ונעבור לחלק המעשי

לכאורה, ה-"טמפה-2" הוא מערך שנראה מאוזן יותר בכל מה שקשור לחלוקת שטחי האחריות בין השחקנים, אבל מצד שני, לעומת המערך הישן, נוצרת בעיה חדשה: שטח האחריות פר שחקן בהגנה הקדמית גדל, כמו גם המרחק בין השחקנים. כתוצאה מכך, מציב המערך המשודרג דרישות גבוהות ומורכבות במיוחד בפני שחקני ההגנה: מהירות גבוהה במיוחד, פאס-רש יעיל בצורה קטלנית, אינסטינקטים מצוינים ויכולת תיקול מושלמת.

לבאקנירס של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים היה הרכב הגנה נדיר, אשר מילא את כל הדרישות המדוברות בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות. מכאן נובעת הטענה, כי שינוי תיאורטי במערך, גם אם הוא עוזר לפתור חלק מהבעיות, מביא בדרך כלל לבעיות חדשות, מה שמצריך שחקנים יוצאים מגדר הרגיל שמתאימים לפתור את הבעיות הללו.

המהירות. ראשית כל, מערך ה-"טמפה-2" מתבסס על העיקרון הבסיסי של מונטה קיפין, שטוען כי אצל שחקני ההגנה מהירות חשובה מהגודל הפיזי. הדרישה הבסיסית ביותר במערך הזה היא מהירות גבוהה של השחקנים בכל עמדה ועמדה על המגרש.

כזכור, לעומת שיטת הקאבר-2, בה יש חמישה שחקנים בחלקה הקדמי של ההגנה, בטמפה-2 ממוקמים מלפנים אך ורק ארבעה שחקנים (שני מגני הפינה ושני הליינבקרים החיצוניים), שמיועדים לכסות את אותו השטח (ראה איור). זה הופך את התפקיד של שחקני הכיסוי בהגנה הקדמית, ובעיקר של הליינבקרים, לקשה במיוחד, כיוון שאינם רגילים בדרך כלל למשימות כיסוי כה מורכבות. הדרישות כלפי הליינבקר האמצעי הינן גבוהות במיוחד: הוא מופקד על שליש מגרש שלם בחלק האחורי של ההגנה, מה שמצריך ממנו מהירות קרובה לזו של שחקני הסקנדרי, על מנת שיוכל להתמודד עם הרסיברים בשטח שלו.

אצל הבאקנירס מילא את עמדת הליינבקר האמצעי לאורך שנים בהצלחה מרבית שלטון קוורלס. נראה כי דווקא הוא זה שביטא את העיקרון הבסיסי של קיפין בצורה המובהקת ביותר: מבנה גופו של קוורלס היה רחוק מלהיות דומה לזה של ה-MLB הקלאסי - 1.83 ומאה ק"ג בלבד.

במערך הזה, בו היה קוורלס מופקד על כיסוי של שטח גדול, לחוסר הפיזיות שלו היה צד חיובי שהתבטא במהירותו העצומה, אשר אפשרה לו לנעול את השטח שלו. חובה להזכיר את הקשיחות, האינסטינקטים הנהדרים ויכולת התיקול המצוינת של קוורלס, אשר בצירוף למהירותו הבטיחו שאף שחקן התקפה לא יעבור דרך השטח עליו היה אחראי. אפילו רסיברים ברמתם של טורי הולט וג'ו הורן התקשו להתמודד באחד על אחד עם שלטון קוורלס, בזמן שרצים כמו אהמן גרין ומרשל פולק פגשו "בעזרתו" את הדשא הירוק פעמים רבות מאוד.

