רפא כנראה כבר לא ירפא את ליברפול

לפני קצת יותר משנתיים ליברפול האדירה חשבה שהיא מצאה מושיע. רפא בניטז, אחד מכישרונות האימון הגדולים באירופה, מחזיק גביע אופ"א ואלוף ספרד, הגיע כדי להצליח במשימה בה נכשל ז'ראר הוייה: להחזיר לליברפול את התואר שכל כך היה מזוהה איתה - אליפות. בעונה הראשונה בניטז כשל בליגה, אבל זכה בגביע אירופה לאלופות, שהסתיר כנראה את המצוקה של המאמן בכל הנוגע לליגה האנגלית.

בעונה השנייה, בה שוב בניטז לא קצר הצלחות בפרמיירליג, ניחוחות הזכייה בליגת האלופות עדיין הסתירו את הבעיות, הקרעים, אי ההתאמה, עד שהגיעה תחילת העונה הנוכחית בה הכל התפרץ והשאלה האם המאמן הספרדי יצליח במשימת השיקום קיבלה כנראה תשובה שלילית. בניטז הפך מאליל, גאון, למאמן מושמץ ומדוכא, ממש כמו הקבוצה שהוא בנה. ממש כמו ז'ראר הוייה.

המאזן של ליברפול העונה, אם לשים את ליגת האלופות בצד, הוא עלוב. ב-9 משחקי ליגה, היא הפסידה כבר 4 פעמים וכבשה רק 9 שערים.

הקבוצה התחזקה באחד החלוצים החמים בפרמיירליג, קרייג בלאמי, ושילמה עליו ועל ג'רמיין פנאנט מעל ל-12 מיליון ליש"ט. בנוסף הגיע המלפפון הלוהט דירק קויט, שויתר על הצעות ממקומות אחרים רק כדי לרוץ ולבעוט מדי שבועיים מול עיניהם של יושבי הקופ. עם סגל שכולל את השחקנים הנ"ל וגם את סטיבן ג'רארד, צ'אבי אלונסו, ג'יימי קארגר ואחרים, החצים יכולים להיות מכוונים במקרה של כישלון כזה רק למקום אחד: למאמן.

רפא בניטז הגיע לליברפול המפוארת ולא בכדי. הסיפור של הספרדי בן ה-46 מוכר. הוא העביר קדנציות מוצלחות בטנריפה ובאקסטרמדורה בטרם הגיע לולנסיה. עם הצ'ה הוא כבר הטביע את חותמו כאחד המאמנים הטובים בספרד. הוא זכה באליפות המקומית ובעונתו האחרונה בקבוצה זכה באליפות שנייה עם הקבוצה וכאקורד סיום לקדנציה מופלאה הוסיף גם את גביע אופ"א. אז הסתכסך עם נשיא המועדון ועזב.

באותו קיץ חמים של 2004 הצליחה ליברפול להיפטר סופסוף מז'ראר הוייה, ובניטז המעוטר היווה בחירה טבעית לרשת את הצרפתי עם הכדורגל המשעמם, שהשיג תארים שונים ומשונים אבל לא את "התואר", אליפות הפרמיירליג.

ליברפול, הקבוצה עם הכי הרבה אליפויות באנגליה, זכתה בתואר הכי חשוב לאנגלים בפעם האחרונה ב-1990, עוד לפני שהליגה נקראה פרמיירליג. מאז היא נאלצה לראות את שכנתה השנואה מהמזרח, מנצ'סטר יונייטד, משתלטת על האי ומכרסמת בפער האליפויות בין השתיים.

בימיו של הוייה, ליברפול זכתה כאמור בתארים, אבל כשלה מדי שנה בקרב על האליפות, כשאחת מהסיבות הגדולות ביותר לכך הייתה העובדה כי ליברפול פשוט כובשת מעט מדי. בעונת 2001/2 הקבוצה כבשה 67 שערים. 20 פחות ממנצ'סטר יונייטד האלופה ו-12 פחות מארסנל. עונה לאחר מכן הלונדונים של ארסן ונגר זכו באליפות, כבשו 85 שערים לעומת 61 בלבד של ליברפול, כשמנצ'סטר יונייטד כובשת 74.

