מהמורות בישורת האחרונה

1. מחויבות של מלך. לברון ג'יימס רוצה לעשות את הצעד הבא. זה שייקח אותו למקום הגבוה ביותר בעולם הכדורסל, ממש כאן ועכשיו – לא בעונה הבאה, לא ב-2010. גם בגילו הצעיר מרגיש המלך כי יש הזדמנות לעשות כך היום, ותסמכו עליו שאם הוא הבטיח משהו – או שואף למשהו – הוא בדרך כלל יקיים. קליבלנד שלו, בעונה סדירה יוצאת מן הכלל, נכנסת לישורת האחרונה של העונה ולברון יודע שיתרון ביתיות בפלייאוף הממשמש ובא שווה המון. לכן לא רק שהקאבס, בניגוד לקבוצות אחרות, לא נחים, הם גם משחקים במלוא המרץ ואם זה לא מספיק, לברון אף ביקש ספציפית ממייק בראון לשחק יותר בחלק האחרון של העונה (בו מקובל שהכוכבים נחים קצת), רק כדי להיות בטוחים שיתרון הביתיות לכל אורך הפלייאוף יעבור מחזון רחוק לעתיד קרוב. ומה התוצאה של הגישה הווינרית הזאת של לברון ושל הקאבס? ובכן, 13 ניצחונות רצופים והבטחת המקום הראשון במזרח. עכשיו נשאר רק לראות איך ייראו המשחקים האחרונים של הלייקרס, אשר ישחקו בחוץ יותר מאשר קליבלנד, והאם לברון יוכל להשלים את המסע שלו, מתישהו ביוני. בינתיים הקאבס מובילים על הלייקרס בשלושה משחקים, ואם לא יקרה שום דבר מיוחד, הם בדרך לנצח בקרב (אם כי עדיין לא במלחמה).

2. הקסם עובד. אורלדנו מג'יק בדרך לסיים את העונה הסדירה הטובה ביותר שלה מזה למעלה מעשור, ואולי העונה הטובה בתולדות המועדון (בעונת 1995/96 סיימה עם מאזן של 22:60, והשנה יש להם רק 19 הפסדים עד כה). אם זה לא מספיק, המג'יק לא מרפים גם בסדרת המשחקים האחרונה, בטח כשיש להם עדיין על מה להילחם או, יותר נכון, עם מי להילחם – בוסטון, על המקום השני במזרח. חשוב לזכור שהמג'יק איבדו את ג'אמיר נלסון בתחילת פברואר, אך במקום לשקוע במרה שחורה הם מיהרו להביא את ראפר אלסטון, כדי להמשיך בדיוק מאותה נקודה. בינתיים אורלנדו סיימה רצף של 6 ניצחונות רצופים, כולל במשחק דרמטי וחשוב ביותר מול בוסטון, ונהנית מהמשך יכולת השיא של דוויט האוורד, שאף חגג השבוע שיא אישי מרשים ביותר: סופרמן חלף על פני ווילט צ'מברליין בדרך להיות השחקן הצעיר בהיסטוריה לרשום 5,000 ריבאונדים בקריירה. הוא עשה זאת מול מיאמי, אשר ניסתה להילחם בו פעם אחר פעם ללא הצלחה, רק כדי לראות את המפלצת מורידה עוד 18 ריבאונדים. סנטרים בליגה הטובה בעולם ממשיכים לסבול מדוויטיזיטיס, ערב אחר ערב, ובפלורידה ממשיכים לחלום על הכרה בינלאומית אמיתית, ולא רק בזכות אפקוט סנטר או דיסניוורלד. הם בהחלט בכיוון הנכון.

