על כל הקופה

באו: קווין גארנט (בטרייד ממינסוטה), ריי אלן (בטרייד מסיאטל), אדי האוס (שחקן חופשי, מניו ג'רזי), ג'יימס פוזי (שחקן חופשי, ממיאמי), סקוט פולארד (שחקן חופשי, מקליבלנד), אסטבן באטיסטה (שחקן חופשי, מאטלנטה), דנטיי ג'ונס (שחקן חופשי, מממפיס), גייב פרויט (בחירה 32 בדראפט), גלן דייויס (בחירה 35 בדראפט).

הלכו: וולי שצ'רביאק ודלונטה ווסט (בטרייד לסיאטל), אל ג'פרסון, ג'ראלד גרין, ריאן גומס, סבסטיאן טלפייר ותיאו רטליף (בטרייד למינסוטה), אלן ריי (שוחרר).

חמישייה: רייג'ון רונדו, ריי אלן, פול פירס, קווין גארנט, קנדריק פרקינס.

ספסל: אדי האוס, טוני אלן, ג'יימס פוזי, גייב פרויט, בריאן סקלאבריני, גלן דיוויס, ליאון פו, סקוט פולארד.

מאמן: דוק ריברס (עונה רביעית בקבוצה).

מאזן בעונה שעברה: 24 נצחונות, 58 הפסדים.

אליפויות: 16, אבל האחרונה ממש מזמן (1986).

בשנים עברו כתבתי כאן קינות על מצבה העגום של בוסטון. בכיתי על ריק פיטינו ובחירות הדראפט הארורות שלו, על הטריידים המטופשים של כריס וואלאס ודני איינג' ועל מצב הקבוצה בכלל. כל כך הרבה בכי שעברתי מטישו למגבות מטבח אולטרה סופגות, ואיתי שאר האוהדים בירוק. על העונה האחרונה אין מה להכביר במילים. היא התחילה כבר בדראפט של העונה הקודמת, בהחלפת הבחירה השביעית, שהביאה את רוקי השנה ברנדון רוי לפורטלנד, בסבסטיאן טלפייר. מתחילת העונה הלכה בוסטון על קונספציה של הרכב מאוד צעיר וקיוותה שמשהו יידבק. אז היו ניצוצות, בעיקר אצל אל ג'פרסון (שבחצי השני של העונה נראה כמו אול-סטאר לגיטימי), אבל חוץ מזה – חושך וצלמוות.

כבר אחרי שליש עונה היה ברור שזה לא הולך ואז פנו הסלטיקס לאופציית הטאנקינג על מנת להשיג את גרג אודן או קווין דוראנט. ובדיוק ככה זה נראה. חוסר ניסיון, היעדר יכולת של הצעירים, אוסף פציעות, וחוסר שליטה מוחלט של המאמן דוק ריברס בקבוצה, שרשמה בשלב מסוים רצף מחפיר של 18 הפסדים רצופים. בסך הכל רשמו ניצחו הקלטים 24 משחקים בלבד, המאזן השני הגרוע ביותר בהיסטוריה שלהם.

עומק התהומות באהדה ספורטיבית הוא בלתי נתפס, והייאוש, למרות מה שמבטיחה לנו חווה'לה, לא נעשה יותר נוח. במאי האחרון, כשבוסטון קיבלה את הבחירה החמישית בלבד בדראפט למרות שהחזיקה במאזן השני בעליבותו בליגה, נשמעו אנחות שבר קולקטיביות ברחבי העולם. נדמה היה שהסלטיקס נידונו לעוד עשור כושל של דשדוש, כמעט כמו ב-1986, כשמנת קוקאין בעורקיו של לן ביאס דנה את הסלטיקס לשני עשורים של תסכול.

מכאן היה ברור שישנן שתי ברירות: למשכן את העתיד ולהביא לפירס חיזוק מיידי או לוותר עליו וללכת שוב לבנייה (בפעם השלישית או רביעית ביובל האחרון, עד כה ללא תוצאות). בערב הדראפט, ממעמקי המקום החמישי, לאחר אינסוף חדשות על טריידים ענקיים שכשלו, עשה איינג' מעשה והלך על הכאן ועכשיו, ושלח את דלונטה ווסט הלא יציב, את וולי שצ'רביאק השברירי ואת הבחירה החמישית (שהניבה את ג'ף גרין, רוקי בעל פוטנציאל כוכבות לא מבוטל) לסיאטל עבור ריי אלן.

לאחר שהטרייד לא פייס את אוהדי הסלטיקס, נכנס לפעולה החבר הטוב קווין מקהייל ממינסוטה. בוסטון, פיניקס ועוד חצי ליגה ניסו להניח את ידם על קווין גארנט בכל מחיר, ולאחר שכבר הציעו מחיר גבוה יותר לפני הדראפט, החליט מקהייל לעשות ג'סטה למועדונו מהעבר ונתן להם את הביג טיקט בהנחה. אומנם זה הצריך ויתור על חצי קבוצה (ג'פרסון, ג'ראלד גרין, ריאן גומס, טלפייר ותיאו רטליף) , אבל זה בכל זאת קווין גארנט.

