החידה

דווקא עכשיו - קצת אחרי שאורלנדו שרבטה את שמה בהיסטוריה של הליגה, דקה לפני שהיא מנסה לשכפל אותו – שווה לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה, ולהיזכר שהפתעת העונה היתה בקלות יכולה להיות אכזבת העונה אילולי רגע אחד – מכונן, פרקטי, מהותי, ב-26 באפריל בפילדלפיה. הסיקסרס, יריבת המג'יק בסיבוב הראשון של פלייאוף המזרח, כבר היתה יכולה להריח את הסיבוב השני בפעם הראשונה מאז 2003. את ההמנון לפני המשחק שר קווין יובנקס, אדם שעשה קריירה מלנגן לא רע על גיטרה ולצחוק כשג'יי לנו אומר 'ג'ורג' בוש'. יש אווירה חגיגית באוויר: פילי מובילה 1:2 בסדרה, היא גנבה את יתרון הביתיות, וכעת היא חזרה בבית, מנסה לעלות ל-1:3 ולסגור עניין.

המשחק הולך צמוד. היתרון מחליף ידיים, פרשנים מחליפים תחזיות, ועשרים וארבע שניות לסיום מקבלת פילדלפיה כדור בפיגור של שתיים. אנדרה איגודאלה, הווינר הגדול של הסיקרס, מוצא בכדור ענק את סם דאלמבר, שמטביע את המשחק לשוויון. כדור אחרון של אורלנדו. הידו טורקוגלו בא לקבל אותו מהוצאת החוץ. הוא מושך את הזמן. עשר שניות. הקהל באקסטזה. שבע. טורקוגלו מכדרר על הקשת, מולו הידיים הארוכות של ת'דאוס יאנג. ארבע. כולם יודעים שהטורקי יזרוק את זה – הוא לא יחדור לסל, לא ימסור הלאה. שלוש. הוא מכדרר בין הרגליים. שתיים. עולה לזריקה. זה נכנס. 81:84 לאורלנדו, שניה לסיום. טורקוגלו המאושר יורד לספסל, מחליק כיפים על ידיים אקראיות. פילי לא עושה כלום עם השניה שנותרה, ואורלנדו משווה את הסדרה ל-2:2.

משם היא כבר לא מסתכלת אחורה: שני המשחקים הבאים הולכים עם המג'יק, שהודפים מעליהם את האלופה המכהנת בחצי גמר המזרח, את האלופה העתידית בגמר המזרח ועכשיו הם עומדים מול המבחן הקשה ביותר שלהם העונה, בדמות לוס אנג'לס לייקרס בגמר הליגה. קל, וכמעט לא הוגן יהיה לבודד רגע אחד ולהכריז עליו כמשמעותי ביותר בעונה, אך אין ספק כי אם המג'יק יורדים ל-3:1 באותה סדרה נגד פילדלפיה, הם לא חוזרים. הם לא עוברים את בוסטון. הם לא עוברים את קליבלנד. "זה מרגיש נהדר", אמר טורקוגלו לאחר אותו משחק. "יש לנו סדרה חדשה עכשיו", הוסיף, וצדק חלקית. כן, הסל ההוא הוביל לסדרה חדשה, אך בו בזמן הוא הוביל לדבר חדש נוסף, מעט גדול יותר. הוא הוביל לקבוצה חדשה.

במשחק השלישי של אותה סדרה היה הטורקי נורא ואיום. עם 2 מ-12 שלו מהשדה, לאורלנדו באמת לא היה סיכוי. אבל שחקנים גדולים – להבדיל משחקנים טובים, ולא מדובר כאן בסטטיסטיקה – יודעים לשים מאחורה מה שצריך ללכת אחורה, ולעבור הלאה ברגעים החשובים. את אותו משחק רביעי סיים הטורקי עם 17 נקודות ב-8 מ-11 מהשדה, כאשר כל שאר החמישיה של המג'יק קלעה גם היא בספרות כפולות. אם לשים רגע בצד את חוסר היציבות שלו טורקוגלו, שמשמש כעקב האכילס המרכזי שלו, אותו משחק, בדומה לאחד נוסף שנזכיר בהמשך, אולי מייצג באופן מושלם את הפורוורד המגוון: כן, הוא טוב, וכן – הוא קלע, קולע ויקלע עוד סלי קלאץ' גדולים רבים בחייו, אבל הוא עדיין, וקודם כל, חלק מהקבוצה שלו.

גם במשחק אישי גדול, נדיר שטורקוגלו עדיף של שאר השחקנים מבחינה סטטיסטית - גם מבחינה מעשית על הפרקט. קשה לומר בצורה אבסולוטית כי טורקוגלו חשוב יותר מדוויט הווארד, למשל - אפילו מראשארד לואיס. אבל כמאמר הקלישאה, שבדרך כלל מאפיינת שחקנים מוכשרים פחות – הוא עושה דברים שלא רואים בסטטיסטיקה. השנה, בהמשך ישיר לעונה החולפת, הפך טורקוגלו למנהיג הבלתי מעורער של אורלנדו. כן, היא יכולה להגיע למשחק צמוד גם כשהוא חלש, אבל ספק אם תשכיל לנצח אותו כשהטורקי לא בפוקוס. סטן ואן גנדי נותן לו את הכדור בידיעה שטורקוגלו יקבל את ההחלטה הנכונה – בין אם זו תהיה זריקה או מסירה, בין אם היא תיכנס או לא תוביל לכלום.

