמרץ. קחו אוויר.

באו: מארק בלאונט (שחקן חופשי, מיאמי), ריאן הולינס (שחקן חופשי, דאלס), רמון סשנס (שחקן חופשי, מילווקי), דמיאן ווילקינס (שחקן חופשי, אוקלהמה), אנטוניו דניאלס (טרייד, ניו-אורליאנס), אלכסיי פצ'רוב (טרייד, וושינגטון), צ'אקי אטקינס (שחקן חופשי, אוקלהמה) , ג'ייסון הארט (שחקן חופשי, דנבר), ג'וני פלין, ווין אלינגטון (דראפט), מוסטפה שאקור (מודעה בעתון).

עזבו: רנדי פוי, מייק מילר (טרייד, וושינגטון), שלדן וויליאמס (שחקן חופשי, בוסטון), ג'ייסון קולינס (שחקן חופשי, אטלנטה) ראשרד מקנטס (שחקן חופשי, יוסטון), קרייג סמית, סבסטיאן טלפייר, מארק מאדסון (טרייד, קליפרס) רודני קארני (שחקן חופשי, פילדלפיה).

ואלה הם הרכזים ששמם נקשר הקיץ במינסוטה: רמון סשנס, אנטוניו דניאלס, צ'אקי אטקינס, ריקי רוביו, ג'וני פלין, טיי לאוסון, ניק קלאייטס, ג'ייסון הארט, ג'ק מקלינטון, מוסטפה שאקור. רשימה חלקית זו - רובה רק מהחודש האחרון - לא כוללת רכזים שנבחנו אך שמם לא הודלף לתקשורת, רכזים מהדי-ליג שקאן החתים על חוזה מיוחד ל-14 שעות רק כדי לסמן עוד וי, וכל אלפי המובטלים שענו על המודעה "דרוש רכז לקבוצה מהצפון. ניסיון – לא חובה" באתר “alljobs.com”. רק 5 רכזים מהרשימה הזו עדיין בקבוצה. אולי שישה, עם השמועה על חזרתו של דניאלס שהוחתם לפני כחודש, שוחרר, הוחתם שוב ושוחרר תתברר כנכונה.

ואז היה, כמובן, הדראפט, לקראתו רקחו ראשי הטימברוולבס עסקה עם וושינגטון, במהלכה ויתרו על רנדי פוי ומייק מילר היעילים עד מאוד, בתמורה לבחירה החמישית בדראפט. עד עצם היום הזה לא ברור אם מינסוטה חשקה בריקי רוביו או בשחקן אחר, אבל מה שבטוח הוא שעם הבחירה החמישית, הטימברוולבס הלכו עם הפנומן הספרדי, במה שעד אותו רגע היה נראה כגניבה של הדראפט. בבת אחת, מינסוטה הפכה לקבוצה אולטרה-מגניבה עם פוטנציאל הנאה בעננים. אלא שזה לא נגמר שם. לזאבים היתה גם הבחירה השישית, והמומחים החלו לרייר – סטפן קרי. הם יבחרו בספטן קרי, וירכיבו את הקו האחורי שלהם ל-15 השנים הקרובות. אלא שלדייויד קאן ושות' היו תכניות אחרות, ובחירה השישית מינסוטה החליטה לקחת – חכו לזה... – עוד רכז, בדמות ג'וני פלין. המשך הקיץ היה מתוקשר וזכור: רוביו לא רצה להגיע למינסוטה הקרה, קאן ניסה לשכנע אותו (עצה לעתיד, דייויד: אם אתה רוצה להביא את אחד הרכזים הצעירים המלהיבים בפלנטה, אולי לא כדאי להעמיס לו על העמדה רכז צעיר נוסף) במשך רוב הקיץ, אך לשווא. רוביו החליט לחתום בברצלונה, ואם וכאשר יגיע לליגת הכדורסל הטובה בעולם – זה לא יהיה למינסוטה. ככה זה, עד כמה שקר במינסוטה – המועדון הזה יודע לשרוף גשרים כשצריך.