הרביעייה הקדמית והפאס-ראש. נשאלת השאלה, כיצד הצליח קוורלס, לאור מימדיו הצנועים, להתמודד עם חסימותיהם של שחקני קו ההתקפה הגדולים והחזקים בעת מהלכי ריצה? התשובה לשאלה זו הינה פשוטה מאוד: הוא לא היה צריך לעשות זאת. שחקני קו ההתקפה של היריבות לא הגיעו עד לקוורלס כמעט אף פעם, לנוכח קו ההגנה הראשון שהגן עליו מפניהם בצורה מושלמת. שחקני הקו הקדמי של הבאקנירס לא עשו הבחנה בין מהלכי ריצה למהלכי מסירה: הרביעייה הקדמית שלהם, בדמותם של רייס, סאפ, מקפרלנד וספיירס, תקפה את הרווחים שבין שחקני קו ההתקפה מייד עם תחילת המהלך במטרה ברורה להגיע לשחקן עם הכדור, כלומר, קוורטרבק או רץ אחורי, בהתאם לסוג של המהלך. מהלך ריצה בדרך כלל הסתיים באחת משתי הדרכים הבאות: או שאחד או יותר שחקנים חדרו את קו ההתקפה והפילו את הרץ האחורי על קו ההתנגשות, או ששחקני קו ההתקפה היו עד כדי כך עסוקים עם הרביעייה הקדמית של טמפה, שלא היו מצליחים לחסום את הליינבקרים, שהגיעו וביצעו את התקל מבלי לאפשר לרץ של היריבה להגיע רחוק.

בנוגע למצבי המסירה נדרש הסבר מורכב טיפה יותר. לאור העובדה שבמערך טמפה-2 אזור ההגנה הקדמי הוא פחות צפוף כיוון שהוא מכוסה על ידי ארבעה שחקנים בלבד. הדרך היעילה ביותר לתקוף את המערך הזה היא בעזרת המהלכים הקלאסיים של התקפת החוף המערבי, דהיינו, מסירות מהירות, קצרות ומדויקות. מסיבה זו, הפאס-ראש חייב להיות מהיר בצורה יוצאת מגדר הרגיל, בכדי שיהיה מסוגל להפריע לקוורטרבק באופן כמעט מיידי.

למזלם של הבקנירס, בשנות הזוהר שלהם היה להם קו קדמי אדיר, בעל יכולת גיחה שנחשבה לאחת המהירות בהיסטוריה, כשהצמד וורן סאפ – סימאון רייס עתיד, ככל הנראה, להיכנס להיכל התהילה. בין השנים 1999-2002 שחקני קו ההגנה הקדמי של טמפה ביצעו 148 הפלות קוורטרבק והפריעו לו אין סוף פעמים לכוון את המסירה, מה שגרם ל-107 חטיפות ואינספור מסירות לא מושלמות. אין שום צל של ספק, כי גיחת המסירה היוצאת מן הכלל של שודדי הים היתה אחד הגורמים המרכזיים בהצלחתה של ההגנה.

אינטליגנציית משחק. הכוונה היא לאינסטינקטים, או ליכולת שחקן הגנה לזהות בזמן את מהלך ההתקפה המתרחש. במקרה של טמפה-2, כשקיימים מרחקים גדולים יחסית בין שחקני ההגנה, טעות בזיהוי מהלך התקפה עלולה להביא לספיגה של כמות יארדים ניכרת. שלטון קוורלס, למשל, חייב להבחין האם מדובר במהלך ריצה או מסירה, ובהתאם לכך לנוע קדימה או לסגת לאחור לעמדת הכיסוי.

דוגמה נוספת הינה הליינבקר החיצוני המפורסם, דריק ברוקס. רוב השבחים שהוא מקבל מסתכמים בשילוב נדיר של הפיזיות עם המהירות, אשר מסבירים את כמות התאקלים הרבה ואת יכולת הכיסוי הגבוהה, שהובילה לכמות החטיפות העצומה. כל השבחים הללו מוצדקים ללא כל צל של ספק, אך השילוב המדובר לא היה שווה דבר, במידה ולא היה מצליח ברוקס פעם אחר פעם לזהות בעקביות חסרת תקדים באיזה סוג של מהלך התקפה מדובר.

