טימטום דונהי

בתור אוהד סקרמנטו, אמור היה להיות לי קל לקחת באופן אישי את דבריו של טים דונהי, כאילו הליגה הכתיבה את השיפוט באותו משחק שישי מפורסם בגמר המערב של 2002 לטובת הלייקרס. להתלונן על קיפוח הקבוצות הקטנות, על כך שההזדמנות האחת שהיתה לנו לזכות בתואר הולכת לעזאזל בגלל שיקולים שיווקיים וציבוריים, ועל לוס אנג'לס, חבורה מעצבנת של שחקנים מעצבנים, שגם ככה היו טובים מכולם ולא היו זקוקים לעזרת השופטים כדי לנצח.

אבל לא אתלונן. כמאמר השיר הגרוע, מה שהיה היה. סקרמנטו לא הפסידה את הסדרה ההיא על טעויות שיפוט, היא עפה בגלל לוזריות ממאירה, הגנה בגימלים, ובגלל שהיא היתה הקבוצה הפחות טובה. אבל סקרמנטו היא לא הנקודה כאן, היא רק פיסת דיו בכתם שנצבע על הליגה הזאת, מהסוג הזה שלא יורד בכביסה.

הסיפור הוא כזה: דונהי, שנחקר בגלל חשד למכירת משחקים והימורים בלתי חוקיים, סופר את הדקות עד אשר יתפרסם עונשו, ובינתיים, ככל הנראה בגלל שהליגה דורשת ממנו מיליון דולר כתוצאה מעלות החקירה שלה, השופט לשעבר מחליט לשחרר דרך עורך דינו מכתב ציבורי, בו הוא טוען כי הליגה פחות או יותר הטתה שתי סדרות פלייאוף – את המשחק ההוא של סקרמנטו והלייקרס, ואת סדרת הסיבוב הראשון בין יוסטון ודאלאס משנת 2005.

למען הסדר הטוב: LA קיבלה 27 זריקות עונשין ברבע האחרון של אותו משחק, כולל לא פחות מ-16 בשלוש הדקות האחרונות, לעומת 9 בלבד של המלכים. רבות מהשריקות נראו תמוהות ממבט ראשון ומומצאות ממבט שני, ועיתונאים מכל רחבי המדינה הכריזו כי מדובר במשחק החשוב בעל השיפוט החד צדדי ביותר בעשורים האחרונים. בסדרה בין הרוקטס למאבריקס התלונן מארק קיובן על חסימות נעות של יאו מינג, שלפתע נשרקו בעקביות יוצאת דופן לאחר שהטילים הוליכו 0:2.

הסיבה להטייה, ואפילו לא צריך להיות בעל זוג עיניים כדי לקרוא אותה במכתבו של דונהי, היא שהליגה רצתה לחלוב את הסדרות הללו. להשיג כמה שיותר רייטינג, חשיפה ומתח, גם במחיר של חוסר ספורטיביות. לזכותו של ה-NBA ניתן לומר שהוא קיבל שער חליפין מצוין, המון כסף אל מול מעט יושר שהולך לאיבוד. נו, מילא. אנשים מוכרים את היושר שלהם ברחוב בשביל פחות מכך.

אבל תעזבו את דונהי עצמו. איש שפל וציני שמצליח באורח פלא לירוק לבאר ממנה שתה בזמן שהוא זורק אבנים בבית מזכוכית. אפילו אם דונהי סתם מחפש תשומת לב, או אולי מנסה להסיט את אור הזרקורים השלילי מעצמו אל הליגה כולה - המניעים שלו אינם רלוונטיים.

אם פסיק ממלותיו נכון ואמיתי, מדובר ברעידת אדמה הכי צפויה בהיסטוריית אסונות הטבע. חשוב לציין כי טענותיו של דונהי עדיין לא אומתו, וייתכן ומדובר בעוד פרובוקציה זולה של איש שצריך להיכנס לכלא להרבה שנים בלי קשר לטענותיו הנוכחיות, אבל בהנחה שחלק מהדברים, אם ברוחם או בצורה העובדתית בה נעשו, נכונים, האם מישהו באמת יהיה מופתע?

אז לא, ליגת ה-NBA לא מכורה. התוצאות לא ידועות מראש, הן לא נקבעות יום לפני כן, שיקגו לא קיבלה את הבחירה הראשונה בדראפט בעזרת קונספירציה, וכמו שהליגה לא היתה מוכנה למשכן את עצמה בשביל אליפות של בוסטון במשחק מספר 2 בגמר 2008, אז היו השופטים לצידם, כך היא גם לא עשתה זאת במשחק מספר 3, אז היו לצד הלייקרס. אבל השיפוט בשני המשחקים הללו כן היה מוטה בצורה משמעותית וברורה, ולא בפעם הראשונה.

לכשנשאל על התבטאותו של דונהי – וזה קרה משהו כמו 1,492,408 פעמים במשך היממה האחרונה – סיפק דייויד שטרן תשובה מעט לאקונית, הרבה מתחמקת, ודי עקיפה. דונהי עבריין, שקרן, אינטרסנט, ואסור להתייחס לדברים שלו.

