הקיפוח המזרחי שוב איתנו

מאזן בעונה הרגילה: 1:3 לקליבלנד
המאמנים בפלייאוף: מייק בראון (20:26), מייקל קרי (0:0)

איך קליבלנד תנצח?

בסופו של דבר, עם כל היראה שהשם "דטרויט" מעלה בקרב שוכני המזרח, יחסי הכוחות בין שתי הקבוצות הללו העונה נראים ברורים לחלוטין: קליבלנד מסיימת את העונה בתור מוליכת הליגה ואחת הפייבוריטיות הברורות לאליפות, ואילו דטרויט מגיעה בתור הקבוצה שניסתה להגיע לים באפריל אבל הגיעה בטעות לאוהיו. גם אם נתעלם מהמאזנים הכוללים של הקבוצות, קל לזכור כי גם בשנים עברו היתה קליבלנד הסוס השחור של דטרויט פשוט בגלל המאצ'אפ. טיישון פרינס הוא אחלה שחקן הגנה, אבל אין לו את היכולת לשמור על לברון הפיזי ממנו בהרבה; דטרויט היא קבוצה נטולת איום אמיתי מחוץ לקשת, והצבע של קליבלנד פקוק מכדי שחודרים בינוניים פלוס כמו סטאקי, ביינום וטיישון יצליחו לעשות הרבה. כל שקליבלנד צריכה לעשות כדי לנצח את הסדרה הזו היא לשים את הכדור בידיים של לברון, לנעול את הצבע, ולשלוח את ורז'או לרדוף אחרי ראשיד. בעשר מילים אחרות: מספיק שקליבלנד תשחק את הכדורסל הרגיל שלה, והנצחון יהיה מובטח.

איך דטרויט תנצח?

הנעלם הגדול מבחינת הפיסטונס יהיה אלמנט המוטיבציה ורוח הלחימה. גם כשהגיעה כקונטנדרית ב-3 השנים האחרונות, הפגינה דטרויט מחסור חמור באינטנסיביות הנחוצה על מנת לנצח בפלייאוף. השנה, יותר מתמיד, נראתה הקבוצה הזו כבויה לגמרי ורק חיכתה שאייברסון את קרי יפרקו אותה כליל וישלחו אותה לבנייה מחדש. אלא שהשנה, בפעם הראשונה, מגיעה דטרויט בתור אנדרדוג שאף אחד לא סופר, ואולי בדרך נס, דווקא המעמד הזה יחולל אצלה פלאשבקים מהסדרה מול הלייקרס ב-2004, ויגרום לה לחזור לשחק בהילוך חמישי. בכדורסל נטו, מה לעשות, אין לדטרויט הרבה סיכוי מול קליבלנד, אבל אם קליבלנד תבוא שאננה, ואם השלישיה ריפ-טיישון-שיד תיזכר איך הגיעה הטבעת המוזרה ההיא לאצבע שלהם, יש לדטרויט סיכויים לגרור את קליבלנד לסדרה שתתארך מעבר לצפוי, ושם כבר רק אלוהים וראשיד וואלאס יכולים לדעת מה יקרה.

למה זו ה-סדרה?

היריבות הקלאסית של המזרח בשנים האחרונות מגיעה אלינו הפעם דווקא בסיבוב הראשון, עם כל הדמויות שאנחנו כל כך רגילים ואוהבים לראות בפוסט סיזן. בפינה אחת של הזירה האריה הצעיר, מלך הג'ונגל שרק מחכה לנעוץ שיניו בטבעת ולהחתים את לברון לחוזה עד 2048 או עד לבוא המשיח. בפינה השניה האריה הזקן נטול השיניים, זה שהתעמר בחיות היער בעשור האחרון וכולם רק מחכים לראות אותו מוכה ומושפל. עזבו אתכם מאטלנטה, אורלנדו וכל הקבוצות המוזרות האלה. הסופר קלאסיקו של המזרח מתחיל כבר בשבוע הבא.