לא רק הליינבקרים חייבים להיות אינטליגנטיים במערך טמפה-2, אלא כל אחד ואחד מהשחקנים המופקדים בשמירה על השטח. באופן בלתי נמנע, הדגש על המהירות מוביל לוויתור מסוים על הגודל הפיזי של שחקני ההגנה, מה שדורש מאמץ קבוצתי כולל בעצירת משחק הריצה, שמהווה את הדרך היעילה ביותר לתקיפת המערך טמפה-2. כלומר, כולם, כולל מגני פינה והסייפטי, חייבים להסתער בכוון קו ההתנגשות מיד עם תחילת מהלך ריצה. תארו לעצמכם שאחד או יותר משחקני ההגנה "חולם", טועה בזיהוי וחושב שמדובר במהלך מסירה. בהתחשב בעובדה שמדובר בהגנה תת-ממדית בכל מה שקשור לגודל הפיזי - תרומה מופחתת אפילו של שחקן אחד במאמץ הקבוצתי עשויה להיות קריטית. הדבר המדהים הוא, כי בהרכב האגדי של שודדי הים, מקרים כאלה לא היו קורים כמעט לחלוטין, מה שהוביל לכך שגם על הקרקע לא ניתן היה לצלוח את השדה נגדם.

יכולת התיקול. המרחקים הגדולים יחסית בין שחקני ההגנה גורמים לכך שבמערך טמפה-2 עזרה בחלק הקדמי לא מגיעה מהר, כפי שזה קורה במערך קאבר-2. זה גורם לכך שבמקרים רבים שחקן ההגנה נותר באחד על אחד מול רסיבר או רץ וחייב לתקל אותו בצורה מהירה ויעילה. למשל, מגני הפינה הקטלניים של הבאקנירס, דוני אברהם, רונדה ברבר ובריאן קלי, ייזכרו לדורות לא רק בזכות חטיפותיהם הרבות, אלא גם בזכות התיקולים הבטוחים ויכולתם להשתחרר מהחסימות של הרסיברים. כלומר, דווקא במקרה של מגני הפינה, הפיזיות מתקבלת בברכה במערך טמפה-2.

יכולת הכיסוי של המגנים בעומק המגרש איננה מהווה חשיבות קריטית, זהו תפקידו של הסייפטי. היות ומגן פינה מופקד על השטח בהגנה הקדמית (תיזכרו באיור מס' 1), מתוקף תפקידו לעכב את הרסיבר בשטח שלו בלבד, בעזרת כל האמצעים העומדים לרשותו. מישהו זוכר את רונדה ברבר מחטיא תאקל? מישהו זוכר רסיבר שעבר דרך דוני אברהם? ברור שהיו מקרים כאלה, אך הם היו לגמרי יוצאי דופן.

שני הסייפטים, ג'ון לינץ' ודקסטר ג'קסון, הצטיינו גם הם בתחום המדובר, מה שביחד עם מהירותם והאינסטינקטים המעולים אפשר להם לספק סיוע בכל תחומי המשחק, החל מכיסוי בעומק המגרש ועד להתמודדות עם משחק הריצה. חייבים לומר, כי עמדת הסייפטי היא העמדה היחידה שמרוויחה מהשדרוג של קאבר-2 לטמפה-2. אם נסתכל בפעם נוספת באיור שלמעלה, נראה כי שטח עליו מופקד הסייפטי קטן מחצי לשליש, מה שעושה את עבודתו לפשוטה יותר. לכן שינוי המערך שחרר את לינץ' וג'קסון לבצע מהלכים גדולים רבים: דקסטר ג'קסון נבחר ל-MVP של הסופרבול של עונת 2002 הרבה בזכות המערך ועוד יותר בזכות העבודה השחורה, אותה עשו שחקני הקו, הליינבקרים ומגני הפינה, אשר הכריחו את ריץ' גאנון למסור תחת לחץ "מסירות התאבדות" לעומק המגרש הישר לידיו של ג'קסון.

ועוד דוגמה וויזואלית קטנה. לאחר שפרטנו את היסודות התיאורטיים של המערך טמפה-2, ודיברנו על היכולות הנדרשות משחקני ההגנה המשחקים במערך זה, חשוב לספק דוגמה מוחשית שמציגה כיצד היכולות המפורטות לעיל באות לידי ביטוי על המגרש במצבי המסירה. לאור הדלות היחסית בחלק הקדמי של המערך, הדרך הטובה ביותר של ההתקפה היא ליצור יתרון מספרי של רסיברים בשטח, עליו אחראי שחקן הגנה אחד, ולמצוא את אחד הרסיברים במסירה קצרה.

