תקציר הפרקים הקודמים
מאזן בעונה שעברה: 50:32
סיימו את העונה: במקום האחרון בבית האטלנטי, אלא מה
כשהם נישאים על גבי המומנטום וההייפ שהביא עימו מייק ד'אנטוני מפיניקס, הניקס פתחו את 2008/2009 לא רע, דווקא. אחרי החודש הראשון הם עמדו על 8:8, אלא שההמשך היה פחות מלבב. דנילו גלינארי, הבחירה השישית בדראפט, נפצע ואכזב לסירוגין, ואדי קרי, שעליו אפילו לא בנו לשם שינוי, חזר למגרשים בינואר 2009, וסיים את העונה עם שלושה משחקים בלבד.
לא שזה שינה משהו, לטוב או לרע. ניו יורק רצה, אבל לאו דווקא לטובה. בנובמבר הניקס קיבלה את אל הרינגטון מגולדן סטייט בעסקה סיבובית שלא באמת עזרה להם לנצח משחקים. בדצמבר היא הפסידה שישה מעשרת המשחקים שלה, בפברואר שבעה, ובמרץ שישה. למעשה, בעשירי לפברואר הניקס אמנם קלעו 127 נקודות גולדן סטייט, אבל ספגו חזרה 144. במידה רבה, המשחק ההוא ביטא היטב את העונה של הד'נאוטנים: כן, הם קצת מוכשרים וקצת יודעים לקלוע, אבל ההגנה היא לא הגנה, ובקרב קליעות הם בדרך כלל יפסידו.
הניקס אפשרו קרוב ל-108 נקודות יריבה למשחק בעונה שעברה (שניים רק להגנות הלא קיימות של גולדן סטייט וסקרמנטו), ובתוך כל אלה גם הפריצה החביבה של ווילסן צ'נדלר והסיפור המענג של סטפון מארברי התקשה להשאיר את אוהדי הקבוצה אופטימיים או משועשעים במיוחד. זה הסתיים, כאמור, במקום האחרון של הבית האטלנטי, עם ניצחון אחד פחות מטורונטו. כבוד.
אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון
באו: דרקו מיליצ'יץ' (ממפיס), ג'ורדן היל (דראפט), טוני דגלאס (דראפט), גייב פרואיט (בוסטון)
עזבו: קוונטין ריצ'ארדסון (מיאמי), כריס ווילקוקס (דטרויט), קאטינו מובלי (פרש)
קצת עצוב, אבל צירוף המילים "רמון" ו-"סשנס" היה ככל הנראה הנפוץ ביותר הקיץ בקרב המקומונים הניו-יורקיים. הניקס רצו מאוד רצו, כך התקבל הרושם את הרכז הסימפטי של מילווקי. דיברו על ההתאמה שלו לשיטה של מייק ד'אנטוני, על החוזה הלא מאוד גדול שהוא יקבל בתמורה, על בניה בריאה. אלא שברגע האמת, דוני וולש היה מוכן להציע לסשנס חוזה לעונה אחת בלבד, והרכז, מצידו, העדיף לעלות על המטוס הראשון למינסוטה, קבוצה עם יותר רכזים מבצופים.
מעבר לכך, הניקס חשבו בשלבים מסוימים של הקיץ להחתים את אלן אייברסון, ואף ניסו לפתות את ג'ייסון קיד וגרנט היל להגיע, כאילו היתה זו 1999. שמועות מספרות שדוני וולש הקשיב במשך מרבית הימים ל"ליוין לה וידה לוקה", של ריקי מרטין. אחרי שנכשלו בהבאת החבר'ה הוותיקים, עברו מנהלי הניקס להנחית כל הדרך מממפיס, טנסי את דרקו מיליצ'יץ', החתמה דווקא לא לגמרי רעה שכחושבים על מה הניקס נתנו בתמורה: את הדרכון מלא החותמות של קוונטין ריצ'ארדסון. שחקנים מוגבלים עוד יותר הצליחו בשיטה של מייק ד'אנטוני, כך שאין לדעת אם מר מיליצ'יץ' יפציע לפתע בעונה של ספרות כפולות בשני טורים.
