שלטון בית"ר לא יציב

המהלך בו רוני לוי ערער את מעמדם של שחקניו הבכירים ופתח את ההרכב לכוחות חדשים לא רק ניצח את המשחק מול מכבי תל אביב, אלא יכול להיות המפתח של מכבי חיפה לעתיד חדש. עד כה, לוי נצמד לנוסחה המנצחת שלו, הקפיד על הרכב שחקנים דומה שמבין את שיטת המשחק שלו וקצת שכח את הכוחות שהיו אמורים לעלות עד כה.

בימים של לפני ארקדי גאידמק זה הספיק לשלוש אליפויות, בהן לוי ביסס את עצמו כמאמן הליגה הטוב ביותר, אבל לוי חייב עתה להתגמש יותר ולתת אופק התקדמות לשחקני ספסל שלא התאימו קצת לשיטה והתנוונו בספסל מתוך ידיעה שיש 12, 13 שחקנים שלוי מאמין בהם הרבה יותר מהאחרים. אם לוי יפתח את התחרות בהרכב ובסגל קצת יותר, הוא יגלה יותר שחקנים שירצו לקחת אחריות על המצב המעיק אליו נקלעה מכבי חיפה. המציאות השתנה, וגם הגישה של רוני לוי כלפי סגל השחקנים שלו חייבת להשתנות בהתאם.

קבוצות גדולות של בית"ר ירושלים לא מחזיקות יותר מדי זמן בשלטון. יש משהו בקוד הגנטי, ביצר הטבעי של המועדון הזה, שגורם לו לשבוע מהר, לטפח כרס גדולה ולהתנוון. אחרי האליפות הראשונה הקבוצה צעדה במשך מספר שנים במדרון אל הליגה הלאומית, אחרי האליפות השנייה באו שלוש שנים של שקיעה ואחרי האליפות השלישית באה אליפות בית שאן, שבלעדיה עייפות החומר הכללית היתה מסתיימת בטראומה היסטורית בסדר גודל למה שהתרחש בימק"א בשלהי עונת 1983/4, כשמשה סיני העביר את התואר למכבי חיפה של שלמה שרף. כל מקרה הוא שונה, אבל התוצאה דומה.

מי שרואה את הישבן הגדול איתו בית"ר עולה למשחקים האחרונים בליגה ואת הצורך שלה באתגר אמיתי כדי להתחיל לשחק, יכול לזהות סימנים ראשונים של אותה תופעה היסטורית שמנעה ממה לשרוד בשלטון יותר מדי שנים. קשה להאמין, אבל כל זה מגיע כבר אחרי עונת אליפות בתום 9 שנים עקרות. מה, כבר שבעתם? נסו להשוות זאת לשליטה הקודמת, מכבי חיפה, שרדתה בליגה במשך 6 שנים. 6 שנים בהן המכונה אספה את הניצחונות שלה כמו שאוספים מסים מעניים. בציניות, בקלות בלתי נסבלת וניצול מירבי של חולשת השוק. אם בית"ר מזכירה במשהו את האלופה הקודמת, זה את שלהי עונת האליפות השלישית של רוני לוי, בה ניכר היה להבחין בסדקים המנטליים. בית"ר ממשיכה לבסס את ההצלחות שלה יותר מדי על מזל, מקריות וכשרון אישי, אבל עם זה לא שורדים בשלטון יותר מדי זמן.

העונה הזאת היא פספוס, קבוצות ליגת העל מיהרו להתבטל בפני בית"ר, אבל זה אף פעם לא מאוחר להציל את העונה הבאה. אם מכבי חיפה תצליח לשקם את עצמה מהר מהצפוי, או הפועל תל אביב תשכיל להפוך את שחקני הרכש הטובים שכבר נקלטו אצלה ליסודות עבור השחקנים הבאים שיבואו, הן יכולות לנשל את בית"ר מהשלטון בכדורגל הישראלי מהר ממה שהן חושבות, מיואשות וחסרות אמונה שכמותן. מול הפועל תל אביב ומכבי הרצליה בית"ר היתה צריכה פיגור כדי להזיז את האגו שלה, נגד סכנין קיבלנו עוד סימפטום לתופעה: שער מוקדם והסתפקות בתוצאה הקיימת. לטובת הליגה שנכנעה בקלות מדי, שנכנסה למרה שחורה מהר מדי, מוטב להפנים את המסר כבר עכשיו ולעבוד על שרירי הרגל שיבעטו לבית"ר בתחת. סכנין הוכיחה ב-70 הדקות בהן היא לא חגגה בטרם עת ניצחון על האלופה שזה לחלוטין אפשרי.

ורק אל תגידו שוב שהכסף של ארקדי יכול לקנות כמה אליפויות שהוא רוצה. בית"ר מיצתה את פוטנציאל השוק הישראלי עד תום, כולם אצלה כדי לעזוב בקרוב לאירופה (השחקנים הטובים יותר) או לצאת לפנסיה (השחקנים המבוגרים יותר). עבודת סקאוטינג נכונה, מקיפה וטיפוח התשתיות הקיימות בקרב יריבותיה יכולים להוות איום אמיתי על האגו ההולך וגדל של בית"ר. הליגה סגורה העונה בגלל הפסימיות הבסיסית בארצנו, אבל יש אופק, יש עתיד. רק תאמינו. רק תעבדו נכון.

