מישהו שומע אתכם

לא קל להיות אוהד, ובמיוחד לא קל להיות אוהד של קבוצה שנמצאת במשבר. אתם יודעים מה, מילא זה, הקושי העיקרי הוא לראות איך כל הגורמים בקבוצתך האהובה חושבים, מתכננים ועושים הכל הפוך. כשהתסכול מתחיל להישפך החוצה עולה רצון עז לחלוק עם כולם את הצרות שלך ושל קבוצתך, אבל לא בטוח שיש יותר מדי אנשים שרוצים לשמוע, כי למי איכפת מלוזרים?

האם קיים קורא במדור וואלה! פוטבול שבזכרונו לא נחרטו זעקותיהם מלאות המרמור, הכאב והייאוש של אוהדי טמפה ביי באקנירס? מי לא זוכר את תגובותיהם הנרגשות אחרי עוד הפסד? בשלב מסוים לא יכולנו לעמוד יותר לנוכח סבלם העמוק ועקשנותם הבלתי מתפשרת ("למה לא כותבים על טמפה?"), והחלטנו שהגיע הזמן שנתייחס למצוקת ידידינו.

לא, אנחנו לא הולכים לתסכל את שימי עסיס ושות' בלדסקס כאן את הצרות העכשוויות של הבאקנירס. גם לא נדון במהלכים שלהם בפגרה הנוכחית ובמאמציהם הכבירים להיחלץ מהמצב בו שוהה קבוצתם בשנים האחרונות. במקום זאת, הכתבה הנוכחית תחזיר אותנו כמה שנים אחורה, ותעלה מן האוב את המערך ההגנתי "טמפה-2" (Tampa-2), שייזכר כאחת ההגנות הגדולות בתולדות הפוטבול, לצדם של "מסך הפלדה" של הסטילרס בשנות השבעים, הגנת "היעדר השמות" של הדולפינס ב-1972, ו-"הגנת 46" של הברס של שנות השמונים.

הכתבה תפורסם בשני חלקים. היום, בהקדמה הקצרה, אך העמוסה באיורים, נדון בבסיס התיאורטי של המערך טמפה-2, על שורשיו ומטרותיו. בעוד כמה ימים נעבור לחלק המעשי, בו נספר על יישום המערך המדובר אצל הבאקנירס.

ה-"טמפה-2" מתבסס על המערך עתיק היומין ששמו "קאבר-2" (Cover Two), הגנה אזורית בה שחקן ההגנה אחראי לשמור על אזור מסוים במגרש, ולא על שחקן התקפה ספציפי. כפי שניתן לראות באיור מספר 1, במצבי מסירה אחראים חמישה שחקני הגנה (שני מגני פינה ושלושה ליינבקרים) על כיסוי השטח מלפנים, כאשר כל אחד מהם תופס בערך חמישית מהשטח המדובר. באותו זמן, שני שחקני הגנה (סייפטי "חזק" וסייפטי "חופשי") אמורים לכסות את השטח בעומק ההגנה, כאשר כל אחד מכסה בערך חצי.

מטרתו של המערך קאבר-2 היא יצירת צפיפות בחלקה הקדמי של ההגנה, ועל ידי כך לעצור בעת ובעונה אחת את התקפת הריצה ולהקשות על מסירות קצרות ומהירות, האופייניות, בין היתר, להתקפת החוף המערבי (West Coast Offense).

מיד קופץ לעין חוסר הפרופורציה בחלוקת שטחי האחריות: עת שחמישה שחקנים "מאבטחים" את האזור מלפנים, על חלקה האחורי של ההגנה מופקדים שני שחקנים בלבד. דיספרופורציה זו יוצרת, באופן בלתי נמנע, "שטחים מתים" בעומק המגרש, ואליהן תכוון התקפת היריבה, כפי שניתן לראות על גבי איור מס' 2.

הדרך הנפוצה ביותר לתקוף את הקאבר-2 היא לשלוח שלושה רסיברים לשטחים המתים, ועל ידי כך ליצור יתרון מספרי בעומק המגרש, כי שני שחקני הגנה לעולם לא יצליחו לכסות שלושה רסיברים. לכן מסירה ארוכה לאחד מהם עשויה להביא לצבירת יארדים משמעותית.

לקראת עונת 1996 הגו טוני דאנג'י, המאמן הראשי של טמפה ביי דאז, יחד עם מתאם ההגנה מונטה קיפין מערך הגנתי חדש. על בסיס הקאבר-2 הונהגה שיטה שנועדה לתקן את חסרונותיו של השיטה המקורית, וכמובן גם לשדרגה. אותה שיטה חדשה קיבלה את השם "טמפה-2", והפכה לגורם העיקרי שבזכותו הקבוצה, שעד אז נכשלה כמעט לאורך ההיסטוריה הקצרה שלה, התחילה לעלות בצורה עקבית לכיוון הצמרת הגבוהה של הליגה.

