וינס לומבארדי: האיש שמאחורי הגביע

לפני כמעט ארבע שנים, במסגרת נסיעת עבודה מטעם חברת היי-טק שכבר לא קיימת, נשלחתי לארצות הברית לעיר לוויטאון, הסמוכה לפילדלפיה, כדי להציג מוצר שכבר לא קיים לחברה אחרת שגם היא לא שרדה את התרסקות ה-היי-טק. ללוויטאון הגעתי במכונית ששכרתי בפילי והייתי אמור להחזיר בניו יורק, מה איכפת לי? הרי החברה שילמה הכל.

בדרך לניו יורק שמתי לב שכל אזור שירות בכביש המהיר קרוי על שם אדם שהשפיע על ההיסטוריה האמריקאית, יש את אזור השירות של שם גרובר קליבלנד, וממולו ממוקם אזור השירות על שם פרנקלין ד. רוזוולט. יש 12 תחנות שירות כאלה שש לכיוון צפון ועוד חמש לכיוון דרום, כל אחת על שם מישהו אחר, כל אחת מלבד תחנה אחת: תחנת השירות של שם וינס לומבארדי שמשרתת את הנוסעים צפונה ואת הנוסעים דרומה גם יחד. מכיוון שהיה לי זמן נכנסתי לתחנת השירות ובדיינר שאלתי את המוכר מה כל כך מיוחד בלומבארדי שהוא קיבל גם את הצפון וגם את הדרום.

האיש מאחורי הדלפק צחק ושאל "אתה לא מכאן, נכון?"

"האמת?" עניתי "לא, אני למעשה לא מכאן בכלל" . המוכר הוציא קנקן קפה, מזג לי ולעצמו, הוריד את הסינר והתיישב מולי. "שמע" הוא אמר, "בוא ואספר לך על וינס לומבארדי"

"וינס לומבארדי בכלל אמור היה להיות מנהל, בשנת 1937 הוא סיים בהצטיינות לימודי מנהל עסקים באוניברסיטת פורדהאם, ניו יורק, והלך לעבוד בחברת השקעות. במקביל הוא שיחק בקבוצה חצי מקצוענית בתור תאקל הגנתי, אבל מהר מאוד החליט שיותר טוב להיות מאמן ובשנת 39' הלך ללמד ולאמן בתיכון בניו ג'רזי, שם הוא אימן במקביל כדורסל, פוטבול ובייסבול ולימד לטינית, אלגברה וכימיה, ממש לא המורה הרגיל שלך".

"רגע" שאלתי "אתה רציני?!" המוכר, שהתברר לי שקוראים לו דייב, צחק. "זה לומבארדי, תמיד יותר מהאחרים" הוא החליף את הקפה במשהו קצת יותר חריף, הזמין לשנינו המבורגר של חצי קילו עם הרבה גבינה וצ'יפס והמשיך

"בשנת 49' הוא הפך להיות עוזר המאמן של מאמן הפוטבול הטוב ביותר בתקופה, ארל בלייק, שאימן את קבוצת הפוטבול של ווסט פוינט, מכללת הצבא היוקרתית". נהג משאית שהקשיב לשיחה התערב "אתה בטח מתכוון 'לקולונל רד', האיש שהמציא את המשמעת הצבאית בפוטבול". המוכר צחק. "כל הכבוד על הידע, הבירה שלך על חשבון הבית!" הוא פנה אלי "תראה כמה חשוב לומבארדי לאנשים פה". נהג המשאית הסכים והרים כוס לחיי הפוטבול.

"את המשך התפתחותו כמאמן חייב לומבארדי לניו יורק ג'טיינטס, ששכרו את שירותיו כמתאם התקפי בשנת 54' שם הוא החל לקנות לעצמו שם. תבין, הג'יינטס של אותם שנים היו נמושה התקפית שלא יכלו לשים 20 נקודות על הלוח". נהג משאית אחר הצטרף לשיחה "כן וינס עשה מהם אלופים בתור מתאם התקפי... אח אם וינס היה פה היום..." דייב חייך וחזר לסיפור

"בסוף שנות ה-50 היתה גרין ביי קבוצה עלובה עם בעיות כלכליות ומאמן שהתפטר, וב-1958 היא חיפשה מאמן שיהיה גם מנג'ר. כשהעלה נשיא הקבוצה את שמו של לומבארדי שאלו אנשי הוועד המנהל 'מי זה לעזאזל וינס לומבארדי?!'" איש עם חולצה של הפאקרס הצטרף לשיחה "כן ואם לא וינס, עד היום היינו נראים כמו אריזונה, קבוצה קטנה מאזור נידח! איזה מזל שהוא הסכים לבוא" דייב שוב חייך ולפני שהספקתי לשאול שאלה ההמבורגר נחת ודרש ריכוז מלא. לאחר התענגות על האסון התזונתי, דייב המשיך.

"לפני שהוא התחיל לאמן הלך לומבארדי ושינה את הלוגו של הקבוצה, הוא האחראי ל-G המפורסם הטבוע בקסדה. הסמל, כך חשב, ישנה את המועדון לחלוטין, והוא ידע על מה הוא מדבר. בעונתו הראשונה כמאמן הוא החל בסדרה של אימוני טרום-עונה מפרכים, וכדי לדרבן את שחקניו הוא טבע את אמרתו הראשונה מיני רבות: 'ריקוד זה ספורט של מגע, פוטבול זה ספורט של מכות!'". למשמע המשפט הזה שלושה אנשים הרימו את כוסותיהם לאוויר במחווה של לחיי וינס.