ולתחזית:

יכולתה של דטרויט להשיב מלחמה תלויה באלמנטים שכבר מזמן אינם בנמצא – גאוותם של האלופים לשעבר, שפיותו של שיד, יכולתו של האיש בחליפה לאמן או לחלופין לחבר 2 משפטים הגיוניים. דטרויט עוד תגנוב את אחד משני משחקי הבית לפני שהסדרה תחזור לאוהיו ותסתיים ב-4-1 מהדהד לקאבלירס.

מאזן בעונה הרגילה: 1:2 לבוסטון
המאמנים בפלייאוף: דוק ריברס (24:24), ויני דל נגרו (0:0)

איך בוסטון תנצח?

אאוץ', רק התיישבתי לי בנחת כדי לכתוב כמה שורות קלילות על הסוויפ המהדהד שתנחיל האלופה לבולבולס משיקגו, והנה מגיעה הידיעה המבאסת על מותו בטרם עת של קווין גארנט, שנשרט בברך לפני כחודשיים ומאז נעלמו עקבותיו. אף על פי כן ולמרות זאת, בוסטון אמורה לנצח את הסדרה הזו בלי יותר מדי בעיות משתי סיבות עיקריות: הראשונה אישית – לסלטיקס וטרנים משובחים בדמות פירס ואלן, שהסיבוב הראשון בפלייאוף מרגש אותם בערך כמו פרק האיחוד של פרייז'ר. השניה קבוצתית: בוסטון היא קבוצה מאומנת לעילא בשני צידי המגרש, בעוד שבשיקגו עדיין מנסים להבין מיהו אותו ברנש בחליפה שעומד לידם בכל פסק זמן ושואל את ג'ון סלמונס אם יש לו במקרה מסרק. גם ללא קיי ג'יי נהנית בוסטון מיתרון בכל אספקט של המשחק, וחסרונו לא אמור להיות משמעותי מול קבוצה ששחקן הפנים הטוב ביותר שלה הוא וויל פרדו. עם זאת, תצטרך בוסטון לשים דגש על ההגנה מול הקו האחורי האימתני של שיקגו (הכל יחסי כן?) ולא להסס להשתמש בטוני אלן על מנת לנטרל את גורדון/סלמונס, גם על חשבון השטף ההתקפי.

איך שיקגו תנצח?

את מידת ההערכה שלי לשיקגו בולס של עידן דל-נגרו הבעתי לא פעם לאורך העונה. מדובר באחת הקבוצות הפחות חכמות, פחות מאומנות, ופחות קשורות לכדורסל שאי פעם נצפו על פרקט או אספלט, לצורך העניין. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהקבוצה הזו היא סוג של משולש ברמודה של כשרון. הגעתם של מילר וסלמונס הכניסה קצת סדר למשחק ההתקפה, וביום נתון יכולה הקבוצה הזו לתת פייט הגון לכל אחת בליגה. הבעיה היא שימים כאלו עדיין מגיעים בערך בתדירות שבה בן גורדון מוסר. מספיק יהיה להסתכל על המשחק האחרון של העונה, בו הובסה שיקגו בביתה ע"י טורונטו שכבר מזמן יצאה לחופש, על מנת להבין איך מתנהלים הדברים. אז איפה בכל זאת היתרונות של הבולס? באופן מפתיע, ניתן למצוא לא מעט נקודות אור במאצ'-אפ בין הקבוצות: העובדה ששיקגו כמעט ואינה נשענת על נקודות מאיזור הצבע עשויה לשחק תפקיד נכבד בסדרה הזו; יכולתו של בראד מילר לשחק רחוק מהסל ולנווט משם את המשחק תפגע קשות ביעילותו של פרקינס ותשאיר הרבה מאד אחריות הגנתית על פירס וריי אלן, שישמרו על סלמונס וגורדון בהתאמה; אם האחרונים ישכילו להתיש את ההגנה בזכות הנעת כדור נכונה ובחירת זריקות חכמה, בוסטון עלולה למצוא את עצמה בסיטואציה שהיא ממש לא התכוונה להגיע אליה, ולא בטוח שהיא יודעת כיצד לצאת ממנה.