הדבר הכי עצוב בסיפור של מאור בוזגלו הוא האופן שבו מתייחסים בחלקים הנאורים של העולם לכשרונות מסוגו: ליאו מסי מקבל בגיל 20 את המפתחות לשיקום הקבוצה הטובה באירופה, דוחק הצידה את השחקן הטוב בעולם עד עתה - רונאלדיניו. אותו דבר לגבי פברגאס בארסנל של אחרי הנרי. רק בישראל יש קבוצות גדולות, שמלאות בחשיבות עצמית ופחד משתק מכישלון, שלא נותנות לצעירים זמן להנהיג ומשרישים להם במוח את התזה שהם צריכים להתבשל עד גיל 24, 25..

דווקא קשטן, המאמן הלאומי, צריך לראות במאור בוזגלו את העתיד של נבחרת ישראל. מייקל אואן, רובן, כריסטיאנו רונאלדו, ווין רוני, יוהאן וולנטן וכמובן ליאו מסי הם דוגמאות לשחקנים שזרקו אותם בגיל צעיר לבריכה העמוקה של הרכב הנבחרת, מתוך ידיעה שאלו שחקני העתיד הגדולים באמת שינהיגו אותך. אצלנו יש את יוסי בניון, שאמנם זומן בגיל צעיר לנבחרת הבוגרת, אבל קיבל צ'אנס אמיתי להנהיג רק אחרי שלושה קמפיינים. נבחרת ישראל של קשטן לא תעלה ליורו 2008, הזדמנות טובה לקצר לבוזגלו את התהליך וללמוד מהעיכוב המוגזם עם בניון. אם רייקארד הקטן, אחרי שהפסיד אליפות במחזור האחרון, יכול להרשות לעצמו את זה, גם קשטן ונבחרת ישראל הגדולים יכולים.

עיתונות הספורט הגיבה נכון למינויו של אברהם גרנט למאמן צ'לסי, בכל זאת מדובר באחד האירועים הביזאריים בכדורגל העולמי בשנים האחרונות, חלקה הגדול אפילו גילה בגרות ולא הסתפק בנקודת המבט הציונית לאירוע אלא גם האוניברסלית. גם אם לפעמים כבר אין כוח לקרוא עוד ציטוט של דרוגבה על גרנט ונדמה שהפרשה נטחנה עד דק, ההיסטריה העיתונאית עדיין במקומה. מבין מגוון העמדות בתקשורת, חשוב לשים לשתיים שמסתתרות בין השורות: הראשונה גורסת פחות או יותר "שגרנט יהפנט את האנגלים כמו שהוא היפנט אותנו", גישה די מצחיקה שמלמדת את כמה אנחנו באמת מהופנטים מהמיתוס שגרנט טיפח לעצמו ומאמינים שהטריקים שעבדו על נועם שוהם ידברו גם אל פרנק למפארד.

הקומבינה שנרקמה בין המאמן לרומן אברמוביץ' והולידה מהלך משולל היגיון, שמלמד יותר על הבוס של צ'לסי מאשר על יכולתו המקצועית של המאמן הישראלי ברמות האלו, חיזקה בעצם את האמונה בכוחותיו הנסתרים של גרנט וגורמת לחלקנו לפלוט שטויות כמו "אברם מומחה למצבים כאלה, הוא כבר יידע איך להשתלט על חדר ההלבשה המבולגן של צ'לסי". אין לכך אף תקדים בהיסטוריה, בטח לא עם מאמנים שמתחילים ביבשת הגדולה בקבוצות כמו צ'לסי ומגיעים ממדינות כמו ישראל, אבל המיתוס של גרנט חזק מההיגיון שלנו.

האג'נדה הסמויה השנייה שכדאי לשים לב אליה ונוגעת יותר לליגת העל, היא תחושת אי הנוחות בקרב מספר עיתונאים כלפי חוסר הסבלנות של התקשורת האנגלית לגרנט. חבל רק שהמאמנים הישראלים לא נהנים מהגישה הטולרנטית הזאת. בטח, המאמנים הזרים, שחלקם היה גדול על הליגה הזאת כמו שצ'לסי גדולה על גרנט. יש לכם ספק איך אותם עיתונאים לאומנים היו מתייחסים למאמן מצליח מלוקסמבורג, נניח, שאין לו נסיון בקבוצות קטנות יותר ביבשת הגדולה ולא אימן דקה אחת בליגת העל, אם וכאשר הוא היה נוחת בישראל. האם איזה פרשן ישראלי היה מתרגש מהתיאוריות הישנות לגבי התחת של אותו מאמן בלוקסמבורג ונותן לו רגע אחד של חסד בארץ הקודש?

"איתי שכטר סופסוף פורץ"

בין יתר השאלות הקיומיות שמכבי תל אביב צריכה לשאול את עצמה בימים אלו, עלולה לצוץ בסוף השבוע הקרוב עוד דילמה גורלית שהיא לא תוכל להתחמק ממנה במוקדם או במאוחר: האם ניר לוין, מאמן טוב, טיפוס חביב והאדם האחרון שאשם בקריסת האימפריה, הוא האיש המתאים למאבקי תחתית. מילא שאין למכבי תל אביב שחקנים שמתאימים לסיטואציות האלה, אבל במקרה של מאמן זה הרבה יותר חמור. לוין כבר הוציא את מכבי תל אביב ממשברים גדולים, אבל לעולם לא עם חבל הירידה על הצוואר. בפעם האחרונה שזה קרה לו, בהפועל חיפה, הכדורגל האטרקטיבי של ניר לוין ירד לליגה הלאומית. עדיין מוקדם לעלות את התהייה הזאת, אבל הפסד בקרית שמונה וגם ניר לוין יתחיל להידרש לתת תשובות.