שוברים שמירה

מאזן בעונה שעברה: 49:33

סיימו את העונה: במקום 13 במזרח

אחרי שנתיים שבהן הגיעו הראפטורס בקלילות אל הפוסט סיזן ושימשו בעיני רבים בתור המרענן הרשמי של הליגה, קרס הפרויקט האירופאי של בריאן קולאנג'לו ברעש גדול והוכיח שגלובליזציה זה דבר נחמד, באמת נחמד, אלא שהוא נחמד בעיקר כדי להגדיל את הרווחים של נייקי; פחות בשביל לבנות קבוצת NBA ראויה. דווקא לאחר קיץ בו ביצע קולאנג'לו מספר מהלכים מעניינים - בראשם הפקדת המושכות בידי חוזה קלדרון והבאתו של ג'רמיין אוניל כמעט בחינם - החלו החלקים במכונה הקנדית להתרופף.

קלדרון, בוש וג'וניל נפצעו לסירוגין ושיחקו שבוע-שבוע ברוטציה משל היו טבחים בגולני, אנתוני פארקר וג'מאריו מון, שהיוו את העוגן ההגנתי של הקבוצה, נתנו עונה חלשה למדי, ואילו הספסל, שהיה עד לא מזמן מן העמוקים בליגה, התפזר לארבע רוחות תבל ולדינמו מוסקבה האיזורית (רוח תבל החמישית). לקראת סיום העונה ניסתה ההנהלה להציל קצת את המצב ושלחה את פגרו של ג'וניל בתמורה לשון מריון הזועף, אבל זה היה בחזקת מעט מדי ומאוחר מדי, ותרם בעיקר לסטטיסטיקות של אנדריאה ברניאני, ופחות למאזן הכללי של הקבוצה.

באו: הידו טורקגולו (שחקן חופשי, אורלנדו), מרקו בלינלי (טרייד, גולדן סטייט), רג'י אוואנס (טרייד, פילדלפיה), אמיר ג'ונסון (טרייד, מילווקי), ראשו נסטרוביץ' (שחקן חופשי, אינדיאנה), ג'ארט ג'ק (שחקן חופשי, אינדיאנה), אנטואן רייט (טרייד, דאלאס), דאמאר ד'רוזן (דראפט)

הלכו: שון מריון (טרייד, דאלאס), כריס האמפריז (טרייד, דאלאס), ג'ייסון קאפונו (טרייד, פילדלפיה), אנתוני פארקר (שחקן חופשי, קליבלנד), רוקו אוקיץ' (טרייד, מילווקי), ג'ואי גראהאם (שחקן חופשי, דנבר).

מבט חטוף על רשימת העוברים ושבים הנ"ל מגלה כי הנהלת הקבוצה לא שקטה על שמריה הקיץ. בעקבות כשלון העונה שעברה החליטו קולאנג'לו ושות' להעביר את הקבוצה מתיחת פנים רצינית: שחקני בית כמו פארקר, מון, האמפריז וגרהאם, שהיוו חלק בלתי נפרד מהצלחת המועדון בשנתיים הקודמות, סיימו את חוזיהם ושוחררו, ובמקומם הגיעה כמות מכובדת מאוד של שחקני רוטציה לא רעים בכלל, וכוכב אחד שאמור לעשות את ההבדל – הידו טורקגולו. על החלטתו התמוהה של הידו שפכתי כבר לא מעט דיו וירטואלי הקיץ, אבל אין ספק שהחלטתה של עיריית טורונטו להשקיע בטיפוח הקהילה הטורקית לאורך השנים ובפתיחת בתי מרחץ וחנויות בקלאווה השתלמה, ובגדול.

לאחר שנתיים אדירות באורלנדו מגיע טורק לטורונטו על תקן אולסטאר לכל דבר, ובמחיר סביר בהחלט. האם הוא האיש המתאים לקבוצה הקנדית הרכרוכית? על כך הדעות חלוקות. מחד, טורקגולו הוא ווינר מוכח עם נסיון במעמדים גדולים, שמהווה שדרוג רציני לעומת כריס בוש לתפקיד האיש של הקבוצה במאני טיים; מאידך, הטורקי הוא אולי שחקן הגנה סביר אבל עיקר יכולותיו הן בתור שחקן התקפה, כך שהציוות עם שלישייה הגנתית מפוקפקת כמו בוש, קלדרון וברניאני רק מחזק את מעמדה של טורונטו בתור הקבוצה עם ההגנה הכי חלשה בליגה. וכדורסל, לפחות בפלייאוף, מנצחים קודם כל בצד הפחות כיפי של המגרש. לגבי ההתקפה, אין ספק שמעטות הקבוצות שמעמידות צמד עושי משחק מבריקים כמו הספרדי והטורקי, ושחייהם וסטטיסטיקותיהם של שחקני טורונטו הולכים להפוך טובים הרבה יותר.