בנוסף למימוש הפנטזיות של הנשיא לפעולות כדורסל (תפקיד מיוחד שהומצא בשביל קאן במטרה למשוך רכזים) קרו במינסוטה עוד אי-אילו דברים וחלקם, תאמינו או לא, אפילו ענו על הצרכים האמיתיים של הקבוצה. השינוי המשמעותי ביותר אירע על הקווים, כאשר מקהייל, שגילה על פיטוריו מהטוויטר של קווין לאב, פינה את מקומו לקורט רמביס – אגדת אייטיז נוספת והשחקן הקשוח בקבוצת השואו-טיים של מג'יק וקארים. רמביס, שכבר מזמן לא חוטב עצים ושובר לסתות למחייתו, הוא מאמן בעל אוריינטציה התקפית מובהקת, שעם מינויו לתפקיד הכריז כי ינסה להפוך את הטימברוולס לקבוצת ריצה משוחררת מעול התרגילים ובכך להביא לידי ביטוי את אוסף האתלטים הצעירים העומדים לרשותו. אלה הן חדשות מעולות עבור קורי ברואר וריאן גומס – צמד הסווינגמנים המיועדים לפתוח בחמישיה - כמו גם עבור ג'וני פלין, אולי הפוינט גארד עם ראיית המשחק הטובה ביותר שהגיע מהדראפט השנה (מלבד רוביו). גם רמון סשנס המוכשר והתזזיתי, שאמור לחלוק עם פלין את עמדת הרכז, מתאים הרבה יותר למשחק המהיר. ומה עם ביג אל ג'פרסון אתם שואלים? הכוכב הגדול של הקבוצה לא רק חזר למלוא הכושר, אלא אף השיל כ-10 קילו ממשקלו על מנת להתאים את עצמו לפילוסופיית האימון החדשה.

אולם במקביל לחדשות משמחות אלה, מעט מדי נעשה הקיץ לחיזוק שתי נקודות תורפה עיקריות מהשנה שעברה: הרכות בצבע והאחוזים מהשלוש. ביג אל וקווין לאב הם צמד התקפי מוכשר ומגוון, אך חלש מאד בכל הקשור לאטימת הצבע ומניעת החדירות מהגארדים היריבים. מינסוטה דורגה שנייה מהסוף בכמות החסימות בעונה החולפת והבאתו של ריאן הולינס הפנתרי מדאלס אמנם תשפר את הנקודה הזו, אך לא ברמה המספקת. כנ"ל לגבי וויין אלינגטון – השארפ-שוטר הנהדר מצפון קרוליינה, שאמנם עשוי לשפר את האחוזים הגרועים של הזאבים מהשלוש (35.3% ומקום חמישי מהסוף בעונה שעברה), אולם החד-מימדיות ומשחק ההגנה הבעייתי שלו יקשו עליו להרוויח את הדקות הדרושות לשינוי אמיתי.

חמישיה: ג'וני פלין, קורי ברואר, ריאן גומס, קווין לאב, אל ג'פרסון

ספסל: רמון סשנס, צ'אקי אטקינס, אנטוניו דניאלס, ג'ייסון הארט, מוסטפה שאקור, ווין אלינגטון, דמיאן ווילקינס, בריאן קרדינל, אלכסיי פצ'רוב, ריאן הולינס, מארק בלאונט

מאמן: קורט רמביס (עונה ראשונה)

מועמד לפריצה:

למרות הרצון העז להצביע על מוסטפה שאקור – שחקן בעל אחד השמות המגניבים בליגה וכוח עולה שרק 4 רכזים מפרידים בינו לבין תפקיד הרכז השלישי - נלך על בחירה קונבנציונלית יותר. אחרי שתי עונות מאכזבות, קורי ברואר הוא עדיין סוג של תעלומה. עונת רוקי פושרת ועונת סופמור מבוזבזת, בה החסיר 67 משחקים בשל פציעה בברך, הצליחו להשכיח קצת את הסווינגמן הנפלא שתרם רבות לשתי אליפויות בק-טו-בק של פלורידה. אולם לצוות המקצועי של הטימברוולס יש זיכרון מצוין ולא פחות חשוב – צורך אמיתי בסט הכישורים שברואר מביא עמו. במידה ויחזור למלוא הכושר, יאייש ברואר את משבצת הסווינגמן מסיים המתפרצות ומטווח מאחורי הקשת, שבמידת הצורך יכול גם לשמור על שחקן הפרימטר הטוב של הקבוצה השנייה. ומכאן הדרך ל-30 דקות משחק וביסוס מעמדו כשחקן ליגה מוצלח, קצרה.