למה זו ה-סדרה?

כוכב הקבוצה פצוע, המאץ'-אפ נראה לא פשוט, והמומנטום אינו לטובתה – האם האלופה המכהנת ואחת הקונטנדריות הבכירות תמצא את עצמה בבית כבר בתום הסיבוב הראשון? מי שמחפש את הסנסציה של הפלייאוף יכול בהחלט לסמן לעצמו ביומן את תאריכי המשחקים של הסדרה הזו (עם דגש מיוחד על משחקים 6 ו-7).

ולתחזית:

בוסטון כבר הוכיחה בשנה שעברה שיש לה את היכולת להסתבך בסדרות פלייאוף עקובות מדם גם מול הבינוניות שבקבוצות הליגה. אבל בשורה התחתונה חשוב לזכור שגם ללא גארנט הסלטיקס פשוט טובים יותר. עם כל הכבוד לשיקגו, אני לא רואה איך קבוצה שמונהגת בידי רוקי תוכל להדיח את האלופה של פירס ואלן, ואל תשכחו שגם סלמונס המצויין סוחב עמו פציעה לא פשוטה. שיקגו תיאבק ואפילו תגרום לכמה התקפי לב, אבל בסופו של דבר יתרון האיכות של בוסטון יסיים את הסיפור ב-4:2 לטובת האלופה בירוק.

מאזן בעונה הרגילה: 0:3 לאורלנדו
המאמנים בפלייאוף: סטן ואן גנדי (16:22), טוני דילאו (0:0)

איך אורלנדו תנצח?

עם כל הכבוד לפילדלפיה, יחסי הכוחות בסדרה הזו הינם ברורים וחד משמעיים. רק המחשבה על המאץ'-אפ בין דוויט לבין סמי דאלמבר גומרת לי לפרצי צחוק ארוכים שמעכבים את מועד מסירת הכתבה הזו ומביאים עלי אימיילים זועמים מהעורך. ערב פתיחת הפלייאוף, הדאגה היחידה של אורלנדו צריכה להיות בריאותם של טורקוגלו ושל רשארד לואיס שאמורים להיות כשירים למשחק הראשון. והיה ושניהם יתייצבו לסדרה בריאים ושלמים, כל שאורלנדו צריכה לעשות זה לשחק כדורסל. ועם זאת, ישנו אלמנט אחד במשחק של פילי שכן מחייב היערכות מצד המג'יק: אורלנדו טובה מאוד בלשתק קבוצות סטטיות יחסית המבוססות על הנעת כדור וכדורסל מסודר המושתת על קלעי חוץ ושחקני פנים, ואילו פילדלפיה היא קבוצה שמייצרת את הסלים שלה בתנועה מכל מיני עמדות משונות על המגרש, דבר שיחייב את סטן ואן גנדי לכווץ את ההגנה שלו יותר מהרגיל. בהתקפה, לעומת זאת, הדברים ברורים: הכנס את הכדור לדוויט, חכה שדאלמבר ייצא החוצה ב-6 עבירות (צפי: אמצע הרבע הראשון), וזה בערך סוף הסיפור.

איך פילי תנצח?