בין שאר השחקנים שהגיעו לקבוצה ואמורים לשמש כרול פליירס לצד שלישיית הכוכבים בולטת בעיקר ועידת הגארדים בכיכובם של ג'ארט ג'ק, אנטואן רייט, מרקו בלינלי ודמאר דרוזן. כל אחד מהארבעה מביא איתו משהו שונה לקבוצה: ג'ק יוכל לשמש כמוביל כדור נוסף ומחליף לקלדרון, רייט יהיה אמון על ההגנה, בלינלי על הקליעה, ודרוזן הרוקי האתלטי נחשב לשחקן בוסרי מאוד שאמור לקבל לא מעט דקות מתוקף היותו פרוספקט לטיפוח, אולם הוא לא צפוי לתת יותר מדי תמורה העונה. באגף שחקני הפנים, המהלך המעניין ביותר של הקיץ היה הגעתו של אמיר ג'ונסון ממילווקי בתמורה לרוקו אוקיץ', בעוד מהלך משולל הגיון של הבאקס. ג'ונסון בן ה-22 יקבל הזדמנות נוספת לפרוץ, הפעם בקו הקדמי הדליל של טורונטו, לאחר שנכשל לעשות כך בדטרויט ובמילווקי. במידה ויצליח, יוסיף לקבוצה את המימד האתלטי-הגנתי שחסר לה כל כך. בנוסף הוחתם ראשו נסטרוביץ' הותיק, שחוזר לקדנציה שנייה בקבוצה, ועלול למצוא את עצמו לא מעט דקות על הפרקט מתוקף חוסר יכולתו של אנדריאה ברניאני לשמור על שחקנים ששוקלים למעלה מ-14 קילו. המהלך האחרון שביצע קולאנג'לו היה שליחתו של ג'ייסון קאפונו המאכזב לפילדלפיה בתמורה לרג'י אוואנס, לאחר שקיבל מדיוויד שטרן הודעה לפיה כמות הלבנים הרכרוכיים בקבוצה עוברת את המכסה המותרת.

חמישייה: חוזה קלדרון, אנטואן רייט, הידו טורקגולו, כריס בוש, אנדריאה ברניאני

ספסל: ג'ארט ג'ק, מרקו בלינלי, דמאר דרוזן, מרקוס בנקס, אמיר ג'ונסון, רג'י אוואנס, ראשו נסטרוביץ', פטריק אובריאנט

מאמן: ג'יי טריאנו (עונה שניה)

מועמד לפריצה:

את הפריצה של אנדריאה ברניאני ניתן לשייך כבר לסוף העונה שעברה, ועל כן המועמד שלנו לפריצה בעונה הקרובה הוא עמיתו לנבחרת איטליה – מרקו בלינלי. עכשיו, כשבלינלי סופסוף נמצא בקבוצה בלי דון נלסון, הוא יכול לצפות לקבל מנה קבועה של כ-20 דקות למשחק שיאפשרו לסט שוטר כמוהו לצבור את הביטחון בקליעה שהוא כל כך צריך. אם לשפוט לפי כמות המחמאות שנשפכת עליו מכיוון הצוות המקצועי של הקבוצה, ייתכן שבלינלי ימצא עצמו מהר מאוד בתור השוטינג גארד המוביל של הראפטורס. המקום לצידם של קלדרון, טורקגולו ובוש עתיד להבטיח למרקו הרבה מאד מבטים פנויים מחוץ לקשת, ובהנחה שהוא לא יבחר לנסוע לחפש את אמא שלו בארגנטינה ניתן בהחלט לצפות לפריצונת מצידו של האיטלקי, שיהפוך העונה לשחקן NBA לגיטימי לכל דבר.

מועמד לדעיכה:

מאחר וכמעט כל הצוות המסייע של הקבוצה הוחלף השנה, קשה למצוא מועמד שידעך במובן הקלאסי של המילה. עם זאת, שחקן אחד צפוי בהחלט להינזק בכמות הדקות שלו בהשוואה לעונה שעברה וזהו ג'ארט ג'ק. הרכז, שהגיע לקבוצה מאינדיאנה, יחזור העונה למעמד של שחקן ספסל וצפוי להיות המפסיד הגדול ממאבק הדקות המרובע בעמדה מספר 2 – בלינלי קלעי טוב יותר, רייט שחקן הגנה טוב יותר, ודרוזן חשוב יותר לעתיד הקבוצה. מכאן, שלמרות היותו שחקן לא רע בכלל, יאלץ ג'ק לבלות דקות ארוכות על הספסל ולהסתפק בפירורים שישאיר לו חוזה קלדרון.