על שני גורמים תלויה העונה של הסלטיקס - היעדר פציעות של הטריו הגדול שלהם, והיכולת לקבל תוצרת מהספסל. דווקא הגורם השני יותר מדאיג, כיוון שהיעדרו ישפיע על הראשון. הראייה האופטימית היא שלסלטיקס יש את השלישייה הטובה ביותר בליגה. למזלה, זו גם שלישיה שיכולה לשחק יחד ללא יותר מדי משחקי אגו, בה כולם משלימים את כולם. פירס, איש הברזל של שנים עברו, שיחק רק 55 משחקים בעונה שעברה, גם כי היה פצוע וגם כי לא היה לו חשק. אז עכשיו יש לו יופי של חשק, וראיית המשחק הפנומנלית של גארנט, יחד עם חוסר האנוכיות והרצון שלו לנצח, יתנו לו את השקט הנפשי ואת ההזדמנויות לפרוח. KG ינווט למעשה את ההתקפה מעמדת הפוסט, אלן יהיה אמון כמובן על הקליעה מבחוץ, ופירס יהיה זה שייקח את הזריקות המכריעות.

מצד שני, שלושתם כבר מעל גיל 30, ומסביבם אין יותר מדי כישרון, וגם לא כסף להחתמות עתידיות. רייג'ון רונדו הצעיר יקבל השנה בלעדית את המפתחות לעמדת הרכז אחרי שפרח לקראת סיום עונת הרוקי שלו אשתקד, וקנדריק פרקינס, שעדיין לא קרע שרוך בליגה, יפתח בעמדת הסנטר. לאחר חריש עמוק ברחבי הליגה, הוחתמו אדי האוס, הצלף מניו ג'רזי, ג'יימס פוזי, הסטופר ההגנתי ממיאמי וסקוט פולארד הקשוח מקליבלנד, שיתמקמו על הספסל הירוק שהתרוקן לחלוטין הקיץ. כל אחד מהם יביא פתרון נקודתי לצרכים של הסלטיקס, אבל ככלל מדובר בספסל חלש למדי, יחד עם טוני אלן, בריאן סקלאבריני וליאון פו, כך שנטל גדול ייפול על כתפיהם של שלושת האולסטארים. בגילם, יש לבוסטון חלון של אולי שלוש שנים (והפסימיים יגידו שאף פחות מזה) לזכות במזרח, ולקוות שהיריבה מהמערב תגיע כל כך מותשת שאפשר יהיה לעשות נגדה משהו בגמר.

מועמד לפריצה: הרוקי גלן "ביג ביייבי" דייויס, יכול היה להיות שחקן לוטרי לגיטימי אם היה קל ב-15-20 קילוגרם. אז נכון שהוא מתאמץ ויורד לאיטו, אבל הגנטיקה נגדו. בליגות הקיץ הוא הרשים, אבל המבחן יהיה בליגה עצמה, שם הגובה הלא מספק והמשקל העודף עלולים להיות בעוכריו. בהחלט לא מדובר פה במועמד לתואר רוקי השנה, אבל אם הוא יתפתח לשחקן סביר ברוטציה, תיתכן כאן הפתעה נעימה.

מועמד לדעיכה: אם לגבי גארנט אין ספקות רבים (קולות ממחנה האימונים מדברים על שחקן חדש ורעב מתמיד לניצחונות), ריי אלן הוא החוליה החלשה יותר בין השלושה. הוא אולי בעל הידית הטובה ביותר בליגה, אבל הבחור בן 32, ועבר ניתוח בקרסוליים (בשניהם!) בסוף העונה שעברה. אם אלן יפתח רע את העונה או יצטרך לתת יותר מדי גיבוי בעמדת הרכז בגילו, הסלטיקס יהפוכו מהר מאוד למהדורה של "שני גברים וחצי".

תסריט אופטימי: בבוסטון לא מתביישים לדבר על אליפות. ההייפ ברחבי הליגה עושה את שלו, וכל אוהדי הסלטיקס באופוריה כרגע, לפחות עד שהעונה תתחיל. בוסטון יכולה בהחלט לסחוב לכיוון 55-58 ניצחונות שיעניקו לה את אחד משני המקומות הראשונים במזרח. עם זה כבר אפשר להגיע עד לגמר האיזורי די בבטחה. ומשם – הכל מן אללה.

תסריט פסימי: פציעה ארוכה שלא תאפשר לכל אחד מהשלושה לחצות את רף 70 המשחקים תבזבז בבוסטון עונה שעולה 56 מליון רק לטריו הראשי. במקרה כזה אפשר לדבר על כניסה לפלייאוף מהמקום השישי ומטה, מה שיהפוך את הדרך לגמר לקשה במיוחד.

תחזית: אין סיבה שבוסטון לא תגיע ל-50 ניצחונות העונה, אבל זה לא מבטיח לה את כתר המזרח. מדובר בקבוצה חדשה לגמרי, בניגוד לשיקגו שתתחבר, לפיינליסטית העונה שעברה קליבלנד וכמובן לדטרויט ומיאמי שלהן גרעין יציב מהעונות הקודמות. ההתחברות תשאיר את בוסטון על אזור ה-50-52 ניצחונות ולא תאפשר לה לטפס מעלה. זה אמור להספיק לפחות לזכייה בבית האטלנטי, אבל האמת, למי אכפת. אחרי שנים של ייאוש וחידלון – יש קבוצה בבוסטון. ות'כלס, זה מה שחשוב.