3. מלחמת שוורים. הטרייד שהביא לשיקגו את בראד מילר וג'ון סלמונס נחשב בעיני רבים לטרייד פשרה של הנהלה שנכשלה בניסיונה להביא כוכב אמיתי (אמארה סטודמאייר?) לצד דרק רוז. בפועל, מילר משחק טוב משציפו ממנו ונותן לבולס עומק שלא היה להם בעמדת הסנטר, וסלמונס משחק נפלא, עם כמעט 22 נקודות ב- 50% מהשדה לאורך מרץ, ומשכיח לחלוטין את לואל דנג שנפצע ואינו משחק. סלמונס מביא איתו תכונה חשובה ביותר שהקבוצה חסרה בה - היכולת ליצור לעצמו מצבים ולהגיע פעם אחר פעם לסל. תוסיפו לזה הגנה לא רעה בכלל והנה, מקבוצה רעה וחסרת סדר הפכו הבולס לקבוצה לוחמת וכשרונית שאינה מנסה עוד להתגנב לפלייאוף, אלא נלחמת גם על המקום השביעי, אשר יחסוך להם מפגש לא נעים עם לברון בסיבוב הראשון. עם 7 ניצחונות ב- 10 המשחקים האחרונים, השוורים בפורמה טובה (עד שני ההפסדים האחרונים), ואם ישכילו לשמור על המומנטום הזה גם בתחילת העונה הבאה, אולי נוכל לחזור ולדבר על הבייבי בולס כקבוצה רלבנטית.

4. יותר מזה? הרבה מילים נשפכו העונה על דווין וויד, אשר בשנה שעברה נראה כמו שחקן גמור והעונה מגרד שלמות. אז הנה כמה מספרים אליהם הגיע בשבוע שעבר פלאש, מספרים אשר מציבים אותו בספרי ההיסטוריה, עם אחת מעונות השיא בתולדות הליגה. קחו אוויר. הוא השחקן הראשון בהיסטוריה לסיים עונה עם לפחות 2,000 נקודות, 500 אסיסטים, 100 חסימות ו- 100 חטיפות. הוא גם השחקן הראשון בתולדות הליגה מתחת לגובה 1.95 מטר שמשיג לפחות 100 חסימות לעונה (כרגע עם ממוצע של 1.4 גגות למשחק). ככה שבתקופה בה המירוץ לאמ.וי.פי נמצא בשיאו, כדאי גם לשים לב להישגים חסרי התקדים האלה, המוכיחים כי וויד הוא לא רק כוח התקפי אדיר, אלא גם מגן בחסד, כזה שבהחלט אינו מוערך מספיק. ואחר כל זה, עדיין נשאלת השאלה: האם ראינו מדווין וויד את הטוב ביותר? האם הישגי העונה המטורפת הזו יהיו זיכרון שיישאר כשהאבק יתפזר, או שמא הוא ימשיך להשתמש באותו אבק כדי להאכיל את השומרים שלו?

5. חזרה לעתיד. גילברט ארינאס חזר, וחזר לא רע בכלל. ארינאס לא יעזור העונה לוושינגטון, אשר כבר לא תיחלץ ממאזן מביך במיוחד, אבל חזרתו יכולה בהחלט להפיח רוח חיים בקבוצה הגוססת ולהשיב אותה לרלבנטיות בעונה הבאה. יחד עם בחירת דראפט גבוהה הצפויה לה, הוויזארדס יכולים לשאוף למשהו סטייל סאן אנטוניו, אשר הביאה את טים דאנקן אחרי עונה איומה, והשאר כמובן היסטוריה. ארינאס טוען שהחלק הקשה ביותר מבחינתו היה חוסר היכולת לעזור לקבוצה חסרת אונים, מה שגרם לו להתחנן לצוות הרפואי לאפשר לו לחזור לשחק כבר בנובמבר ועוד פעמיים מאז בנקודות זמן שונות. היום ברור, גם לארינאס, גם לכולם, שחזרה למגרשים בזמנו היתה מעכבת פעם נוספת את הבראתו המלאה, במה שהיה פוגע יותר מכל בעתיד של הקבוצה, ובנכס שעלה להנהלה 111 מיליון דולר שנויים במחלוקת. היום, כאשר ארינאס ככל הנראה בריא ויכול לשחק, הבסיס היציב שלו, של קארון באטלר ואנטואן ג'יימיסון, יחד עם חבורה צעירה, מוכשרת ורעבה, אולי לא יעשה את המהפך הגדול בהיסטוריה בין עונת הפסדים לעונת ניצחונות, אבל בהחלט אמור להחזיר את וושינגטון לתמונת הפלייאוף. מי יודע, אולי בשנה הבאה שוב נוכל לחזור לימי הקרבות הגדולים של לברון ודשון סטיבנסון. אמן.

