תשאלו את דודו: ראיון עם דודו אוואט

בין שורת המכוניות הממתינות סמוך לחוף הים של לה קורוניה בולטת ב.מ.וו שחורה שאורותיה מהבהבים. מול ההגה יושב השוער של דפורטיבו, דודו אוואט, וממתין בסבלנות עד שהעיתונאי התועה יזהה את האיתות. הוא לא נוהג לצפור, דודו. לאירופה, אפשר לומר, הוא הסתגל במהירות האור. לצידו יושבת אשתו, חגית, בחורה נאה ומסבירת פנים. הם חברים עוד מהתיכון. בתוך האוטו מאזין שוער נבחרת ישראל למוזיקת פופ ספרדית. הוא מלווה בקולו את המילים, וניכר שהוא מתענג על השפה. העיתונאי עדיין לא יודע להיכן נוסעים, אבל האווירה שנוסכת עיר הנמל לה קורוניה נעימה.

ורק אז המשחק מתחיל.

"תגיד, הבאת שני טייפים?".

-מה?

"שני טייפים. אחד בשבילך, ואחד בשבילי. אני רוצה להקליט את הריאיון".

-אה... לא הבאתי אפילו אחד.

"אז אני לא מתראיין. אל תיקח את זה אישית. אבל אני כבר נכוויתי מספיק מעיתונאים. אני אומר לך מראש: אני לא מתכוון לאיים בתביעה, לא מעניין אותי הכסף וגם לא משפטים, אבל חשוב לי שהאמת תהיה אצלי".

-אני מבין. האמת היא שהבאתי מחברת כדי לכתוב את התשובות.

"טוב, כל מה שתכתוב תעביר לי לקרוא, אני אצלם, ושנינו נחתום".
נפגשנו במקום שבו יש מכונת צילום משוכללת, אם כי על החתימה דודו ויתר לבסוף. אולי שכח.

בשני דברים אין ספק: אוואט מרגיש הרבה יותר נוח ברחבת ה-16 מאשר בחברת עיתונאים; אוואט הוא השוער הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים. השאלה היחידה שנותרת תלויה באוויר היא מדוע מה שמורגש בספרד - ערב המשחק בשבוע שעבר נגד אתלטיקו מדריד כיכב אוואט בכפולת עמודים ב"אס" - אינו פועם באופן דומה בארץ.

דודו, או "אוואטה", כפי שהוא מכונה כאן, אינו עוד כדורגלן ישראלי שהסוכן שלו הצליח איכשהו להשחיל לעוד קבוצה. דפורטיבו לה קורוניה, או "דפור" בכינויו הרווח, הוא המועדון הרביעי בחשיבותו בליגה הטובה בעולם. לפני שש עונות זכתה הקבוצה באליפות. בעונה שעברה סיימה במקום השמיני. ב-14 השנים האחרונות סיימה ארבע פעמים בין שלוש הראשונות וארבע פעמים בחלק העליון של הטבלה.

העונה חוגג המועדון מאה שנה להיווסדו, ואוואט הוא אחד השחקנים שהוזמנו לקבל על כך אות כבוד חגיגי מהמלך. לאחר הניצחון על אתלטיקו (1:0) וההפסד ביום ראשון לחטאפה (2:0), לה קורוניה ממוקמת במקום השביעי, חמש נקודות בלבד מברצלונה שבמקום הראשון. ביום שבת הן ישחקו זו נגד זו במשחק ביתי. שם לה קורוניה טרם הפסידה. המטרה היא להעפיל לליגת האלופות.

לא רק המועדון מרשים. הנוכחות המשמעותית של אוואט במועדון ניכרת ברחובות ("אוואטה? מוי ביין"), ביציעים ואפילו בהתמקדות של הבמאי הספרדי דווקא בהבעות פניו של אוואט בעת המשחק נגד אתלטיקו, שם היה השחקן המצטיין. הסטטיסטיקה שלו מאשרת את התחושה: למרות שראסינג סנטנדר, קבוצתו הקודמת (בשלוש העונות האחרונות), סיימה את העונה רק מקום אחד מעל הקו האדום, היא השיגה את המאזן ההגנתי הטוב בין עשר האחרונות.