בהנחה שאורלנדו בריאה, פילי תצטרך להשקיע הרבה מאד אנרגיות בהגנה כדי לנטרל את הווארד, משום שכפי שציינתי קודם לכן, ללא דאבל טים אינטנסיבי שימנע ממנו לקבל את הכדור, תתרחש שחיטה כשרה מתחת לסל האומלל של הסיקסרס, ואם יבוא הדאבל טים... ובכן, אורלנדו זו לא הקבוצה שאתה רוצה להשאיר את הקלעים שלה חופשיים, אם כי לרוע המזל, זה כנראה הפתרון הרע במיעוטו. אלמנט נוסף שיכול לשחק לטובתה של פילדלפיה היא צמד השומרים המצויינים בעמדת הפורוורד – ת'ד יאנג התפתח השנה לשומר מצויין בעמדות 3-4, ויחד עם אנדרה איגודאלה הם יוכלו לעשות חיים קשים לרשארד לואיס, ובמיוחד לטורקגולו שהוא המנוע האמיתי של אורלנדו בהתקפה. פילדלפיה תצטרך ללחוץ את התורכי ולקוות שרייפר אלסטון יצדיק את המוניטין שלו כשחקן שממש אי אפשר לסמוך עליו. בהתקפה, יותר מתמיד, יצטרכו אנדרה מילר ואיגודאלה להוריד את הכדור אל הרצפה ולזרוק כמה שיותר מחצי מרחק, כדי לזרוע כאוס בהגנה של אורלנדו. אם זה יצליח זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

למה זו ה-סדרה?

כי בניגוד לסדרות האחרות, כי ישנן שתי קבוצות שמאד קל לאהוב: אורלנדו היא קבוצה שתענוג לצפות בה, לא כל שכן להחזיק לה אצבעות בתור סוס שחור אמיתי בפלייאוף הזה. כל חובבי האנדרדוגים למיניהם שמאסו כבר בקשקשת הבלתי נגמרת של הפרשנים אודות קובי-לברון ו/או בוסטון-לייקרס ורוצים לראות משהו קצת אחר ישמחו לאמץ את הפלא מפלורידה לחיקם. פילי, לעומת זאת, היא דוגמה ומופת לכדורסל נטול כוכבים וגינונים שבו כל שחקן נותן 120% מעצמו, וגם אם המשחק שלה לא תמיד הכי חכם (בלשון המעטה), קשה שלא להעריך שחקנים שמבינים שבשביל 10 מליון לעונה, אפשר ואף רצוי לקפוץ ראש אל תוך הקהל או אל עבר שק האשכים של דוויט הווארד.

ולתחזית:

בהנחה שאורלנדו תגיע בריאה אני אשים את כספי עליה ללא היסוס. השאלה שנותרת פתוחה היא הדרך. האם אורלנדו תרמוס את פילי כפי שרמסה את מרבית הליגה לאורך העונה, או שמא תיגרר לקרב חפירות כאוטי א-לה פילדלפיה? אין ספק שלפילי יש לא מעט כלים כדי להוריד את אורלנדו לרמה שלה, אבל למג'יק יש את סטן ואן גנדי, האיש והשפם, והוא כבר ימצא את הפתרונות. 4:2 לאורלנדו.

מאזן בעונה הרגילה: 1:3 לאטלנטה
המאמנים בפלייאוף: מייק וודסון (4:3), אריק ספלוסטרה (0:0)

איך אטלנטה תנצח?