"הוא גם הבטיח לשחקניו שאם הם יצייתו להוראותיו ויתנו 110% מעצמם הם יזכו באליפות הליגה." אמר אוהד הפאקרס שהלך ונדלק ככל שהסיפור של דייב תפס תאוצה.

"בסוף המשחק הראשון של אותה עונה ("ניצחון על שיקאגו" צעק הפאקר מהצד), הוא ירד מהמגרש על כתפי שחקני הקבוצה, בפעם הראשונה מתוך חמש פעמים שזה קרה. הפאקרס, שלפני שנה היו בדיחת הליגה עם ניצחון בודד מול 10 הפסדים ותיקו אחד, סיימו את העונה עם 7 ניצחונות מול 5 הפסדים בלבד. בשנתו השנייה כמאמן, האורזים ניצחו 8 פעמים מול 4 הפסדים, והפסידו לפילדלפיה בגמר ה-NFL בתוצאה 17:13.

שנה מאוחר יותר התממשה הבטחתו של לומבארדי, מעונתו הראשונה בלאמבו פילד, כאשר האורזים הביסו את ניו יורק ג'יינטס 0-37 בגמר אליפות הליגה". "לחיי וינס!" צעק הפאקר שנראה שתוי בעליל. דייב צחק, שתה לחיי וינס והמשיך

"בשנים 62' ו-63' כשלו האורזים של לומבארדי בהשגת אליפות ולומבארדי שינה גישה והחליט לא לקיים מו"מ עם שחקנים שדורשים שינוי בחוזה. בשנת 64' הגיע למשרדו כוכב הקבוצה ג'ים רינגו עם סוכנו כדי לשפר את חוזהו. לפי האגדה, לומבארדי יצא ממשרדו לחמש דקות וכשחזר הודיע לשניים כי הוא ביצע טרייד עם פילדלפיה ורינגו הוא מעתה שחקן של הנשרים".

"לא אגדה ולא נעליים! אבא שלי נשבע שזה אמיתי" אמר הפאקר הד ששמו היה רד, כך למדתי מאוחר יותר.

"לומבארדי האמין שרק אימון ממושך יצליח לשפר את המשחק של השחקנים, ובשנים האלה קו ההתקפה של גרין ביי היה כל חזק שתרגיל הריצה של הקבוצה נקרא בפשטות סוויפ – טאטוא, וזו הייתה גאונותו" אמר רד וחזר אל השתייה שלו.

"בשנת 1966 הוא זכה באליפות האחרונה של ה-NFL המקורית. ב-1967 הוא זכה בסופר-בול הראשון- סופר-בול I כשהאורזים ניצחו את קנזס 10-35. בשנה שלאחר מכן ניצחו האורזים את דאלאס 17:21, במשחק שנערך בטמפרטורה של קרוב למינוס 40 מעלות (בחישוב גורם צינת הרוח) וכונה ה"אייס בול". משם הם המשיכו לסופר-בול 2, שם הם כתשו את אוקלנד בתוצאה 14:33, הייתה זו הפעם האחרונה שבה לומבארדי נישא על כתפי השחקנים אל מחוץ למגרש.

משנת 1960 ועד 1967 זכו האורזים שלוש פעמים באליפות הליגה ופעמיים בסופר-בול (הראשון והשני בשנים 67' ו 68') בכל אותן שנים הקבוצה לא ירדה מהמקום השני בליגה, מאזנו של לומבארדי באותם שנים 98 ניצחונות, 30 הפסדים ו 4 תוצאות תיקו ( יותר מ- 75% הצלחה ) בפלייאוף לומבארדי עומד על 1-9"

בשלב הזה דייב יצא להתרוקן ואני חשבתי על המשך הדרך אבל אז התיישב במקומו של דייב רד והמשיך את הסיפור של וינס לומבארדי.

"הוא אמר ש'ניצחון זה לא הדבר החשוב ביותר- לרצות אותו זה כן'.
הוא אמר 'ככל שאתה משקיע יותר כך קשה יותר לוותר'.
הוא אמר 'כאשר אתה לומד לוותר זה נעשה הרגל'.
הוא אמר 'זה שיש לך את היכולת להנהיג זה לא מספיק, אתה צריך להיות מוכן להשתמש ביכולת'... הוא היה פשוט גאון!" דייב חזר בינתיים ורד נזכר שהוא צריך להגיע לניו ג'רזי עוד היום והוא, כמעט בדמעות, נפרד מאיתנו. דייב המשיך

"בשנת 68' לומבארדי התעייף מאימון ועבר לניהול, אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא אוהב לאמן ובשנת 1969 הוא חזר לאימון, הפעם אצל הרד סקינס מוושינגטון וכמובן הפך אותם לקבוצה מנצחת אבל לא אלופה. בספטמבר 1970 הוא נפטר ממחלת הסרטן והוא בן 57. שנה לאחר מכן הפך הגביע, המוענק למנצחת בסופרבול, לגביע וינס לומבארדי, על שם גדול מאמני הפוטבול והאיש שהפך את גרין ביי מעיירה נידחת ל'עיר התואר' ('טייטלטאון') של אמריקה"

"לחיי וינס לומבארדי" צעק מישהו מאוחר וכל יושבי הדיינר הניפו את כוסותיהם בשתיקה. הערב כבר ירד והמטוס חזרה לארץ תכף יוצא. נפרדתי מדייב ומיושבי הדיינר ומיהרתי לניו יורק. כשחזרתי לארץ ראיתי איך ג'ון אלוויי מניף את גביע וינס לומבארדי, והבנתי מה הוא מרגיש. קצת.