אוואט ספג 37 שערים ב-47 משחקים. כדי להעביר אותו ללה קורוניה, תמורת משכורת שעומדת לפי הפרסומים על מיליון דולר לעונה, השיבה לה קורוניה לראסינג גם את החלוץ המוכשר, מוניטס. עד כה ספג אוואט חמישה שערים בלבד.

ובכל זאת. ביחס לכדורגלנים ישראלים שיצאו לחו"ל אוואט סובל מהתהודה החלשה ביותר. בנבחרת ישראל הוא נחשב כל השנים משני לדוידוביץ', שדווקא לא הצליח לצאת לאירופה, והפך לשוער הראשון רק לפני שני משחקים. במכבי חיפה הוא שיחק רק כשדוידוביץ' נפצע, ובניגוד לכדורגלנים כמו חיים רביבו, איל ברקוביץ', יוסי בניון או אבי נמני, אוואט לא מסוגל להבטיח את מקומו גם בהרכב של יאיר לפיד. את גבולות התודעה מחוץ לעולם חובבי הכדורגל עדיין לא פרץ.

אולי זו הסיבה לפרנויה שלו לנוכח עיתונאים, ואולי זו הסיבה שלמרות, או בגלל, שהוא נמצא, לדבריו, "על גג העולם", הנאום שהוא נושא הוא קטגוריה על התקשורת הישראלית. "באופן אישי, ההכרה הציבורית לא עניינה אותי אף פעם, בשום צורה. כל מה שהגעתי אליו זה לא בזכות מישהו - עיתונאים או מאמנים - אלא רק בכוחות עצמי. זו הגאווה שלי. הרי עם היכולת שלי, אם גם היו לי קשרים טובים עם עיתונאים, הייתי היום ראש הממשלה. אבל מדד ההצלחה בארץ הוא רק לפי קשרים, לפי כמות הדלפות, בניגוד לשאר העולם, שם אתה נמדד במגרש. זה אבסורד. בגלל זה אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים, ולא רק בתחום הספורט".

לגבי היכולת לאוואט אין ספק. "אני מאמין לשורה אובארוב שהדברים שציטטו בשמו באיזה עיתון לא אמין, כאילו אני חושב שאני הכי טוב ויוסי לא מוסר, לא נאמרו. זה הוצא מהקשרו. אבל במקרה שלי הוא צדק: אני חושב שאני השוער הכי טוב בעולם".

-כן?

"כן".

אוואט לא נשמע כמי שרוצה להתריס או להתגאות. הוא אומר את הדברים בשקט, כמי שמאמין בכישוריו בין הקורות וביכולתו להיות אובייקטיבי בד בבד. "נכון שהפופולריות שלי בארץ, וההכרה הציבורית, היא לא כמו שהיתה צריכה להיות אם היו בוחנים לפי הישגים, אבל מי שגרם לתחושה הזאת זה רק העיתונאים. מבחינתי, אף פעם לא הרגשתי שני למישהו. תמיד הייתי הראשון. בהפועל חיפה, במכבי חיפה וגם בנבחרת. הייתי השוער הראשון של הפועל חיפה בגביע אופ"א, השוער הראשון שהגיע לצ'מפיונס בליגת האלופות עם מכבי חיפה, ואת המשחק הראשון בנבחרת הבוגרת שיחקתי בגיל 18 וחצי, נגד נבחרת ספרד".

-אבל אף פעם לא נחשבת ה-שוער של ישראל.

"אני לא רוצה לדבר על כל התקשורת, יש גם עיתונאים טובים ורציניים, והם מאוד מעריכים אותי, אבל רובם מושפעים מאיך שאתה מדבר, עם מי אתה מדבר, ולא איך שאתה משחק. האמת, הפער בין המצב שלי להכרה בו לא מעניין אותי. אני הרי על גג העולם. שום דבר אחר לא מזיז לי. אני רק מצר על כך שמצד אחד בישראל מחכים שהספורטאים יצליחו בחו"ל, ואנחנו באמת מעין שגרירים, ואני עושה את זה בגאווה, ומצד שני לא בוחנים את ההצלחות לפי ההישגים במגרש".