בתוך ים ההתלהבות מוויד ומהמשחקים האפשריים מול לברון בחצי הגמר, אנשים נוטים לשכוח שאטלנטה מגיעה בתור הקבוצה הביתית, אחרי עונה לא רעה בכלל. היתרון הגדול של ההוקס הוא בעומק ההתקפי שלהם. ביבי וג'ו ג'ונסון הם אולי צמד הגארדים הורסטילי בליגה – שניהם מסוגלים לתפקד בשתי עמדות הגארד ביעילות מלאה ולנהל את משחק ההתקפה, אלמנט חשוב מאוד מול מיאמי, שההגנה שלה מתבססת לא מעט על הלחץ שמפעילים וויד וצ'למרס על מובילי הכדור של היריבה. ג'ונסון וביבי יצטרכו לגלות לא מעט אחריות ולמקד את תשומת ליבם בתפעול אפקטיבי של המשולש ג'וש סמית-מרווין וויליאמס-אל הורפורד, שמציגים לא מעט מיס מאצ'ים מול שחקני הפנים של ההיט. בהגנה, מיותר לציין, השאלה הגדולה היא מה עושים נגד וויד. במפגשים ביניהם העונה התגלה ג'ו ג'ו, לא נעים להגיד, בתור שומר די נוראי על הפלאש. מצד שני, היחיד שהצליח להפריע לוויד העונה עד כה היה רון ארטסט, כך שג'ו ג'ו בהחלט נמצא בחברה טובה. לו אני מייק וודסון הדבר השני שהייתי עושה - מיד אחרי שהייתי מסתכסך עם חצי עולם - היה לסגור את החדירות של וויד בעזרתו של ג'וש סמית', להמר על הזריקות שלו, לחסוך הרבה עבירות ואנרגיה מהגארדים שלי. כל מי שחושב שזה רעיון רע מוזמן כמובן להציע בעצמו דרך מקורית יותר לשמור על וויד. אני בטוח שלא מעט מאמנים בליגה יתחילו לקרוא טוקבקים בוואלה! ויאמצו את רובם.

איך מיאמי תנצח?

רבים מכם ודאי מתחבטים בשאלה האם תעדיף מיאמי ללכת בדקות האחרונות על החדירות של ג'מאריו מון, או שמא על השלשות של יאנקה דיווארה. טוב, די, מה עוד אפשר להגיד על מיאמי שלא אמרנו עד היום, ולא מתחיל באות ו' ו/או נגמר בדל"ת? אבל אם ננסה לרגע להעמיד פנים שמישהו במיאמי יושב עכשיו על תכנית משחק מסודרת עם התאמות כלשהן, אז הדבר החשוב ביותר יהיה לסגור את קשת השלוש ולהשאיר לג'רמיין אוניל את מלאכת סיכול החדירות ומשחק הפנים. היתרון הגדול של ההוקס הינו הורסטיליות ההתקפית – מלבד ביבי וג'ונסון, גם להורפורד ואפילו לסמית' יש את היכולת להניע כדור ולמצוא שחקן פנוי, אלא שאף אחד מן השחקנים האלה אינו אפקטיבי במיוחד בתור שחקן פנים, או מסוגל לייצר נקודות בפוסט באופן קונסיסטנטי. אם תתפתה מיאמי לאמץ במקרה הזה את סגנון ההגנה של אורלנדו, עם ג'וניל על תקן דוויט הווארד לעניים (בכל זאת יש מיתון והכל), ותימנע מהפיתוי להפקיד את הכדור בדקות האחרונות בידי כריס קווין, הסיכויים שלה נראים לא רע בכלל.

למה זו ה-סדרה?

על אף חוסר האטרקטיביות היחסי של שתי הקבוצות, והעובדה שהאלופה (מה לעשות) לא תצמח מהסדרה הזו, קשה להתעלם מכך שזו הסדרה היחידה שמציגה שתי קבוצות שוות ברמתן, עם שחקני קלאץ' משובחים (כן כן, האוהד של סקרמנטו יכול להירגע ולהסיר את היד מכפתור "שלח תגובה"). האם תוכיח אטלנטה כי תצוגת פלייאוף דאשתקד לא היתה מקרית? התשובות בקרוב.

ולתחזית:

ההגיון אומר וויד, הנסיון אומר וויד, אבל הזכרון... הוא עוד מהדהד עם פלייאוף 2007, שם הגיעה מיאמי כפייבוריטית מול הבולס וחטפה סוויפ לפנים. אז נכון - הקבוצה השתנתה ללא היכר, אבל נראה לי שהפעם אלך דווקא על ההימור הפחות פופולרי. בכל זאת, ביבי ראש ממשלה והכל. 4:3 להוקס בסיומו של קרב קשה במיוחד.