מכוערי התואר

במהלך תקופת ההכנות לעונה הנוכחית, כאשר אבל רסינו עוד היה המאמן והאוהדים שוב הרשו לעצמם לפנטז על אליפות, זכתה אתלטיקו מדריד בגביע המסורתי על שם טרסה הררה לאחר ניצחון בפנדלים על דפורטיבו לה קורוניה בתחילת אוגוסט. מן העבר השני של הכביש, אוהדי ריאל גיחכו על היריבה העירונית וקראו לרוחיבלאנקוס לצאת לרחובות כדי לחגוג את התואר הראשון שלהם מאז הדאבל ב-1996. "לא יהיו לכם אפשרויות נוספות. תסתפקו במה שיש ותחגגו את התואר היחיד בו אתם מסוגלים לזכות", אמרו הלבנים המדושנים.

תשעה חודשים חלפו, שבועיים נותרו לסיום העונה, ומי שעומדת מרחק נגיעה מזכייה לא בתואר אחד אלא בשניים, היא דווקא אתלטיקו מדריד. למרות עונה מזעזעת בליגה (מקום תשיעי בלבד) ומרחק של 49 נקודות מהפסגה, יכולת מחפירה בשלב הבתים של ליגת האלופות וחילוף שגרתי בעמדת המאמן, אתלטיקו הצליחה להעפיל לגמר אירופי ראשון מאז גמר המחזיקות ב-1986 ואף יכולה לזכות בגביע המלך אם תנצח את סביליה. ריאל, במקביל, צפויה לאסוף את השברים מעונה מרשימה מבחינה סטטיסטית שהסתיימה ללא כלום.

הנשיא אנריקה סרזו כבר טען כי "אתלטיקו היא קבוצת השנה בספרד" מכיוון שהיא היחידה שנותרה עם סיכוי לזכות בשני תארים, והאוהדים נמצאים באופוריה מאז השער הגורלי של דייגו פורלאן בהארכה באנפילד, אך אל תתנו לאופטימיות הקוסמית הזו להטעות אתכם. אתלטיקו ניצבת בפני הזדמנות פז לסיים את תקופת הבצורת הארוכה ביותר שידע המועדון, אבל לשם כך היא נזקקה להגרלות מאירות פנים בגביע הספרדי (פגשה קבוצה אחת מהליגה הבכירה – סנטאנדר) ולמפעל מזמין כמו הליגה האירופית בו לא תמיד צריך לנצח כדי להתקדם. ניצחון על פולהאם בגמר בהמבורג ישלח המוני אדומים לבנים בחזרה למזרקת נפטון, אך עדיין לא ישיב את אתלטיקו לעילית של הכדורגל האירופי. הדרך לשם עוד ארוכה וקשה.

בתחילת העונה האמינו רבים בספרד כי ריאל מדריד תגיע לגמר האלופות בברנבאו. אולי אפילו תפגוש שם לעימות קלאסי את ברצלונה שתנסה להגן על תארה. אף אחד לא חשב שאתלטיקו מדריד תהיה הנציגה הספרדית האחרונה שתעמוד על הרגליים. "אף אחד לא ציפה לזה, גם לא אנחנו במועדון", הודה המאמן קיקה סאנצ'ז פלורס, שהחליף בשלב מוקדם את רסינו וחיפה באמצעות הגביעים על תצוגות איומות בליגה. "זה כבוד גדול ותחושת סיפוק אדירה להיות הנציגה היחידה של ספרד באירופה. עכשיו צריך לסיים את המשימה".

בעשור האחרון, מאז אותה ירידת ליגה ב-7 במאי 2000 ולמרות ההשתלבות בצמרת בעונות האחרונות והחזרה לליגת האלופות, אנשי אתלטיקו מדריד נדבקו במנטליות הלוזרית שדימו למועדון, מה שעדיין בא לידי ביטוי באמירות מסוג זו של קיקה פלורס. אתלטיקו תמיד ייצגה את הצד העממי של מדריד, בניגוד לאריסטוקרטיות של ריאל, אך בעבר היה לה את הדחף התמידי להיות קצת יותר מהמועדון השלישי בגודלו בספרד. כרגע מדובר בעוד קבוצת דרג שני בלה ליגה, שנלחמת על השאריות יחד עם ולנסיה, סביליה והאחרות.

במדריד בטוחים שזכייה בליגה האירופית תשנה את המנטליות הזו מן הקצה אל הקצה ותאפשר למועדון לחזור ולחשוב בגדול בשנים הקרובות. "לאתלטיקו יש הזדמנות לא רק לגרום לריאל לקנא, אלא לבנות מחדש את השם שלה באירופה", נכתב ב'מארקה'. "שני הגמרים הקרובים צריכים לספק לקבוצה בסיס איתן על מנת להתייצב ולא להיגרר שוב לעבר אותן דרכים רעות ומסוכנות". חורחה ברנרדו גריפה, הבלם הארגנטינאי שהיה משחקני המפתח בזכייה האירופית היחידה של המועדון – גביע המחזיקות ב-1962 אחרי ניצחון על פיורנטינה – דווקא מזהיר. "המנטליות שלנו אז הייתה אחרת לגמרי, היינו הרבה יותר רעים", נזכר שחקן העבר, כיום בן 74. "אני מקווה שהשחקנים של הקבוצה הנוכחית יפנימו את זה. בגמר לא משחקים, בגמר מנצחים".