1. חזרה למציאות. בשנים האחרונות, מיקומה של סאן אנטוניו בתקופה הזו של השנה פחות או יותר נעול, ואסטרטגיית המשחק של גרג פופוביץ' שואפת בעיקר להביא את חניכיו לפלייאוף במצב בריאותי תקין וברעננות הנדרשת לקראת קרבות העל האינטנסיביים. אלא שפתאום הספרס מוצאים את עצמם במצב עדין לקראת הישורת האחרונה של העונה: מאנו ג'ינובילי שוב לא בריא, ואינו בכושר משחק כבר זמן רב מדי (וכולנו זוכרים איך זה השפיע עליהם בפלייאוף הקודם), טים דאנקן נראה פחות טוב מאשר בחלק הראשון של העונה, בעיקר בשל כאבי ברכיים מטרידים, והקבוצה מפסידה קצת יותר ממה שהתרגלנו. פתאום, אחרי הפסדים ביתיים ליוסטון ולאוקלהומה, סאן אנטוניו מביטה אחורה ורואה שם שלוש, אולי ארבע קבוצות הדולקות אחריה וברגע האחרון אף יכולות לתפוס אותה בלתי מוכנה ולגרום לזה שאל זמן הכסף היא תגיע ללא יתרון ביתיות. אפילו המקום השביעי נמצא במרחק של שני משחקים בלבד, ויש לזכור שהספרס עומדים לשחק בקרוב בחוץ מול קליבלנד, ובבית עם ניו אורלינס, יוטה ופורטלנד הרעבות. השאלה היא האם לספרס יש את הכלים והמוכנות להילחם עכשיו, בקצב מלא, על המיקום בפלייאוף, אולי על חשבון האנרגיות שיהיו להם אחר כך. בינתיים נראה שהחבורה של פופוביץ' מתקשה להתמודד עם העומס, ולמרות שהם ממשיכים להעמיס על דאנקן, הם עדיין לא מצליחים להבטיח את המקום השני במערב.

2. נפילה חופשית. עד מרץ האמינו בניו ג'רזי באמת ובתמים שהקבוצה יכולה ללכת לפלייאוף השנה, ואולי אף לבנות על ההישג הפוטנציאלי ולהוות כוח משמעותי יותר בשנה הבאה. כל האופטימיות הזו נארזה בינתיים היטב, נסגרה במזוודה ונשלחה למחוזות רחוקים, כי במקום פלייאוף, קיבלו בניו ג'רזי התפרקות טוטאלית בישורת האחרונה של העונה. במרץ הפסידו הנטס 12 משחקים מ- 16 בהם שיחקו, ואיבדו לחלוטין את הדרך והסדר הקבוצתי. ברוק לופז האט מאוד את קצת ההתפתחות שלו והוא מסיים עונה טובה בדעיכה. וינס קארטר כרגיל יורה מכל הכיוונים ולוקח על הכתפיים הרבה יותר מדי. הצוות המסייע למעשה לא קיים, כשיי ג'יאנליאן, בובי סימונס, ריאן אנדרסון, ג'רביס הייז ואחרים פשוט לא טובים מספיק כדי להחזיק קבוצת אנ.בי.אי. היחיד שעדיין שומר על חדות הוא דווין האריס, אבל גם הוא החמיץ כמה משחקים עקב פציעה בדיוק בזמן הכי לא מתאים וגם איתו, אם לומר את האמת, הקבוצה הפסידה וממשיכה להפסיד. אולי בניו ג'רזי בונים על הקיץ הגדול של 2010, אבל אם רק סוף העונה הזו היתה נראית עגומה, מילא. הצרה היא שגם העתיד לא נראה מלהיב במיוחד כרגע.

3. סיביר זה כאן. לקראת סוף פברואר חזר אנדריי קירילנקו מפציעה שהשביתה אותו מ-11 משחקים. הצרה היא שבערך באותו זמן חזר גם קרלוס בוזר, ולרשות ג'רי סלואן עמד לראשונה העונה הרכב מלא ובריא. קירילנקו, כרגיל, הוא זה ששילם את המחיר ומאז והוא נראה, שוב, כמו הצל של השחקן הגדול שלמדנו לאהוב רק לפני שלוש עונות. במרץ מעמיד הפורוורד הרוסי ממוצעים מעליבים של פחות מ- 9 נקודות למשחק, ב- 38 אחוזים מן השדה, פחות מ- 4 ריבאונדים וכ- 2 אסיסטים בלבד. גם בקטגוריות ההגנתיות, עליהן גאוותו של קירילנקו בדרך כלל, הקאלאץ' רושם 0.2 חטיפות ו- 0.6 חסימות עלובות. יוטה נמצאת בסך הכל בתקופה טובה ומשמנת את כל הכלים לקראת הפלייאוף הקרוב, אבל קירילנקו שוב נראה כמו השחקן האבוד במערכת המורמונית. אם הג'אז לא יגיעו רחוק בפלייאוף, סביר ששמו שוב יהיה שגור בפיהם של קבוצות שישקלו להמר על הכישרון הגדול, שרק ניתן לשער שעדיין מתחבא באנדרי קירילנקו.