האקס פקטור:

הגעתו של טורקגולו לטורונטו בהחלט טורפת את הקלפים עבור הקבוצה שנראתה מתה לגמרי עד לפני 3 חודשים. עבור כריס בוש מדובר בבשורה נעימה או בלתי נעימה: מצד אחד נוכחותו של הטורקי אמורה להפוך את חייו של בוש לקלים הרבה יותר, להוריד ממנו את לחץ הדאבל טים ולרווח עבורו את איזור הצבע. מצד שני, במקום להעביר בניחותא עונה בקבוצה נטולת ציפיות מוצא עצמו כריס בוש בעונת החוזה החשובה בקריירה שלו, כשעיני העולם והמנג'רים נשואות אליו ומצפות ממנו להוביל את טורונטו לפלייאוף דווקא בעונה שבה המזרח נראה חזק מתמיד. כישלון במשימה, עונה אנמית נוספת, עלולה לעלות לבוש בחוזה המקסימום שהוא כל כך רוצה לקבל, ולהפוך אותו לפרס ניחומים אטרקטיבי שלא ממש יודע לעשות הגנה.

תסריט אופטימי:

רענון השורות המקיף מוכיח את עצמו, כשהראפטורס מחזירים עטרה ליושנה בתור אחת הקבוצות המעניינות בליגה ומתמקמים בשולי הצמרת של הקונפרנס המזרחי. נוכחותם של קלדרון וטורקגולו הופכת כל מטאטא לסקורר, ואת בוש וברניאני לצמד ששווה 45 נקודות לערב. החולשה ההגנתית מתאזנת בעזרת המיסמאצ'ים שיוצרת טורונטו בהתקפה והספסל העמוק מאפשר לה לרוץ בלי הפסקה ולנצח את משחקיה בתוצאה ממוצעת של 110:120. טורונטו מסיימת את העונה במקום הרביעי במזרח עם מאזן של 33:49 ומעמד היורשת של פיניקס, ובוש המרוצה, שמסיים שלישי במירוץ ל- MVP, מאריך חוזה ואפילו מוותר על כמה גרושים כדי לחזק את הסגל.

תסריט פסימי:

העונה נפתחת לא רע בזכות הגרלה קלה והתלהבותם של השחקנים מהזרימה החדשה במשחק ההתקפה, אבל 148 נקודות שסופגת הקבוצה מקליבלנד ודריכה מקרית של שאקיל על ברניאני שהופכת אותו לדו מימדי שוברת את רוחה של הקבוצה, שמסיימת את דצמבר עם ממוצע ספיגה של 133 נקודות למשחק ושני נצחונות בלבד. על מנת לעצור את המפולת מקוצצת משמעותית מכסת הדקות של ברניאני וקלדרון לטובתם של רג'י אוואנס וחוסיין בשוק, שמגיע כדי להעלות את המורל הירוד של הידו, שנכנס לדכאון לאחר שגילה כי הקהילה הטורקית של טורונטו מסתכמת בשלוש משפחות ישראליות מבולבלות וקלאב מד הכל כלול. השבר הסופי מגיע כשבוש מגלה שלא נבחר אפילו לקבוצת המחליפים של האולסטאר ומביים פציעה עד לסוף העונה. טורונטו החבולה מסיימת בתחתית המזרח עם מאזן של 53:29 ושבירת שיא ספיגת הנקודות העונתי לקבוצה ב- NBA. קולאנג'לו, ברניאני ובלינלי זוכים להיכרות מעמיקה עם טוני סופרנו.

תחזית:

במקרה של טורונטו האמת נמצאת אי שם באמצע. מדובר בקבוצה מאד מוכשרת ומאוזנת בהתקפה, ובו זמנית באחת מחמישיות ההגנה הגרועות בליגה, אם לא הגרועה שביניהן. במקרים כאלו הדברים נוטים לקום וליפול על יכולתו של המאמן למצוא שיטה שתמקסם את היתרונות ותחביא את החולשות (ע"ע דאנטוני בפיניקס), ועם כל הכבוד לג'יי טריאנו, הוא לא זה שיצליח להפתיע את הליגה, או אף אחד אחר לצורך העניין. בסופו של דבר ריבוי הכישרון בקבוצה עשוי להספיק לעונה סבירה, גם אם זה אומר שאחד הכוכבים (כנראה ברניאני) יצטרך לוותר על הרבה דקות לטובת שחקן הגנתי יותר. צפו לעונה עם לא מעט ניצחונות יפים לצד מפלות מכוערות ושחקנים ששוברים שיאי נקודות על הראש של בוש ושות', ולמאזן של 42:40 שיספיק בדיוק למקום השמיני במזרח, וייתן לקבוצה כמה ימים להתכונן לקראת התבוסה הצורבת בסיבוב הראשון של הפלייאוף.