המוטיב המרכזי של אוואט הוא "לא מעניין אותי מה כותבים". אבל זה מעניין. מאוד מעניין. נראה שיותר משזה "לא מעניין", הבן אדם פשוט התייאש.

-אולי הגישה שלך לתקשורת בעייתית. אולי אתה סגור מדי, לא משחק נכון מחוץ לדשא.

"האמת היא שפעם חשבתי לקחת איש יחסי ציבור, ואולי עוד אעשה את זה. אבל המטרה שלי תמיד היתה להצליח, לעשות את עבודתי נאמנה, ולכן לא עשיתי שום דבר בנידון. אני מאמין בספורטיביות. לאו דווקא בשביל להיות פופולרי בארץ. את האהבה שאני מקבל בארץ אני לא מקבל בשום מקום, גם לא במגרשים פה, בספרד. חוץ מאשתי, באף מקום אני לא מרגיש אהבה כזאת מהקהל. זאת לא הבעיה.

"הבעיה היא שזה אבסורד שהתקשורת הישראלית מתלוננת על חוסר הישגים וחוסר מקצוענות, והתקשורת בעצמה היא חלק מזה. כשעיתונאים משבחים רק בזכות קשרים, התקשורת היא חלק מהבעיה. ולא רק בספורט. עיתונאים יודעים לכתוב את כל השטויות של 'שוב חסר גרוש ללירה', 'שוב לא עומדים בלחץ' וכל המשפטים הגאוניים האלה. מה שהם לא מבינים זה שהיכולת לעמוד בלחץ תלויה גם באיך שמתייחסים אל השחקן".

-למשל?

"לא ניכנס לשמות, אבל יש שחקנים צעירים בנבחרת, שחקנים שדיברו איתי ואמרו לי שמפריע להם איך שמתייחסים אליהם. כששחקן צעיר לוקח ללב מה שכתבו עליו, היכולת שלו נפגעת. זה מלחיץ. אני אחד ששם פס, כי אם אני הייתי לוקח ללב את היחס של התקשורת, הקריירה שלי היתה נגמרת מזמן. כמו הסיפור שעשו בארץ מכך שהסברתי שאם לא יקדימו את המשחק של לה קורוניה ביום כיפור, אני אשחק בכל זאת ואתחיל את הצום שעתיים מאוחר יותר".

-בישראל זה נשמע כאילו ניסית לחנך לכבד את פרטיותך.

"לא. לא ניסיתי לומר אמירה ציבורית לגבי הזכות של כל אחד לפרטיות. זה ברור שלכל אחד זכות לעשות מה שהוא רוצה. אם מיכאל זנדברג אמר שהוא לא צם, אני מכבד אותו. אני צם מגיל עשר וחוגג את כל החגים, כי כך חונכתי בבית. מה שקרה עם מה שאמרתי מצחיק, ומתאים לעיתונות הישראלית. הבעתי תקווה שהמשחק יוקדם, וידעתי שהוא יוקדם, והסברתי שאם לא - אתחיל את הצום שעתיים מאוחר יותר. הרי אני צם בשביל עצמי, לא בשביל לרצות אף אחד. זה ביני ובין אלוהים. אבל בארץ עשו סיפור".

-נבהלת כשחבר כנסת מהמפד"ל הציע לסלק אותך מהנבחרת?

"נבהלתי? גיחכתי. אז איזה חבר כנסת אמר...".

כשאוואט אומר "היחס של התקשורת" הוא דווקא לא מתכוון לפרשת יום כיפור, אלא לעבר הרחוק יותר - בעיקר למקומונים בחיפה, שהתפרנסו מהיריבות שלו עם דוידוביץ' במשך שנים; לתקשורת הארצית, שהטילה ספק בכישורי היציאה שלו לכדורי גובה; ובעיקר לעובדה שמעולם לא פונק כאחד מכישרונות העתיד של הכדורגל הישראלי.

העובדה שעד לפני שבועיים, דווקא כשעבר ללה קורוניה, שידורי הליגה הספרדית הופסקו עקב סכסוך משפטי היא רק סימבולית. כאילו כוח עליון מונע מאוואט את הדבר הנוסף, את אבק הכוכבים. "עד שהושג ההסדר קיבלתי המון טלפונים - למה לא משדרים את לה קורוניה? הרי בארץ מאוד אוהבים כדורגל ספרדי. יש לי חברים, משפחה, אוהדים. אני לא חושב שצריכים לשדר רק את לה קורוניה, אבל חלק מהמשחקים כן".