בדראפט, זה לא סוד, ניו יורק רצתה רכז. ריקי רוביו היה אופציה, ג'וני פלין היה אופציה, אלא שהניקס לא הצליחו לבצע עסקה שתסדר להם בחירה יותר גבוהה מזו השמינית. מלבד רוביו ופלין, ניו יורק רצתה מאוד שחקן נוסף, העונה לשם סטפן קרי גארד מופלא שתפור כמעט בעבודת יד על השיטה המדוברת של ד'אנטוני. ואז הגיעה הבחירה השביעית בדראפט. ניו יורק שרדה את שש הקודמות, והשחקן שלה עדיין נשאר על הלוח. גולדן סטייט על השעון. גולדן סטייט של קומבו גארד אחר - מונטה אליס. אוהדי הניקס באשר הם ידעו שזה יקרה, אבל כמו אוהדי הניקס שהם - הם השאירו מקום למעט ישועה להיכנס, רק כדי להתרסק חזרה אל האדמה כמה רגעים אחר כך. מה קרה אחר כך כולם יודעים: גולדן סטייט בחרה את קרי, ניו יורק את ג'ורדן היל המסכן, שעלה לבמה לקול קריאות בוז (שלא כוונו אליו, כמובן). היל, פאוור פורוורד אתלטי מאריזונה, עוד יהיה אחלה שחקן בליגה הזאת, אבל הוא לא ספטן קרי, והוא לא מה שספטן קרי ייצג באותם דקות, או ימים שקדמו לדראפט: תקווה.
אלא שכל הקיץ המעט מאכזב ועקום הזה יכול להתברר כבסדר גמור, אם מטרת הבסיס של הניקס תתקיים בעוד משהו כמו 11 חודשים, והמטרה הזאת מתחילה ב"לברון" ונגמרת ב"ג'יימס". ציניות בצד, חייבים להוריד את הכובע לדוני וולש, על שבנה - כלכלית, לכל הפחות - פלטפורמה ראויה למדי על מנת להנחית את הדובדבן בתפוח הגדול. מלבד החוזים הגדולים של אדי קרי וג'ארד ג'פריס (שאמנם מסתיימים בקיץ הבא, אבל השניים מחזיקים באופציית שחקן), אלה העצומים של לארי יוז, אל הרינגטון, קאטינו מובלי, דרקו מיליצ'יץ' וכריס דוהאן יגיעו לסיומם, מה שישאיר לניקס ימבה כסף מתחת לתקרה. שניים נוספים שחוזיהם יסתיימו בקיץ הבא הם דייויד לי ונייט רובינסון, שחקנים חופשיים מוגבלים הקיץ, שחתמו בימים האחרונים על הארכת חוזה בעונה אחת בלבד. הקיץ הזה, כפי שהבנתם וכפי שתבינו בהמשך, עומד לחלוטין בסימן הקיץ הבא.
מה מי מו
חמישייה: כריס דוהאן, נייט רובינסון, ווילסון צ'נדלר, אל הרינגטון, דייויד לי
ספסל: טוני דאגלס, גייב פרואיט, לארי יוז, ג'ארד ג'פריס, דנילו גלינארי, ג'ורדן היל, דארקו מיליצ'יץ', אדי קרי
מאמן: מייק ד'אנטוני (עונה שניה)
מועמד לפריצה:
אמש (שישי), בפגישה בת 40 דקות עם התקשורת המקומית, מייק ד'אנטוני אמר על דנילו גלינארי: "הוא הקלעי הכי גדול שראיתי אי פעם". עכשיו, אנחנו מדברים כאן על מר ד'אנטוני, שראה כמה קלעים גדולים בימיו. כשמחמאה כזאת מגיעה ממאמן ענק עם שפם ענק לא פחות, קשה לבטל אותה. על אף שגלינארי - הבחירה השישית בדראפט 2008 - החמיץ הרבה יותר משחקים מששיחק בעונה החולפת (ואגב, כששיחק הניקס היו 14:14), בניו יורק יכולים להיות אופטימיים לגביו. עם "זכרונות בלבד מבעיות הגב", כפי שאמר לגאזטה לפני מספר ימים, דומה כאילו הפורוורד האיטלקי המגוון נמצא מספר שבועות בלבד מלעשות את הפריצה לה מייחלים במועדון. חברו את המחמאות של ד'אנטוני עם שיטת המשחק וההנחה שהניקס לא ממש יתחרו על מקום בפלייאוף , וקיבלתם יופי של פלטפורמה לפרוץ קדימה.