4. ההבטחה שלא מומשה. מינסוטה נראתה בינואר כמו קבוצה רעננה שהולכת ובונה עצמה כסוס השחור של המערב. אפילו מהמכה שחטפה הקבוצה בדמות הפציעה של אל ג'פרסון הצליחה המערכת להתאושש: קווין מקהייל עשה שינוי אדיר בכל צורת המשחק של הטימברוולבס, ורנדי פוי הפך לשחקן המטרה לצד מייק מילר המתקמבק וראיין גומז אשר שיחק את הכדורסל הטוב ביותר שלו בעונה. אלא שבמרץ משהו מכל זה הלך לאיבוד והקבוצה שוב נראית אבודה בים של קבוצות מוכשרות, בדרך לתחתית הנמוכה של קבוצות המערב. במהלך מרץ הפסידה מינסוטה 13 מ- 15 המשחקים שלה ואפילו אוקלהומה סיטי (אוקלהומה סיטי!) מחזיקה היום במאזן טוב יותר. מקהייל מנסה שינויים כאלו ואחרים ולאחרונה אפילו החליף את כל החמישייה, מכיוון שלרנדי פוי, מייק מילר, ראיין גומז והאחרים פשוט נגמר האוויר, אבל גם זה לא הצליח לעצור את ההתדרדרות. בעיר מקווים שחזרתו של ג'פרסון בעונה הבאה תפיח מחדש את אש הלהבה בקבוצה, אבל בינתיים סיום העונה הנוכחית עגום במיוחד.

5. זמן הזבל. הישורת האחרונה של העונה הסדירה מביאה איתה בדרך כלל קרבות מרים ומרתקים על המקומות האחרונים בפלייאוף. זה מכניס הרבה אקשן למשחקים האחרונים של העונה ועבור האוהדים (או לפחות חלקם) זו תקופה חשובה, מלהיבה, עם משחקים חזקים ומותחים. השנה המצב אחר, ולמרות שאוהדים ממשיכים לשלם עבור כרטיסים, ולמרות שמיליוני צופים ממשיכים לצפות, ההרגשה היא לא של מתח וקרבות עקובים מדם, אלא של רצון השמיניות הראשונות להוריד הילוך כדי לא להיפצע, וכדי להגיע לפלייאוף בריאות. מנגד, קבוצות שכבר איבדו עניין משחקות ללא ברק ומעוף והתוצאה היא לא פעם משחקים משמימים לפרוטוקול בלבד. השנה, קרבות הפלייאוף למעשה לא קיימים, ולמרות שעדיין אין הכרעה ברורה לגבי מי תהיה בפלייאוף ומי לא, הקבוצות כנראה השלימו, ברובן, עם המצב. במערב נראה כי נסגרה הדלת לפיניקס, והיא כבר לא תהיה ברת המזל שתעוף בסיבוב ראשון נגד הלייקרס. הסאנס משחקים ברמה נמוכה ובאנרגיה לא מספקת, ואילו במזרח שיקגו ודטרויט ייסגרו את העסק במקומות 7 ו-8, ודווקא במשחקים האחרונים נראות כמי שמורידות הילוך, במקום להעלות אותו. שארלוט, אינדיאנה, ניו ג'רזי ומילווקי יישארו בחוץ. זה כנראה כבר לא ישתנה, למרות ששארלוט עוד מנסה. המגמה השולטת כרגע היא לתת לשחקנים לנוח. עכשיו הזמן לשחק עם הרוקיס, בעוד האוהדים מתרכזים בקרבות הקולג'ים, בתחרות האיש החזק בעולם, בליגת הווטרנים בגולף, ובזריקת גללי יחמורים למרחק. גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לזמן הזבל.