תדמית נכונה היא לא בעיה של אגו, אלא כמעט בעיה טקטית בכדורגל המודרני. "אני, יוסי בניון ועוד מוכשרים ישראלים יכולים כבר היום לשחק בריאל מדריד או בברצלונה בשקט. יוסי בניון יכול להצליח בכל מקום, גם באיטליה. ואני מאמין שבעתיד ישראלים יגיעו גם לשם. העניין הוא שבקבוצות האלה יש הרבה פוליטיקה, והן מתייחסות מאוד גם לפופולריות של השחקן. לכן שחקן ישראלי יוכל להגיע לשם רק אם יקנו אותו בגיל עשרים ויבנו אותו ככוכב. בגיל מאוחר יותר הם לא ישקיעו בכדורגלן אנונימי יחסית. אם תהיה פופולרי ומוכר מגיל צעיר, וכמובן שחקן טוב, תוכל להגיע".

בכל אופן, בנוגע למצבו הנוכחי, שאלות בסגנון "האם החלום הוא להחליף עם בקאהם חולצות אימון?" מעליבות אותו. "אני לא מסתכל על ברצלונה או ריאל כחלום. רק חתמתי לארבע שנים בקבוצה גדולה, והמטרה שלי היא להתקדם בתוך המועדון. החלום המועדף הוא להעפיל עם הנבחרת לאליפות אירופה או למונדיאל. זה יהיה הישג שיכניס אותנו להיסטוריה. עד היום מדברים על שפיגלר ושפיגל במקסיקו 70'.

"בכלל, בניגוד למה שכותבים בארץ, באירופה לא מתרשמים מההתקדמות של הנבחרת והכדורגל הישראלי. שם אין דבר כזה. הם מסתכלים רק על התוצאות. והישגים אין לנו. יש לנו שחקנים טובים, מוכשרים, אבל הכדורגל שלנו הוא לא מן המפורסמים באירופה, ולכן לא עוקבים אחרי מה שנקרא 'התקדמות'. את ההתקדמות מבינים רק מי שקוראים עיתונים בעברית. לכן הישג של העפלה לאליפות אירופה יהיה דבר אדיר".

שבועיים לפני המשחק המשמעותי נגד קרואטיה אוואט לא מתכוון לפתוח לדיון את מעמדו בנבחרת בשנים האחרונות. אף שהוא נמצא בסגל כבר מגיל 18, עד הקמפיין הנוכחי היה ברור שהוא ברירת מחדל למקרה שדוידוביץ' ייפצע. גם השתתפותו בחמישייה שספגה הנבחרת של שלמה שרף נגד דנמרק לא תרמה למעמדו. התסכול של אוואט התפרץ בקמפיין הקודם, בקדנציה של אברהם גרנט. אחרי משחק הירואי נגד אירלנד, כשהפך לשנוא הקהל והשיג במו ידיו, אפו ושיניו תיקו חשוב; ואחרי עונה מרשימה כשוער הראשון של סנטנדר, אוואט הופתע לשמוע כי את המשחק הבא, נגד שווייץ, הוא יפתח על הספסל, משום שדוידוביץ' החלים.

קשה היה לאתר הוכחה טובה יותר מכך שבשביל גרנט אוואט היה ונותר שוער מחליף. הוא חרק שיניים על הספסל במשחק נגד שווייץ, אבל לקראת המשחק הבא, נגד איי פארו, כשהבין מגרנט שהוא שוב על הספסל, ביקש לחזור לקבוצתו. החלטתו, אף שהתקבלה בהסכמת המאמן, הוגדרה בעיתונות כעריקה כמעט, וגורמים בנבחרת דאגו להפיץ שהצעקות בינו ובין גרנט הצליחו להוציא אפילו את השוויצרים משלוותם.