כאשר ברצלונה זכתה בליגת האלופות בעונה שעברה כולם דיברו על הדרך. כך גם היה באותה זכייה יחידה של אתלטיקו מדריד בגביע המחזיקות. הניצחונות הגדולים והשערים המופלאים נחקקו בזיכרון, כאשר זקני האוהדים עדיין מתארים לפרטים את אשר אירע במשחקים שקדמו לגמר. קשה להאמין שהקמפיין האירופי הנוכחי של אתלטיקו יותיר חותם היסטורי כלשהו מלבד הגביע בארון.

הקולצ'ונרוס התחילו בכלל במוקדמות ליגת האלופות, שם ניצחו פעמיים את פנאתינייקוס והרוויחו את הכרטיס לשלב הבתים. למעשה, המפגשים מול אלופת יוון מהווים 50 אחוזים מהניצחונות של הקבוצה באירופה העונה ומצביעים על בעייתיות השיטה במפעל השני בחשיבותו. ההגעה של אתלטיקו לגמר הליגה האירופית היא לא יותר ממקרית, במיוחד כשרואים את אוזלת היד בליגה ואת המאזן האירופי שמתאים לקבוצת תחתית באמצע עונה.

לא מפתיע, אם כך, שבאירופה מתגברת התחושה כי אתלטיקו מדריד של העונה היא הפיינליסטית הכי פחות ראויה שהייתה אי פעם במפעלי אופ"א. עם כישלון צורב בשלב הבתים של האלופות (שלוש נקודות ללא ניצחון, בבית שכלל גם את אפואל ניקוסיה הקפריסאית), שני ניצחונות בלבד בשמונה משחקים בליגה האירופית ויחס שערים שלילי של 22:17 באירופה העונה - כיאה לקבוצה עם התקפה קטלנית, אך גם עם הגנה עלובה שמאפילה עליה - קשה שלא להסכים עם הקביעה.

אם יש דבר נוסף שמעניק אופטימיות לראשי המועדון לקראת העתיד, מלבד האפשרות להרחיב סוף כל סוף את ארון הגביעים, זהו המעבר ב-2012 לאצטדיון האולימפי החדש בפאתי מדריד, לה פיינטה. האצטדיון הביתי ויסנטה קלדרון ייהרס, ועל חורבותיו ייבנה 'פארק אתלטיקו מדריד', כאשר המועדון ייהנה מרווח כספי גדול. לכאורה, מדובר באפשרות לשדרוג רציני, אך לשם כך נדרש גם שינוי תפיסה ולזה לא בטוח שסרזו וחבריו מוכנים. מכירה של סרחיו אגוארו בקיץ, לצ'לסי או לכל קבוצה אירופית אחרת שנחשבת גדולה יותר, תצביע שוב על כך שלאתלטיקו נוח בתור מועדון 'מאכיל' והרצון לחזור אל הטופ זה רק דיבורים בעלמא.
פרננדו טורס, סמל קודם של אתלטיקו שנמכר מתוך כוונה לבצע שינוי, נגע באוטוביוגרפיה שלו, שנקראה כמובן 'אל ניניו', בבעיה העיקרית מבחינתו. "למועדון יש מוניטין להגן עליו", כתב החלוץ שעבר לליברפול וגם שם טעם רק אכזבות. "במהלך התקופה שלי באתלטיקו לא הצלחנו כשחקנים לעשות צדק עם ההיסטוריה של המועדון ולהביא תארים. נכשלתי ולא נותר לי אלא לעזוב".

לקון אגוארו דווקא יש הצלחה בגמרים עם הנבחרות הצעירות של ארגנטינה. הוא יכול לשנות את הרוח של המועדון יחד עם השחקנים הצעירים האחרים, למרות עונה בינונית מבחינה אישית. לשם כך הוא צריך לדעת שהוא הפנים של אתלטיקו. קבוצה שמכוונת כלפי מעלה ולא מסתפקת במועט.

בשנות ה-70, המשפט "מזרקת נפטון נצבעה אדום-לבן" התקבל בטבעיות. היה זה העשור המוצלח ביותר של אתלטיקו מדריד, במהלכו זכתה בשלוש אליפויות, שני גביעים, תואר בין יבשתי אחד וגם הגיעה לגמר גביע האלופות ב-1974. מאז הביקורים בכיכר הלכו והתמעטו, כאשר הפעם האחרונה שאוהדי הקולצ'ונרוס קיבלו סיבה אמיתית לחגוג הייתה בעונת הדאבל הבלתי נשכחת ב- 1996. דויד דה חאה, שוערה הראשון של אתלטיקו מדריד היום, היה אז בסך הכל זאטוט בן חמש. חווית החגיגות בכיכר לא מוכרת לו, כמו לרבים מאוהדיה הצעירים של אתלטיקו שהצטרפו לקבוצה שידעה הרבה יותר אכזבות מהצלחות בעשור האחרון. תואר אירופי יצליח לרפא כמה מהפצעים, אולם במצבה הנוכחי אתלטיקו לא תוכל למנף זאת לכדי קפיצת מדרגה משמעותית.