לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו מיהו גדול הכדורגלנים בכל הזמנים, אך לצד השאלה המעניינת הזו מעניין עוד יותר להרכיב את הנבחרת שתכיל את השחקנים הכי טובים בכל עמדה ועמדה. האם יעקב חודורוב הוא השוער הכי טוב בכל הזמנים, או שמא אבי רן ז"ל היה הגדול מכולם? מי הם צמד החלוצים הטובים ביותר שגדלו כאן, ואיך נראית חולית ההגנה? איזה מאמן הטביע את חותמו בכדורגל הישראלי והשאיר מאחוריו מאמנים גדולים אחרים? בכל שבוע נציג תשובות לשאלות הללו של אנשי הכדורגל השונים, שירכיבו את הנבחרת שלהם. ונתחיל בלופא קדוש, מאמן הפועל ירושלים בהווה, שהחל את הקריירה על הקווים ב-1976. עוד קודם לכן היה שוער במכבי יפו, הכח רמת גן, מכבי נתניה ומכבי תל אביב. לופא הוא המאמן הותיק ביותר בארץ, מכיר את הכדורגל הישראלי על בוריו, ועל כן כיבדנו אותו בפינה הראשונה.
שוער
יעקב חודורוב: בתקופה של חודורוב היה קל יותר לשחק, מכיוון ששיחקו יותר על כדורים ארוכים. כל מה שהנבחרת רצתה היה להפסיד בכבוד, והוא הציל את הנבחרת במקרים האלה. היו לו תכונות חתוליות, והוא בלט בבעיטות השוער החזקות שלו. מבחינת ההישג הבלתי נשכח שלו, אין ספק שזה הניצחון על יוגוסלביה 1:2. הוא תמיד ידע להנהיג את ההגנה, והיה קשה מאוד להכניע אותו. למרות שהוא לא היה גבוה במיוחד, הניתור שלו עשה את ההבדל.
הגנה
דני שמילוביץ' (מגן ימני): הוא התחיל בכלל כחלוץ, אבל המאמן שלו שינה לו את התפקוד, ולדעתי שמילוביץ' היה המגן הימני התוקף ביותר שהיה כאן בארץ. הוא היה שחקן מאוד רב גוני, פשוט מגן-חלוץ קלאסי שמשחק עם הראש מצוין, וללא ספק הוא השאיר את חותמו בארץ. אין ולא היה שני לו.
אבי כהן (בלם): העובדה שהוא השתלב בליברפול רק מראה עד כמה ההישג גדול ועד כמה אבי כהן היה גדול. לא הרבה שחקנים הגיעו בזמנו למעמדים האלה באותה תקופה. הוא היה הבלם הקלאסי של ה-4-4-2, והיה ממש כמו בקנבאוור. הייתה לו הבנת משחק אבסולוטית, והוא ידע לשנות את המשחק.
טל בן חיים (בלם): עצם העובדה שהוא כבר ארבע שנים משחק בפרמייר ליג, הוא ראוי להיות בנבחרת. יש לו יותר השקעה מאשר יכולות טכניות וכישרון. יש לו את כל מה שבלם צריך, הוא חזק, גבוה ונחוש, הוא אף פעם לא מוותר וניחן במשחק ראש מצוין. אין ספק שבן חיים הוא אחד הבלמים הטובים ביותר שגדלו כאן.
מוצי לאון (מגן שמאלי): אין ערעור על זה בכלל שהוא המגן השמאלי הטוב ביותר. הוא ידע לשלב את משחק ההגנה עם ההתקפה בצורה מושלמת. הזריזות שלו והחתוליות איפשרו לו גם בגיל 38 להיות מתופקד כבלם, וזה מראה עד כמה הוא היה טכני ומקצועי.
קישור
מרדכי שפיגלר: שיחקתי איתו שנה אחת בנתניה, וזו הייתה חוויה לראות אותו ולשתף איתו פעולה. הוא היה יורד מ-16 ל-16, ובמה רגליו הביא למכבי נתניה את האליפות. גם בנבחרת נגד שבדיה ואוסטרליה הוא השאיר את החותם שלו, ואי אפשר לשכוח את ההופעות הללו שעשו אותו לאחד הגדולים.
אייל ברקוביץ': לא יכולתי שלא לשים אותו ב-11. חבל שהוא לא הצליח לרסן את הפה שלו, ואז הוא היה גדול בהרבה מהשאר. הוא שיחק עשר שנים ברמות הכי גבוהות, ולדעתי הוא אחד הטובים בתפקיד שלו בעולם. היה מאוד כיף לראות אותו משחק כי הוא תמיד היה דומיננטי על המגרש וידע לעשות דברים יפים.
חיים רביבו: הוא בין הגדולים שהיו לנו ועשה קריירה אירופית יפה, כשגם במכבי חיפה הוא פרח. לטעמי הוא פרש מאוחר מידי. בנבחרת הוא הגיע לטופ, והשילוב שלו עם ברקוביץ' היה גדול. רביבו הוא שחקן מאוד ממושמע, וזה מה שמייחד אותו ככדורגלן. הוא היה משקיען, ואי אפשר להתעלם גם מהאיכויות שלו כבועט מצבים נייחים.
יוסי בניון: אין ערעור בכלל על כך שהוא אחד הכשרונות הגדולים שגדלו כאן. הוא משחק ברמות הגבוהות ורואים את ההצלחה שלו כיום בליברפול. אין ספק שבעידן הנוכחי הוא מחזיק את הנבחרת ומוביל אותה, וזה מראה עד כמה הוא דומיננטי. הוא יכול להשתלב בכל עמדה שהמאמן מציב אותו ולא מתפנק כמו שחקנים אחרים.
התקפה
אלי אוחנה: יש הרבה חלוצים טובים בארץ, אבל אוחנה הוא גם חלוץ, גם קשר, גם מנהיג, גם איש כריזמטי מהשורה הראשונה, וכל מה שמחפשים בשחקן יש בו. אימנתי אותו שנה אחת והלוואי שבכל קבוצה הייתי מאמן איזה אוחנה קטן. אין שחקנים כמוהו.
שייע גלזר: כששיחקו 5-2-3 הוא היה מבקיע שערים, ואפשר היה לראות את האיכויות שלו כחלוץ גדול. הוא היה מהיר מאוד, ומתמצה היטב ברחבה. אני בצעירותי גדלתי עליו ויצא לי לשחק איתו בשלהי הקריירה שלו, אבל תמיד ראיתי וזכרתי אותו כחלוץ ענק.
מאמן
דוביד שוייצר דוביד הוא מורם ורבם של רוב המאמנים שהפכו מאוחר יותר להיות מצוינים. שוייצר תמיד היה צנוע וידע להתחבר לשחקנים. הוא היה מוציא מכל אחד את המאה אחוז. היה לי הכבוד להיות שחקן שלו בנתניה ובהכח, וזה היה תענוג, כי התאמנתי אצל הרבה מאמנים טובים, אבל הוא היה יוצא דופן בכך שהוא היה מאמן, אבא, חבר, והכל התנקז באדם אחד. היום כמובן שאין דברים כאלה.