"עזוב, מה שהיה הוא סיפור פשוט מאוד, בניגוד למה שנכתב", אוואט משחזר. "ציפיתי לשחק, ואין לי הסבר למה לא. אבל גם לא שאלתי. זו החלטה של מאמן. כשאברם אמר לי שאני לא פותח אמרתי, 'בסדר, אבל ממילא יש בסגל שוער מחליף מצויין, אוהד כהן, ולכן חשוב לי לחזור לספרד כדי לשמור על מקומי בהרכב'. הוא הבין ושיחרר אותי".

-פורסם שבכית, שהשתוללת מכעס.

"לא נכון. היינו רק שנינו בחדר, ושמעתי שגם אברם מאשר את הדברים שלי בריאיון".

-אם הייתם רק שניכם בחדר, מי יכול היה להדליף לתקשורת שהשתוללת?

"תגיד לי אתה", אוואט מחייך. "גם אני לא יודע. אני רק ראיתי את אברם מתראיין ואומר את הדברים כמו שסיכמנו. מבחינתי תם ונשלם".

מלכתחילה ברור היה שהחיבור בין גרנט התקשורתי לאוואט המסוגר אינו זיווג משמים. השתקנות המסורתית של קשטן הולמת יותר את אופיו של השוער שבחר להציב בשער הנבחרת. האם זו הסיבה שסוף סוף קיבל את האפודה מספר אחת? האם הגיבוי מקשטן קשור לכך שאחרי שנים שהעדיף את המספר "22" החל אוואט לשחק עם "1" על גבו? במה שאוואט מרגיש אפשר לגעת רק דרך הצופן שבין מילותיו.

"לי היה נוח גם עם אברם. אני בכל מקרה מתאמן במאה אחוז, כדי לתת למאמן אפשרות להחליט. לא מתפקידי לדבר על הבדלים בין מאמנים, בטח לא בנקודת הזמן הזאת. אבל אני מאמין בספורט הוגן והחלטות מקצועיות ורוצה להאמין שכל המאמנים עושים את אותם שיקולים, ושאצל כולם ההחלטות נקבעות רק לפי שיקול מקצועי".

-טוב. איזו נבחרת טובה יותר, הקודמת או הנוכחית?

"הנבחרת של אברם עשתה קמפיין יפה. לא הפסדנו, אבל בסוף לא הגענו לכלום. אצל דרור יש לנו בית יותר קשה מהבית הקודם. זו נבחרת חדשה יותר, עם שחקנים יותר צעירים, ובינתיים שוב לא הפסדנו. הנבחרת מתקדמת, ויש כישרונות טובים _ טוטו, בן שושן, אלברמן, בן יוסף, למרות שהוא לא הכי צעיר. המטרה היא להגיע לאליפות אירופה, אבל על סיכויים אני לא רוצה לדבר, כי הפעם יש בית מאוד קשה. לא רק קרואטיה, רוסיה ואנגליה. גם מקדוניה טובה, ונבחרות עוד יאבדו נקודות באסטוניה. אני מאמין שאפשר לנצח כל משחק ומקווה לעלות, אבל לא מתחייב על הסיכויים".

-בנוגע לדוידו....

"די. נמאס. כמה אפשר? לא מדבר על זה. בכל מקום יש תחרות על אפודת השוער, כמו שגם פה יש לי תחרות".

-בכל זאת, השנה נרשם מהפך רשמי. אתה שוער ראשון, הוא שני. אתה בלה קורוניה, הוא שוב נכשל לעבור לאירופה. לא דיברתם ביניכם? כבני אדם, לא כשחקני כדורגל.

"לא. אין בינינו שום דיבור בנושא הזה".

-איך האימונים עם אובארוב? מה אתה לומד ממנו?

"משורה? מה יש לי לקחת ממנו? אני נפגש איתו פעם בחודש-חודשיים, והוא מעביר לי אימונים כדי לשמור על כושר, זהו. מאמן שוערים זה תפקיד מאוד חשוב, כמו שגם בלה קורוניה יש לי מאמן שעובד איתי. מאמן, לא מלמד".

בניגוד לטרוניה השגורה של ישראלים שמשחקים בגולה - משעמם, אין חברים, ולמה לעזאזל לא מחלקים מטבוחה במחצית כדי להתחמם - במקרה של אוואט הריחוק מהארץ הוא רק אחד היתרונות. "חברים לא היו לנו גם בארץ", כפי שמעידה אשתו חגית. לשתי הבנות (לי, בת עשר, וטל, בת ארבע) כבר יש רי"ש ספרדית, ואוואט אפילו לא מזמין הביתה עיתונים ישראליים.