אלא שלא חשוב כמה יכחיש שטרן את הדברים. עד עכשיו, רק פרנואידים חולים קשורו טעויות שיפוט לתיאוריות קונספירציה אינטרסנטיות. כעת, כל שאתה צריך הוא זוג עיניים, וזיכרון תקין לטווח קצר. בפעם הבאה שקבוצה כלשהי תפסיד בגלל מה שהיא או אוהדיה יחשבו שהוא שיפוט גרוע, אנשים באופן אינסטנקטיבי ייזכרו בטים דונהי.

וכך נכתבו ביממה האחרונה עשרות טורים וכתבות בכל האתרים והעיתונים האמריקאים, בהם הביעו עיתונאי הספורט דאגה, עצב, כעס, פקפוק, בלבול, ותסכול. הקונצנזוס - את שנעשה לא ניתן להשיב.

קשה להאמין ששטרן – אחד הדברים הכי טובים שקרו לליגה הזאת מאז הקמתה – ייקח סיכון כל כך גדול עם הבייבי שלו, ויקבע מנצחת במשחקים, סדרות, או הגרלות דראפט בשביל רייטינג, מרצ'נדייז וקצת זמן מסך. אבל מספיק שהקומיש מורה לשופט מסוים לשרוק ליותר עבירות מסוג מסוים במשחק מסוים, נניח, יותר חסימות נעות של יאו מינג בסדרה בין יוסטון ודאלאס, או אקסטרה תשומת לב לחדירות של דוויין ווייד בגמר של דאלאס ומיאמי, כדי להשפיע על העניינים. אינטרסנטיות או לא, אנחנו רוצים שהשופטים יתרכזו בשלהם והליגה בשלה.

בתוך כך, ורק לשם האקטואליה, הרי ברור שלא ייתכן הבדל כה דרסטי בשיפוט בין המשחק השני של בוסטון והלייקרס, שהיה מוטה באופן חד משמעי לטובת הירוקים, והמשחק השלישי, בו קרה בדיוק ההיפך. הדבר המשמעותי יותר הוא שאף אחד לא היה מופתע. יותר מכך, אם דונהי לא היה אומר את שאמר בתזמון הנוכחי, ספק אם מישהו בכלל היה פוצה פה.

ואם בתזמון עסקינן, הרי שהוא הגיע בזמן הכי גרוע לליגה. בדיוק כשנדמה היה שה-NBA נמצא במקומו הטוב ביותר בעת האחרונה, עם עונה רגילה מעולה שחשפה לציבור העולם קונפרנס מערבי מדהים, עם המון תתי סיפורים מרתקים, עם סדרת גמר היסטורית, היסטרית, מלאת רייטינג, הוד והדר.

שטרן הצליח להתעלות מעל הקטטה המפורסמת של ארטסט ודטרויט, מעל שחקן ה-NBA השבועי שנתפס כשבכיסו מריחואנה, בפיו וויסקי ובידיו הגה, ואפילו את כל נושא המעבר הבזיוני של סיאטל לאוקלהומה הצליחו לטאטא מתחת לשטיח. ועכשיו מגיע דונהי, עם הצהרות שספק אם שטרן יהיה מסוגל למחוק תודעתית.

הרי אין דרך משפטית, מעשית או ציבורית להוכיח כי דונהי משקר ושטרן דובר אמת, אך למרות זאת, ואולי בדיוק בגלל זאת, הליגה בצרות. כמו גם המורשת שלו, שתישא עמה לעד את ענן הספק. הסיבה פשוטה וברורה: לכולנו היה ברור שיש כאן משהו קצת מסריח, וזה לא בית השחי של סאשה וויאצ'יץ'. כולנו מעט קונספירטיביים, התגובה הראשונית שלנו כשהשופטים דופקים את קבוצתנו האהובה היא לחשוב שהם אנטישמים, שיש מטרה מוצהרת ואינטרסנטית לקיפוח.

כותבי טורים מעולם לא התבטאו בנושא, כי הם היו קופצים למים מסוכנים מבחינתם, מים תיאורטיים שיכולים ברגע להפוך לעכורים ופרובוקטיביים. אלא שאז זה היה רק האני הפרנואיד שנבלע בגרונם עצמם. אף אחד לא העלה בדעתו שבאמת יש משהו מוטה ומושחת בליגה הזאת. היום? ובכן, גם היום אי אפשר להוכיח חד משמעית שליגת ה-NBA מושחתת, מוטה, ועם שיקולים אינטרסנטיים כספיים או ציבוריים כלפי קבוצה זו או אחרת. מצד שני, גם אי אפשר להוכיח ההפך, ובעוד שעד היום זו לא היתה בעיה, הרי שמעתה והלאה לא רק שטרן בברוך, כי אם הליגה כולה.

nimrodofran@walla.com