מועמד לדעיכה:
במידה רבה, לארי יוז נמצא בדעיכה מאז אותה עונה מופלאה בוושינגטון. סטטיסטית, הממוצעים שלו ירדו באופן הדרגתי בכל עונה מאז 2004/05, ואל תצפו שהעונה תהיה אחרת. אלא שהפעם, כשהניקס לגמרי בעיצומה של בניה מחדש ונסיון לנקות את האורוות, יוז צפוי לקבל עוד פחות דקות. אל תתפלאו אם לפני חודש פברואר הוא יעבור, ביחד עם חוזהו העצום והנגמר-בקיץ, לדעוך בקבוצה אחרת.
אקס פקטור:
ובכן, אף אחד ספציפי. המטרה של הניקס, אם עדיין לא הצלחנו להבהיר את זה, היא לברון ג'יימס בקיץ 2010. אלא שהמלך ניחן בחכמה מסוימת שתעצור אותו מלהגיע למועדון מת. לכן, הניקס יצטרכו להראות שמדובר בקבוצה בריאה מכל הבחינות: הכלכלית, המאמן, ובעיקר השחקנים, וליתר דיוק השחקנים הצעירים; גלינארי, דייויד לי, ווילסון צ'אנדלר, ג'ורדן היל וכן, אולי גם דרקו מיליצ'יץ' ייאלצו להראות כישרון בטונות כדי לפתות את המלך ג'יימס הראשון להגיע לתפוח הגדול.
ולכדור הבדולח
תסריט אופטימי:
ג'ורדן היל משכיח את סטפן קרי, דרקו מיליצ'יץ' פורח תחת ד'אנטוני, ולפתע לניקס יש קו קדמי. ניו יורק רצה, טסה ומפציצה את דרכה אל המקום השמיני במזרח, אך חשוב מכך: מכניסה תקווה מחודשת בקהל אוהדיה עוד לפני חודשי הקיץ החמים. לפתע, הבניה הנכונה של וולש, האימון המופלא של ד'אנטוני והבסיס המוכשר של הצעירים הופך את הניקס לאופציה ריאלית בהחלט עבור לברון ג'יימס.
תסריט פסימי:
בזמן שסטפן קרי נבחר לרוקי העונה, ג'ורדן היל קונה דיאורדורנט בטעם שוקולד ואדי קרי אוכל אותו. הבלגאן חוגג ניו יורק סופגת 120 נקודות כל משחק, מנצחת שוב רק 30 משחקים ואפילו הציפייה לקיץ לא עוזרת. לברון ג'יימס מתראיין בחודש מרץ ומתגלגל מצחוק כשמישהו מציע את אופציית הניקס, ואומר שכבר עדיף ניו ג'רזי. ספייק לי עושה סרט: "לארי יוז הולך לעבודה". הוא אורך שלוש דקות וארבעים.
תחזית:
צעירי הניקס ימשיכו להשתפר, אבל לא באופן משמעותי במיוחד. כריס דוהאן ימשיך להראות שכמעט כל רכז יכול לפרוח בשיטה של ד'אנטוני, אלא שמרגע לרגע יתברר שהוא כמו רוב הקבוצה בסך הכל מהווה מילה נרדפת ל'ואקום'. המחשבות על קיץ 2010 ישכיחו עוד עונה אבודה, שתסתיים ב-32-38 ניצחונות, באין-פלייאוף, במקום נכבד בלוטרי של הדראפט ובמקום קצת פחות נכבד בלוטרי האמיתי: זה של לברון ג'יימס.