עונה הלכה ועונה באה, והסיפור לא השתנה. ליברפול ניצחה פה ושם את יריבותיה לצמרת, אבל לא ביססה את עצמה כקבוצה רעבה ודורסת ותמיד שמטה נקודות במקומות שמנצ'סטר יונייטד, ארסנל ועכשיו גם צ'לסי לא היו מעזות אפילו להשתעשע במחשבות על כך.

להוייה יצא שם של מאמן הגנתי, טקטיקן ושמרן, ושום תואר, גביע אנגלי או תארים שונים ומשונים, לא הורידו ממנו את התוית השלילית. במועדון המפואר קיוו שבניטז, שהוליך את ולנסיה לשתי אליפויות בליגה קשה עם מתחרות ענקיות, יידע לעשות את זה גם באנגליה.

הטקטיקן הספרדי פילס את דרכו לזכיה מפתיעה ואגדית בליגת האלופות כבר בעונתו הראשונה, אבל בליגה ליברפול קירטעה וסיימה במקום החמישי, מאחורי אברטון למרבה העלבון. בנוסף, כרגיל, היא כבשה הרבה פחות מיריבותיה לצמרת.

גם בעונה שעברה שום דבר לא התחדש. ליברפול זכתה בתואר (גביע) אחרי עוד קאמבק מרשים בראשותו של סטיבן ג'רארד, אבל לא איימה בשום שלב של העונה על האליפות. אם האוהדים ביציעים הקדושים של אנפילד חשבו שמשהו בכל זאת ישתנה בקבוצה בקיץ, הם התעוררו לחלום בלהות. היום הקבוצה שלהם מדורגת הרחק מאחורי קבוצות קטנות כמו בולטון ופורטסמות, בחצי התחתון של הטבלה וכמובן, עם הרבה פחות כיבושים מהקבוצות הרצות לאליפות.

סף השבירה של לא מעט מהאנשים הקשורים לליברפול בדרך זו או אחרת, אוהדים, אנשי תקשורת ופרשנים, הגיע לשיאים חדשים אחרי ההפסד למנצ'סטר יונייטד (2:0). כשמעבר לתוצאה, היונייטד, קבוצה שלדעת רבים סגל השחקנים שלה משתווה באיכותו לזה של ליברפול, פשוט עושה ליריבתה האומללה בית ספר על המגרש.

בניטז אמנם הוביל את הקבוצה לשני תארים בשנתיים, אבל לא הנחיל לה יציבות. בהפסד לשדים האדומים, ליברפול עלתה בפעם ה-97 ברציפות עם הרכב שונה לעומת זה שעלה במשחק הקודם. בזמן שכל אנגלופיל מתחיל יכול להגות את ההרכב המשוער של ז'וזה מוריניו או אלכס פרגוסון למשחק הבא של קבוצותיהם, הימור על זה של ליברפול כבר צריך להיות מוכנס לווינר. הביקורות החלו לחתוך את הספרדי אחרי ההפסד ובפורומים שונים כבר החלו אוהדי הקבוצה לתהות על עתידה של הקבוצה תחתיו.

הבעיה לא נעוצה רק בחילופי ההרכבים התכופים של הספרדי, אלא גם בחילופי הטקטיקות שלו. ליברפול משחקת לפעמים עם חלוץ אחד ולפעמים עם שניים. עם שני קשרים אחוריים ושלושה קדמיים, שלושה במרכז ואחד מתחת לחלוצים ועוד אינסוף וריאציות שאת הפירוט עליהן אפשר בודאי לקבל בקורס המאמנים המרוכז במכון וינגייט.

חצי הביקורת של כותבי הטורים באנגליה מדברים הרבה על העובדה שבניטז צריך לשחק את ה-4-4-2 המסורתי באנגליה. ג'רמיין פנאנט ומארק גונזאלס, שחקני כנף קלאסיים, מאבדים את עצמם בים השיטות של בניטז ומעלים גיחוך כשהם מושווים עם ריאן גיגס וכריסטיאנו רונאלדו. לואיס גרסיה הוא שחקן מצוין, אבל בשיטה שהאנגלים רוצים לראות סופסוף אצל ליברפול לא בטוח שיש לו מקום.

