מאמן מכבי ת"א, אלי כהן, מקונן בחודש האחרון ללא הרף על כך ששחקנים זרים מבריזים לו על ימין ועל שמאל, עקב המצב הביטחוני. כהן, הידוע בטביעת העין החדה שלו לזרים איכותיים, אף צוטט בשבוע שעבר כאומר: "חבל שלא דחו את המבצע בעזה". אלן מסודי סיפר אתמול (ראשון) בגילוי לב כי אמו מפצירה בו כל העת להצטרף אליה לצרפת. גוסטבו בוקולי כבר הלך צעד קדימה, והצהיר כי "אם לא יהיה לנו ביטחון, נעזוב".
מלבד השחקנים הזרים והמאמנים, הסיטואציה הנוכחית משפיעה גם על סוכני השחקנים, אשר נאלצים לא אחת לחזות בעיניים כלות כיצד עסקה פוטנציאלית, עליה עמלו ימים ואולי אף שבועות רבים, מתנפצת לה בגלל "המצב".
מי רעב?
וואלה! ספורט ביקשה לקבל את רשמיהם של שלושה מבכירי סוכני השחקנים בארץ, רונן קצב, מאיר ריפמן ושלמה שטרן, לגבי התמודדות עם עתות משבר שכאלה, במהלך קשר הרציף שהם מקיימים עם שחקנים זרים.
רונן קצב עורך חלוקה דיכוטומית בין זרים שהוא מכנה "רעבים" לבין ה"שבעים": "מי שמוגדרים כשחקנים רעבים, שעלותם היא עד 100 אלף דולר, בוחרים להגיע לישראל בעיקר בגלל חוסר ברירה. אלו הם בדרך כלל שחקנים אפריקאים ושחקנים דרום אמריקאים בינוניים, שמגיעים לקבוצות קטנות כמו הכח עמידר ר"ג ומכבי הרצליה. לזרים יש המון חששות ופחדים לפני שהם באים, וגם לפני מצב מלחמה, ישראל היא לא ממש שוק אטרקטיבי. לכן, רוב הזרים שמגיעים הנה הם בינוניים. בשבילם, גם אוכל זה סוג של מלחמה, אין להם הרבה אופציות, וזו העבודה שלהם.
"מאידך, יש את השחקנים השבעים, המחזיקים ביותר מאלטרנטיבה אחת, ומגיעים לקבוצות היותר גדולות בארץ. במצב הנוכחי, אם אני פונה לשחקן ומציע לו לשחק בארץ, כשיש לו אלטרנטיבה אחרת, הוא כנראה לא יגיע. צריך לזכור שהשחקנים הזרים רואים את האירועים מנקודה אחרת, כי התקשורת בחו"ל בדרך כלל עויינת את ישראל. כששחקן לא רוצה להגיע, אני מנסה להסביר לו שבת"א הכל שקט, בתקווה שזה ישנה את המצב, אבל לא מנסה לשכנע אותו יותר מדי. אם הוא יגיע לא בלב שלם, עלולה להיווצר בעיה, כי היה והמצב שוב יוחמר, הוא יגיד שהוא לא נשאר".
מאיר ריפמן יוצא מתוך נקודת הנחה פסימית במצבים דוגמת המשבר הנוכחי: "יש בעיה גדולה להביא את הזרים בעתות כאלה. המראות מאוד מפחידים ומרתיעים, והם נכנסים לפאניקה ולטראומה, כי כל שעה מראים בתקשורת שהמצב רק מחמיר. גם אם מעלים להם את ההצעה הכספית, זה לא משכנע אותם. היה לי שחקן מברזיל על המטוס ביום שישי, אבל אחרי שהוא שמע על נפילת הקטיושות, הוא לא עלה על המטוס. אם זה שחקן אפריקאי, אז הוא בדרך כלל לא מודע לדברים האלה, או שהוא חי יום יום מלחמה בארצו שלו. אפשר להפעיל לחצים על השחקן, אבל צריך לקחת בחשבון שזו לא החלטה פרופר שלו, אלא של משפחתו. ההחלטה היא מאוד אינדיווידואלית, וכל זר לוקח את זה אחרת".
אז איך בכל זאת מציע ריפמן להגיב לסיטואציה המעיקה? "הניסיון הכי טוב לשכנע את הזרים להגיע הוא לבקש מהם להגיע להתרשמות של יומיים-שלושה במחנה אימונים בחו"ל, ואז לבוא לישראל כשהמצב כבר נרגע", הוא מספר. "אפשרות נוספת היא לתת להם מספרי טלפון של זרים אחרים ששיחקו כאן, כדי שיאמרו להם שזה לא כל כך נורא לחיות בישראל, ושהקסאמים והקטיושות לא נמצאים בכל מקום. אם שחקן שיחק בישראל בעבר או ביקר בה ויודע איפה המקומות היותר בטוחים, אז הרבה יותר קל להביא אותו. אין פה נוסחת קסם. צריך פשוט לחכות שהמצב יירגע, אפילו אחרי מחנה האימון, למרות שגם אז השחקן ישאל איפה בדיוק הוא אמור לשחק ומה המצב המדיני".
שוב התקשורת אשמה
שלמה שטרן דווקא לא מתרגש מהמשבר הנוכחי: "אני כל השנים אומר לשחקנים הזרים שאני מביא את אותם הדברים. אני מספר להם שיש לי 3 ילדים שיוצאים לבלות וחוזרים בשעות הבוקר המוקדמות, ואני לא מוטרד מזה. אני יותר מוטרד שמישהו מהם מסתובב במדינות אחרות בשעות הלילה, ולא מסיבות ביטחוניות. אני מרגיש רגוע, וזה מה שאני משדר לזרים. אני תמיד שואל אותם מה היה קורה אם הם היו משחקים בריאל מדריד, והיה פיצוץ של תחנת רכבת שם. האם גם אז הם היו עוזבים? מה ההבדל בין מדריד לת"א? בימים האחרונים הייתי בקשר עם שלושה שחקנים זרים, שניים מהם הצעתי לקבוצות בארץ, ואף אחד מהם לא אמר לי לרדת מזה".
אם אלה הם פני הדברים, מי בעצם אשם בחששות של הזרים? לדידו של שטרן, שוב התקשורת, כמובן. "מי שמדאיג ומפחיד את הזרים הם העיתונאים שמשגעים להם את השכל ומלחיצים אותם עוד יותר", הוא מלין. "כל הזמן שואלים אותם 'איך זה שאתם לא פוחדים?', ובמצב כזה, אפילו שחקן שלא פוחד כבר נבהל. אם התקשורת הייתה מתעסקת יותר בכדורגל ופחות בליבוי הבעיות הביטחוניות, הזרים היו יותר רגועים. אני אישית מוכן לעשות טיול בצפון עם כל הזרים ויושבי הראש בליגה, אם מישהו מהם ירצה בכך".