על גבי האיור מוצגת פעולת התקפה שמשלבת כניסה של רסיבר וטייט אנד בו זמנית לאזור, עליו אחראי הליינבקר החיצוני (במקרה של הבאקנירס – אל סינגלטון). כיצד יגיבו הבאקנירס? התגובה משלבת שלושה מרכיבים. ראשית, תפקידו של מגן הפינה (לצורך העניין, בריאן קלי), הוא להסיט מהמסלול המתוכנן את הרסיבר שינסה לעבור דרך השטח שלו לשטחו של סינגלטון, המסומן באדום. אסור שהרסיבר יגיע לשם, מאחר שאם זה יקרה, ייווצר מצב שבו להתקפה יש שני תופסים באזור עליו מופקד שחקן הגנה אחד. שנית, יתמקד אל סינגלטון (המסומן כ-SLB) בטייט אנד שנכנס לאזור שלו ויידע לכסותו בצורה מוחלטת, בעזרת מהירותו הגבוהה והאינסטינקטים המצוינים. שלישית, וורן סאפ וסימאון רייס יתנפלו במהירות על הקוורטרבק, בזכות יכולת הפאס-ראש הקטלנית. התוצאה? תבחרו: סאק, זריקת הכדור אל מחוץ לתחומי המגרש, מסירה לא מושלמת או חטיפה.

שלא ייווצר אצלכם רושם שהתכונות המפורטות בכתבה זו היו אופייניות רק לחלק משחקני ההגנה של טמפה ביי באקנירס של סוף שנות התשעים – תחילת שנות האלפיים. נכון, לא נותחו כאן כל התכונות ביחס לכל שחקני ההרכב, אך מה שיוצר את הייחודיות הבלתי רגילה של הדור הזה, היא העובדה שכל אחד ואחד משחקני הרכב ההגנה היה בעל כל היכולות המצוינות לעיל. האיכויות שלהם התאימו כמו כפפה ליד למערך טמפה-2: הם היו שחקני כל-יכול על המגרש, שאף ידעו להפיק מעצמם יותר מהמצופה.

בשנים האחרונות נעשים ניסיונות רבים ליישם את המערך טמפה-2 בקבוצות אחרות. רובן נתקלות בקושי לאתר שחקנים שיתאימו לדרישות של המערך. איפה מוצאים ליינבקרים, שמסוגלים גם לזהות מהלכים, גם לכסות וגם לתקל ברמה גבוהה ביותר, בדומה לטריו קוורלס-ברוקס-סינגלטון? איפה מוצאים פאס-ראשרים עם יכולת דומה לזו של סאפ ורייס? איפה מוצאים מגן פינה כמו רונדה בארבר? בכל קבוצה יש קצת מזה וקצת מזה, הבעיה היא שחייבים להרכיב את כל הפאזל בו זמנית באותו הרכב. שילוב הכישרונות כמו שהיה לבאקנירס אז, הוא ללא ספק נדיר במיוחד, וייתכן שגם חד פעמי.

ניתן לציין כי מתוך קבוצות שמנסות לחקות את המערך טמפה-2, אך ורק הגנת שיקגו ברס בזמן האחרון הצליחה בהדרכתו של לובי סמית' (אגב, לשעבר מאמן הליינבקרים של טמפה) איכשהו להתקרב, בעיקר בזכות תכונותיו היוצאות דופן של בריאן אורלכר, לרמה של ההגנה האגדית של הבאקנירס, אם כי עדיין אין בכלל מה להשוות בין השתיים. בקבוצות כמו דטרויט, באפלו ומינסוטה, שגם הן אימצו לא מכבר את הרעיון, לא הצליחו עד כה לבנות הרכב הגנתי ראוי.

במקרה של אינדיאנפוליס קולטס, אין צורך לומר כי ההתקפה הקטלנית היא זאת שהביאה להם את הסופרבול, ולאו דווקא ניסיונות היישום של המערך טמפה-2 בהגנה, אשר הייתה ממוקמת במקום ה-32 "המכובד" בתחום הריצה בסיום העונה האחרונה. אין לשכוח שהתקפתם של הבאקנירס הייתה רחוקה משכנע, אך למרות זאת הרכב ההגנה ידע כמעט לבדו לסחוב את הקבוצה לאורך כל הדרך, מה שרק מדגיש עד כמה הוא היה מיוחד במינו.