מועמד לדעיכה:

כיוון שבשביל להתחיל לדעוך אתה חייב שתהיה לך סוג של קריירה קודם ומרבית שחקני מינסוטה לא עונים לדרישה הזו, נלך בלית ברירה על מארק בלאונט. בקדנציה הקודמת שלו בקבוצה היה בלאונט אחד הסנטרים הפותחים המוגבלים בליגה ואחת הסיבות העיקריות לחוסר רצונו של קווין גארנט לחיות. מאז הוא דעך קצת במיאמי, לאחר שאיבד את מקומו למומיה אמיתית העונה לשם ג'אמל מגלור, והשנה ישלים סופית את הדעיכה שלו כמחליף למחליף של ג'פרסון. 2 דקות למשחק וממוצע של 0.003 נקודות יהיו אקורד סיום הולם לקריירה המפוארת של האיש.

אקס-פאקטור:

מינסוטה היא עוד אחת מהקבוצות האלה שפוזלות לקיץ 2010 ורואות בעונה הנוכחית לא יותר מעונת בנייה חסרת חשיבות ודחיפה קטנה לקריירת האימון של ביל ליימביר (שהוחתם לעמדת עוזר המאמן לאחר שהפך לפיל ג'קסון של ה-WNBA). לא יהיה על רמביס שום לחץ לנצח משחקים והצלחתו השנה תימדד בעיקר בקידום הצעירים; סשנס, לאב, ברואר, ובעיקר פלין אמורים להשלים את ביג אל כמוקד המשיכה העיקרי עבור אולסטאר עתידי, ולכן האקס-פאקטור יהיה יכולתו של רמביס ליצור מאוסף השחקנים המוכשר שלו קבוצה אטרקטיבית וכיפית, כזו שהג'ו ג'ונסונים והמייקל רדים של 2010 ירצו להיות חלק ממנה.

תסריט אופטימי:

ג'פרסון נשמר מפציעות, נבחר לאולסטאר ומבסס את מעמדו כאחד הגבוהים הטובים בליגה. לאב משלים אותו היטב בצד ההתקפי והולינס מביא את הטאץ' ההגנתי. ברואר, בעונת קאמבק מפוארת, מזכיר לכולם מדוע נבחר בבחירה שביעית בדראפט לא רע של 2007 ופלין נותן פייט מכובד לבלייק גריפין על תואר רוקי השנה. עונה של 40 נצחונות והרבה אופטימיות לקראת הקיץ.

תסריט פסימי:

הפטיש של הג'ינג'י התמהוני לשחקני כדורסל נמוכים נחשף מצדו האפל, שעה שקאן מואשם בהטרדה מינית של 13 רכזים שעברו בקבוצה בין ה-14 ל-17 ביולי. ה-GM מגורש מהמועדון, אך הנזק כבר נעשה. אף אחד לא רוצה לבוא למינסוטה ב-2010, והעונה הנוכחית הופכת לגארבג'-טיים אחד ארוך. מבין שלל רגעי השפל כואבים במיוחד 30 דקות המשחק שמקבל בלאונט אחרי עוד פציעה מסיימת עונה של ג'פרסון ופציעת הזדהות של קווין לאב. בלאונט אמנם מצליח לשמור על ממוצע ה-0.003 נקודות שלו ואף מקנח ב-0.09 ריבאונדים, אך למרות כל המאמצים הללו אחרון האוהדים מדיר את רגליו מה"טארגט סנטר" והקבוצה נמכרת לאוליגרך תימני, שהופך את האולם לדוכן ג'חנונים.

תחזית:

רוחות מעודדות נושבות ממחנה האימונים של הקבוצה. הכימיה הטובה שנוצרה בין השחקנים הותיקים לצעירים שהגיעו, ובמיוחד ההתגייסות הכללית לטובת ג'וני פלין, מצביעים לעבר התסריט האופטימי. עונה של 32-35 נצחונות והפיכתם של הטימברוולס לקבוצת כדורסל אטרקטיבית הם יעדים שבהחלט ניתנים להשגה. החוזים המעיקים שיירדו בסוף השנה הזאת ישחררו מספיק מקום בפיירול להבאת כוכב נוסף לצד ג'פרסון, בדרך לחזרה לרלוונטיות בעוד שנתיים.