"בשביל מה? מה שצריך אפשר לקרוא באינטרנט". הוא שולט בספרדית באופן אבסולוטי. חגית למדה בבית הספר לשפות באוניברסיטת סאנטנדר, והוא עצמו למד "מהחיים. לאט, לאט. יחסית למדנו מהר. היום אני יודע גם לקרוא ולכתוב, הכל". פרט לכדורגל הוא לא פעיל מדי. המשפחה עברה רק לפני שבוע לבית פרטי סמוך לאיצטדיון אחרי שהות של חודש במלון. למעט יום חופש, בדרך כלל ביום שלישי, לאוואט יש אימון מדי יום, ופעם בשבוע _ שני אימונים ביום. "מבחינת כמות האימונים אין הבדל בין הארץ לספרד. ההבדל הוא בקצב. הכל כאן יותר מהיר, יותר דינמי".

המשמעת בספרד רופפת יותר. "הכל פה יותר חופשי. פה אתה יכול לבחור אם לקבל חדר במלון לבד או עם בן זוג, ושחקנים מדברים בפלאפון בחדר ההלבשה. ההבדל הוא ששום דבר לא בא על חשבון היכולת המקצועית. שם לא משנה אם אתה שומע מוזיקה באוזניות בחדר ההלבשה, כי ברור שבמשחק ובאימון תיתן מאה אחוז. זה לא אומר שככה צריכים להתנהג גם בארץ. התהליך צריך להיות הדרגתי. קודם צריך לסגל מנטליות מקצוענית, ואז אפשר להיות יותר חופשי".

ובכן, "פה" ו"שם" קצת מתבלבלות לו. ככה זה כשאתה כבר ארבע שנים פה, כלומר שם. בכל מקרה, על פרס התייר המצטיין הוא לא מתכוון להתחרות. למרות שהב.מ.וו גומאת את המרחק למדריד ב"ארבע-ארבע וחצי שעות", ויש לו באוטו "מחשב דרכים", כלומר ג'י.פי.אס, עד כה הם יצאו מהעיר לכיוון מדריד "רק פעם-פעמיים".

חגית מתרכזת בגידול הילדים ובהכנת אוכל, משום שדודו אוכל רק כשר. "הלוואי שפעם תהיה לי הזדמנות להחזיר לה אפילו חצי ממה שהיא מעניקה לי", הוא אומר. גם הילדות נמנעות מהבשר המקומי, אם כי עדיין לא הגיעו לגיל שבו הן מבינות בדיוק מהי יהדות. בעתיד חגית מתכוונת להסביר. גם אוואט מתכוון לסייר במקומות שבהם פעל המרכז היהודי החשוב בימי הביניים. "ברור שמעניין אותי איך חיו יהודי ספרד, אבות אבותיי", הוא אומר. רק שיהיה לו זמן. "החיים פה מלאים וטובים. אפילו שההורים לא מאמינים לנו, טוב לנו פה. האנשים כיפיים, יש את החברים של חגית, המשפחה באה לבקר, ויש את החברים מהקבוצה".

אחרי התלהבות מתונה מהמשחק נגד אתלטיקו ("ראית? היה לי משחק טוב, זה נכון"), ביום ראשון האחרון הוא התאכזב מההפסד לחטאפה. ביום ראשון, לפני קרואטיה, מחכה לו משחק העונה, משחק ביתי נגד ברצלונה. להתרגש? להרשים את רייקארד? אל תעליבו אותו. הוא כבר עצר לרונאלדיניו פנדל, ולא מתכוון להעניק תשובות של תייר. "אני תמיד שואף להתקדם. אבל לאו דווקא לקבוצה אחרת, אלא בתוך המועדון. רק הגעתי לקבוצה שעליה חלמתי. מה שאני רוצה זה להפגין את היכולת שמצפים ממני ושאני מצפה לה מעצמי".

-באיזה תחום אתה מצפה להשתפר?

"לשפר תחום מסויים? לא. אני רוצה לעשות הכל בצורה הכי טובה, אבל אני לא חושב שיש לי משהו לשפר".