את המנגינה הזו מוכרחים להפסיק

ביום שישי האחרון ראיתי בתל אביב שני אוהדים, האחד מכביסט והשני אדום מתווכחים בלהט. בערבוביה של אמוציות, נתונים סטטיסטיים, סימפולי ציטוטים מ"הסופרנוס" ומתח עצום לקראת עוד דרבי, פתאום קלטתי שאוהד הפועל מחייך כבר 15 דקות, עד שהוזכר השם "שאול אייזנברג". פעם, הספיקו לפחות שלושה מבטים כדי לזהות שביעות רצון בזווית השפתיים של אוהדי הפועל תל אביב. במבט הראשון תמיד הייתה אותה תחושת צדקנות קיפוח ונרדפות, במבט השני הייתה גאוות יחידה של מתגודדי מתחם וולפסון ורק בשלישית האנשים הרדופים האלו גילו למרבה הפלא שהם לא אוהדי בני יהודה ושבסך הכל נוח למדי בבורגנות של ארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי. היום המצב חמור בהרבה: מספיק מבט חטוף, בדרך כלל במוצאי השבת בשעה 21:00 כדי לראות שבשער חמש יושבים אנשים מרוצים, מבסוטים, אפילו קצת מאושרים מההזדמנות הנדירה שלהם לקחת אליפות מבלי לפעול מנטלית ואסטרטגית בכדי להגיע לתואר. פעם, למצוא אוהד הפועל שאומר "החיים יפים" היה שווה ערך לסיכוי למצוא אלוף בשירות פעיל במועדון חשפנות. אבל עולנו השחיר והתנוון מאז.

עבור אוהדי מכבי, המראה המתואר לעיל שווה ערך לתמונה שבה מרביצים לאמא שלך או לראות את אבא שלך מובטל. היריבות ארוכת השנים ומלאת הכבוד בין שתי הקבוצות מונעת מדלק השמחה לאיד, לפעמים לא פחות מהצורך בשלוש נקודות עצמן ובדרך כלל הרבה יותר. הדחף הפסיכולוגי לראות את יריבתך נופלת כתוצאה מדקירת החרב של גיבוריך מלווה באורגזמה תנ"כית ממש, שכל אוהד נוצר אותה בכספת הזיכרונות הפרטית שלו יחד עם הנשיקה הראשונה, השירות הצבאי או הרגע שבו הבין שדיוויד בואי הוא אלוהים. הערב, מכבי חייבת להציל את העונה האיומה שלה, להרוס להפועל את הסיכוי לאליפות מכוערת וריקה מכדורגל ולהראות לה מי כאן זיגי סטארדאסט.

נכון, כל מהותה של אגודת מכבי תל אביב לדורותיה נעוצה ביכולת להבקיע שער אחד יותר מול כל יריב. נכון, גם דרבי בין קבוצה מליגה ראשונה לליגה תשיעית אמור להבעיר רגליים של ספורטאי כדי שירוץ לניצחון או למוות ונכון – בשביל לנצח צריך גם להבקיע, וייתכן מאד שדווקא הנתון הזה יכניס כמה מאנשי מכבי להלם. למרות כל אלו, דווקא בדרבי מכבי צריכה לקפוץ ראש אל תוך עולם הקלישאות הישראלי (שהספורט הוא מעבדת הניסויים מספר אחת שלו), ש"חוזר לשורשים" בכל פעם שהמציאות דורכת לו עם סטופקס על הצוואר. הצבא נכשל בלבנון? חוזרים לשורשים ומתאמנים יותר. מערכת החינוך כושלת? חוזרים למקורות ועומדים לכבוד המורה בכיתה. עונה גרועה? דופקים להפועל את האליפות. גם עבור התסבוך הפתולוגי שמעכיר את מכבי תל אביב בעונות האחרונות אין פשוט מכך.

בנוסף, בהתאם לסטטוס הנוכחי של מכבי תל אביב כמכבי פתח תקווה (לא יורדים, לא אלופים ויאללה לאינטרטוטו), תקיעת המקל בגלגלי האליפות של הפועל תאפשר למכבי תל אביב לסיים את העונה הנוכחית כשהיא מעניקה לאוהדים תחושה כלשהי של משמעות. רק כך נוכל להחזיר את אוהדי הפועל ואת הקבוצה המאולתרת שלהם למצב הטבעי והקלאסי – חבורה של בכיינים שמחייכת רק במחנה האימונים בקיץ, מסתכלת בעיניים כלות על גבו של נמני כשחקן וכמאמן ותוהה פילוסופית על מר גורלה ואובדן האליפות. הניצחון בדרבי הקריטי הזה יהיה כה מתוק, שרק מינויו של שאול אייזנברג ליו"ר הפועל בכדורגל יהיה מתוק יותר.

אלו היו הטובים שבזמנים, אלו היו הרעים שבזמנים. מבט לעבר צמרת הטבלה גילה חבורה צפופה ולוהטת, ומירוץ צמוד על התואר; מבט על התחתית גילה מאבק נחוש של קבוצות גאות, שנלחמות על כבודן עד הרגע האחרון; הצצה לעבר מפעל הגביע גילתה הגרלה מותחת, ומרדף שאפתני על הכרטיס לאירופה; ואילו אי שם במרכז הטבלה האפרורי – באותו ישימון צחיח בו אף פרח אינו יכול לזהור – שם התבוסס לו מועדון הפאר, אותה אימפריה צהובה, זו שהייתה בעבר הרחוק סמל ומופת לווינריות ולהישגיות, ועתה נותרו ממנה רק הזיכרונות. החגיגה נערכה בלעדיהם, ונדמה שלאף אחד לא אכפת.

התפנית בסיפור החלה כשבמקרה התגלה לחברי האימפריה נדבך נוסף בתקנון, זה שלמעשה מאלץ אותם לקחת חלק בסיבוב השלישי של החגיגה, על אפן וחמתן של אותן חברות אקראיות במירוץ, אלו שמתיימרות להיקרא אלופה. הלא כשהמצב הופך לקשוח, הקשוחים נכנסים לתמונה. אז מיהי החצופה שרוצה לזכות באליפות? מי מהקטנטנות רוצה לשרוד בליגה? איזו אפיזודה חולפת רוצה להמשיך לחלום? מי שלא תהיו, דעו לכם - הצהובים-כחולים עדיין כאן, עומדים בגאון, ובין אם תרצו או לא – יילחמו עד הרגע האחרון על כבודם האבוד, זה שנרכש ונצבר בעמל רב ובמסורת ארוכה. ולא, אין בכוונתם להפלות אף אחד, כל מי שיתייצב מולם יזכה למלחמה סוערת ולמאבק נחוש, ואם להשתמש בדבריו של דייגו הקדוש, הרי שמי שתרצה את האליפות, תיאלץ לעקור אותה מלבנו. מתחילים בדרבי.