תנו לשמשות יד

כולם יודעים שהסטטיסטיקה לא משקרת, אבל ביום רביעי בלילה במשחק של הניו יורק ניקס, גיליתי על בשרי שהסטטיסטיקה גם לא ממחישה. זה שהפיניקס סאנס היא קבוצת כדורסל כמעט מושלמת, שהיא אולי הקבוצה הכי אתלטית בתולדות המשחק, שהיא הקבוצה הכי מגוונת ב-NBA משני צידי המגרש, ושיש לה את הרכז הכי טוב בליגה, כולם יודעים. אבל עד שלא רואים את המכונה המשומנת של מייק דאנטוני בלייב, קשה להבין עד כמה הם יכולים להכאיב. ורק לחשוב מה עובר בראש ליריבה שממול.

המגזין האמריקאי "פורבס" יפרסם ב-12 בפברואר כי הניו יורק ניקס היא הקבוצה היקרה ביותר בליגה, או ליתר דיוק - הקבוצה ששווה הכי הרבה כסף. אם תספרו את זה אפילו להומלס שיכור בסאבוויי, הוא יתפוס את הבטן, יתגלגל מצחוק וישלח אתכם לדבר עם החולדות. אבל דווקא ביום רביעי, מול החבורה שיושבת יחד עם דאלאס על המשבצת של הקבוצה הכי טובה בליגה ובלי סטפון מארבורי הפצוע, לשעבר בפיניקס, הניקס נתנו מחצית ראשונה של קבוצה גדולה. כן כן, קבוצה גדולה. אדי קרי שוב נתן מחצית ענקית, ג'מאל קרופורד היה סולידי, דייויד לי המשיך לסמן את עצמו כאהוב הקהל בגארדן ואפילו נייט רובינסון הועיל יותר משהזיק וקבר 17 נקודות. אבל למרות כל זאת, לכל אחד ואחד מיושבי הגארדן היה ברור שהניצחון יסע לאריזונה. הסאנס הם לא הפיסטונס של השנה, שנתנו לניקס להגיע לשלוש הארכות ולנצח. הסאנס של השנה הם קבוצת הכדורסל הכי משומנת, ממוקדת ועקבית שראיתי בחיי.

מבט חטוף אל חלוקת הנקודות בין הרבעים ממחיש שיש היגיון ודרך במירוץ המטורף של פיניקס. זה הופך להיות מאוד פשוט כשיש לך בוכנה מריחת דם כמו נאש, ומאמן עם חשיבה אירופית, מייק ד'אנטוני, שלא יושב לשניה אחת במהלך המשחק. ברבע הראשון קלעו הסאנס 24, בשני 25, בשלישי 32, וברביעי 31. גם רבע רביעי מופרע של הניקס, עם 39 נקודות, לא הצליח לדגדג את הסאנס, שגמרו את המשחק במחצית שניה נטולת טעויות.

כשאתה רואה מולך את כל המגרש הפתוח אתה מבין למה הסאנס כל כך גדולים - שחקני הפנים שלהם יכולים לשחק בחוץ, ושחקני החוץ (כולל נאש) יכולים לרדת ולשחק עם הגב לסל. בהתקפה שלהם יש תמיד תנועה בלתי פוסקת החוצה ופנימה, למטה ולמעלה, ואם מישהו קופא במקום הוא מקבל צעקות מהאיש עם השפם. ומעל הכל, כולם מסוכנים: אם זה לא בא מאמארה סטודמאייר, זה בא משון מריון, ואם לא ממריון זה יבוא מלאנדרו ברבוסה, בהנחה שהכללתם את נאש בתרומת הנקודות.

ונאש הוא הפלא הכי גדול שרץ היום על פארקט בכל העולם. הוא קטן, הוא לבן, והוא לא נראה שונה ממני או מכם. אבל הוא חזק, הוא זריז, הוא בכושר גופני מפחיד, הוא מנהיג, והוא עובד על אוטומט – אם זה מקליעה ממצב סטאטי, אם זה בהתקפת מעבר ועצירה לשלשה, אם זה בהתפנות לקבל את הכדור אחרי ריבאונד הגנה, ואם זה בפיק אנד רול שנראה שקוף להחריד, אבל פשוט בלתי ניתן לעצירה.

כשהייתי צעיר ועוד חלמתי להיות שחקן כדורסל, המאמן שלי בקט-סל היה מזמין את כל הקבוצה אליו הביתה ומראה לנו קלטות של פיט מארביץ' הלהטוטן. אחרי "פיסטול פיט" קם רק גארד לבן אחד שהזכיר אותו - קראו לו ג'ון סטוקטון - אבל נאש הוא בעיני הפיסטול החדש - המודל לכל ילד שרוצה להיות שחקן כדורסל מקצועני למרות שלא התברך ב-2.10 מ'.

אז עכשיו הסאנס הפכו לקבוצה הראשונה בתולדות הליגה שמשיגה שני רצפים של 15 ניצחונות לפני פגרת האול-סטאר. הקבוצה האחרונה שהצליחה להגיע ל-13 לפני משחק הכוכבים היתה הבולס של אלוהים, שלקחה גם את האליפות בשנתיים בהן רשמה את ההישג. ושוב – הסטטיסטיקה לא משקרת, כמאמר הקלישאה. אחרי שקיבלתי גם המחשה בלייב, אני שם את הז'יטונים שלי העונה על השמשות. כל זאת בהנחה, כמובן, שהפעם הם יצליחו לעבור את דאלאס בגמר המערב. את היריבה מהמזרח שתחכה להם אף אחד לא סופר.