אבל עיקר סימני השאלה והביקורות באנגליה הועלו סביב הכוכב הגדול של הקבוצה, סטיבן ג'רארד. דייויד פליט, מאמן טוטנהאם לשעבר, חתך השבוע את רפא בניטז בטור שכתב ב"גרדיאן". כותרת המאמר שלו הייתה "איך בניטז כבל את ג'רארד וגרם לליברפול לקרטע".

פליט הסביר שמכל הניסויים של בניטז בזמן אמת, קפטן נבחרת אנגליה הוא הנפגע העיקרי. בינתיים ג'רארד לא פוגע והמסעות שלו בין עמדה לעמדה לא מסייעים לו. מרבית המשחק עובר דרך מומו סיסוקו וצ'אבי אלונסו, ג'רארד נעלם לדקות ארוכות באיזו פינה ימנית או מאחורי הקשר האחורי של היריבה וליברפול מאבדת את המנהיג שלה.

בניטז השמרן, לדעת פליט, מעדיף בדרך כלל שלא להעלות את הקשר הנפלא לצידו של קשר אחורי בודד והתוצאה היא קבוצה משעממת וזהירה, סוג של עולה חדשה לליגה שמפחדת שיכאב לה "בפעם הראשונה שלה".

כששחקני ליברפול מתעוררים לבוקרם של ימים בהם אין להם מושג היכן ישחקו, אם בכלל, מה הפלא שקבוצתם חסרת עמוד השדרה נראית כמו אסופת שחקנים שמשחקים בפעם הראשונה ביחד? די להביט בהצלחה היחסית של בולטון בשנים האחרונות, בקולות הרצינות שמשמיעות אברטון ובלקבורן, כדי להבין את עומק הבעיה בליברפול. לעומת האימפריה האדומה, שכנתה העירונית והקבוצות האחרות נהנות ממאמנים שיודעים בדיוק מה הם רוצים מהקבוצה, שבחרו כל שחקן בקפידה כדי למלא מקום אותו הם ייעדו לו, מאמנים בריטים דרך אגב.

כ-8 שנים עברו מאז מינתה ליברפול את ז'ראר הוייה כמאמן. על האיכויות שלו יעידו ההצלחות שלו עם ליון בשנתיים האחרונות (למרות שחלק גדול מהקרדיט מגיע לפול לה גואן). הרזומה של רפא בניטז מלמד שמדובר במאמן מצוין עם הרבה כדורגל, אבל את כדור השלג שהתחיל לגלגל הצרפתי, עמיתו הספרדי לא מצליח לעצור, וגרוע מכך, נראה שהוא לא מנסה.

ליברפול השמרנית היא קבוצה עם פוטנציאל אדיר להגיע גם השנה רחוק בכל המפעלים בהן היא משתתפת ושמעורבים בהם שלבי נוק-אאוט. כאן מיטיבה לדבר הטקטיקה, המשחק על התוצאה. פה הזהירות מרימה את ראשה ומנצחת לא מעט משחקים. תשאלו את בניטז, תשאלו את הוייה. אבל מכאן גם מגיעות הבעיות. לכל אוהד כדורגל ברור שקבוצה עם שחקנים, ויותר מכך, עם מסורת ואוהדים כמו של ליברפול, ראויה וצריכה להתחרות על כל תואר אותו היא מציבה לעצמה כמטרה, אבל שהליגה היא המטרה הראשונה במעלה.

זכייה בעוד גביע אירופאי או אנגלי, רק פותחת לקבוצה את התיאבון, אבל לפעמים עדיף לא לאכול כלום עד ארוחת צהריים מאוחרת, מאשר לאכול סנדוויץ' קטן בבוקר ולסבול מהגירוי לרעב במשך כל היום.

הפתרון של ליברפול פשוט ולפחות שווה בדיקה. אסטון וילה, להבדיל אלפי הבדלות, דידתה במשך תקופה ארוכה עד שהגיע אליה העונה מרטין אוניל. בולטון פורחת עם סם אלרדייס וצ'רלטון עשתה זאת אחרי שכל חלקה בה עוצבה בידי אלן קרבישלי.

רפא בניטז צריך לארוז, לחזור לספרד ולהמשיך להוכיח שם את היותו אחד המאמנים הטובים באירופה, אם להוציא את האי הבריטי מהרשימה. אחרת יוכח כי מי שחשב שז'ראר הוייה עזב את ליברפול, טעה.