נקודה מכוננת נוספת בעונה של טורקוגלו בפרט ואורלנדו בכלל היתה פציעתו של ג'אמיר נלסון בפברואר. בבת אחת, ללא השחקן השני בחשיבותו באותה תקופה, וללא רכז מחליף של ממש, היו המג'יק בצרות, לפחות על הנייר. אז נכון, רייפר אלסטון שהגיע מספר שבועות לאחר מכן משחק נהדר, הרבה יותר טוב משציפו, אבל אותה פציעה שמה יותר על טורקוגלו, והתוצרת? בהתאם. ואן גנדי נותן לו לרכז בחלק מההתקפות החשובות של המחצית השניה, וגם אם לא הוא מעביר את החצי בכדרור, הטורקי הוא כרגע מקבל ההחלטות הטוב ביותר שיש לאורלנדו על המגרש, ובמשחקי פלייאוף לא רק שמדובר בלוקסוס אדיר, כי אם באלמנט הכרחי. בלעדיו פשוט לא מנצחים.

עם ובלי קשר לאותה פציעה של נלסון, טורקוגלו מסמל באופן כמעט מושלם את השינוי שעבר על אורלנדו כולה העונה: משחקן שלעתים מסתפק בהפצצת שלשות בלתי מבוקרת מבחוץ, הוא הפך לשחקן שקול, חכם וחסר אגו. ואורלנדו כולה, במקביל ובהתאם, הפכה מקבוצה שסודה המקצועי מסתכם בלעמוד על הקשת ולזרוק כדורים באופן רנדומאלי, לקבוצת התקפה יעילה וחכמה, שמנצלת את כל נקודות החוזק שלה בזמן נתון, ותמיד מחפשת את האקסטרה-פאס. פועל יוצא די ברור של המצב הנוכחי הוא שהמג'יק אולי עדיין לוקחים הרבה זריקות מבחוץ, אבל לרוב מדובר בזריקות טובות, הגיוניות, ובתוך השטף הברור של ההתקפה. טורקוגלו הוא אמנם לא הגורם הבלעדי לכך, אבל הקבוצתיות שבו מדבקת, והתוצאות, כפי שיגיד לכם לברון ג'יימס (בהנחה שלא יברח לחדרי ההלבשה) - בהתאם.

אלא שלא הכל וורוד במללכת הידו. הוא נעלם רגעים גדולים מדי במשחק, ובחלק מהפעמים עדיין מעדיף להסתפק בזריקות מבחוץ, ולא לנצל את יתרון הגובה (2.08 מ') שיש לו על רוב השחקנים שמנסים לשמור עליו. בגמר צפוי טורקוגלו לפגוש את טרבור אריזה – שחקן שהפך מאנדרייטד לאוברייטד תוך מספר שבועות – ושם תהיה ההזדמנות של הטורקי להוכיח לעולם כי מדובר בשחקן גדול. לא שחקן של קבוצות קטנות, לא שחקן משלים, לא האירופאי הרכרוכי ההוא. זו גם תהיה ההזדמנות של הידו לקבל את הכבוד לו הוא ראוי. אנשים כבר שוכחים שבמשחק השני של גמר המזרח, לפני שלברון הגיע וגרם לאנשים לזרוק את הפרופורציות שלהם מהגג, קלע טורקוגלו סל ענק שהעלה את אורלנדו ליתרון. זה היה אמור להיות סל ניצחון, ביצוע קלאץ' מושלם, אלא שלברון איזן את הסדרה ל-1:1, ואנשים שכחו.

ובכן, לא עוד. טורקוגלו כבר בן שלושים. בקיץ הקרוב יש לו אופציה להשתחרר מהחוזה באורלנדו (שכך או כך יגיע לסיומו בקיץ 2010) ולבחון את השוק, בניסיון לקבל חוזה ראוי, וכמעט בטוח שיעשה כך. אורלנדו לא תציע לו את החוזה ארוך הטווח ומנופח המזומנים בו חושק, שכן היא צריכה לספוג את החוזים הגדולים של רשארד לואיס וסופרמן, והבינוניים של פייטרוס ונלסון. למרות המצב הכלכלי הרעוע, וג'נרל מנג'רים שלפעמים טסים לשוק הכרמל כדי לחסוך שלושה שקלים על אשכול בננות, הטורקי יכול לקבל כבר עכשיו חוזה גבוה מזה שיש לו באורלנדו. לכאורה, הוא את שלו עשה. אבל לא התכנסו כאן כדי לדבר על כסף. גם אם ממפיס, נניח, תחליט להעמיד בפניו חוזה של 50 מיליון דולר לארבע עונות, לא כך נדע שטורקוגלו עלה ברמה – וסוף סוף הוא נמצא שם, עם הגדולים. לא.

להידו טורקוגלו יש רק דרך אחת להראות כי מדובר בשחקן גדול באמת, והיא להצטיין בגמר. לא להיעלם לחלקים גדולים שלו; להיות אגרסיבי – גם בהגנה; לסחוב את הקבוצה כשהעניינים תקועים, ולא רק ארבע עשרה שניות לסוף בפיגור נקודה; להפוך, סוף סוף, מאקס פקטור לפקטור ב-ה' הידיעה. אורלנדו הוכיחה לאורך כל השנה – ובעיקר בפלייאוף הנוכחי – שהקבוצה היא מעל הכל. שהשלם גדול בהרבה מסך החלקים שלו. אבל בגמר, ובמשחק נתון, אתה צריך חלק אחד שיהיה גדול מכולם. אם הידו טורקוגלו מסוגל להיות החלק הזה – מסוגל לעלות ברמה, אך בו בזמן להישאר כל כך בתוך הקבוצה שלו – למג'יק סיכוי לא רע בכלל להפתיע. ובו בזמן, לטורקוגלו – אדם שכל הקריירה ספג בדיחות לעוסות יותר ופחות על מראהו החיצוני – יש סוף סוף סיכוי לשים את תקופת הלכלוכית מאחוריו, ולהפוך לסינדרלה.