משום מה, הטמפה-2 אינו נחשב למערך חדיש ומהפכני, כנראה כי מדובר בשינוי אחד בלבד ביחס למערך קאבר-2, אך השלכותיו של שינוי זה הן, ללא כל צל של ספק, מקיפות ומשמעותיות. כפי שיוכח בחלק השני של הכתבה, הטוויקים אותם ביצעו דאנג'י וקיפין במערך הקאבר-2 השפיעו בצורה מרחיקת לכת על שורה שלמה של עמדות הגנה, מה שהציב בפני השחקנים המשחקים בעמדות אלו דרישות חדשות ומורכבות במיוחד.

אוקיי, הגיע הזמן לרדת לפרטים, השינוי היחידי הינו כדלקמן: כפי שניתן לראות באיור מספר 3, בהתאם לשיטת טמפה-2, במצבי המסירה הליינבקר האמצעי (MLB) אינו נשאר בחלק הקדמי של ההגנה, אלא מצטרף לשני הסייפטים כדי לסייע להם בכיסוי השטח בעומק המגרש. כתוצאה מכך, במקום שני שחקני הגנה בעומק המגרש (האופיינית לקאבר-2), במערך החדש ישנם שלושה כאלה, בזמן שבחלקה הקדמי של ההגנה נשארים במשימות הכיסוי ארבעה במקום חמישה.

המטרה של דאנג'י וקיפין הייתה למנוע את היווצרותם של השטחים המתים בעורף, בהם דנו לעיל, ועל ידי כך לנטרל את איום המסירות הארוכות. בטמפה-2 הליינבקר האמצעי מכסה את השטח במרכז ההגנה האחורית, מה שמאפשר לשני הסייפטים לכסות שליש מהמגרש בלבד (במקום את מחציתו), ולספק למגני הפינה עזרה יעילה יותר בכיסוי בעומק המגרש. ברור לחלוטין, כי במצב החדש, המערך ההתקפי של שלושה רסיברים שפירק את הקאבר-2 מאבד מיעילותו, מאחר שההתקפה מאבדת את היתרון המספרי שהיה לה מול ההגנה האחורית.

אז כיצד השפיע המערך החדש על הישגי הבאקנירס? בואו ניתן את זכות הדיבור לנתונים הסטטיסטים. כפי שכבר הוזכר, המערך טמפה-2 נכנס לקראת עונת 1996, שלא התחילה טוב עבור דאנג'י. אחרי תשעה משחקים הוא החזיק בניצחון אחד בלבד, אבל אז החלה ההגנה להתחבר, ובשבעת המשחקים הנותרים הבאקנירס השיגו חמישה ניצחונות, במה שבהחלט ניתן לראטת כנקודת המפנה של המועדון. באותה עונה ההגנה של טמפה סיימה במקום התשיעי בספיגת הנקודות ובספיגת היארדים.

את עונת 1997 כבר סיימה טמפה עם מאזן חיובי של 6:10 ועם כרטיס בפלייאוף. הבאקנירס גברו על דטרויט במשחק הוויילד קארד, אך הפסידו לאחר מכן בגרין ביי. איך תיפקד ה-"טמפה-2", אתם שואלים? בתום עונה זו דורגה ההגנה במקום השני בליגה בספיגת נקודות, ובמקום השלישי בספיגת יארדים.

בעונת 1998 הייתה נפילה מסוימת למאזן 8:8, והעפלה לכורסא, משם צפתה הקבוצה בפלייאוף בטלוויזיה. ההגנה, לעומת זאת, המשיכה להצטיין: מקום חמישי בספיגת נקודות, ושני בספיגת יארדים.

הבאקנירס חזרו לעצמם בעונת 1999 עם מאזן 5:11, הטוב ביותר של דאנג'י עד אותו רגע. אחרי הניצחון במשחק הראשון של הפלייאוף על הרדסקינס, הפסידה טמפה בגמר ה-NFC לאלופה העתידית, סנט לואיס ראמס, בתוצאה 11:6. ההגנה? אין שינוי – מקום שלישי גם בנקודות וגם ביארדים.

עברנו לשנת 2000, שהסתיימה במאזן 6:10, ששווה פלייאוף. ההגנה נפלה למקום השביעי בנקודות ולמקום ה-12 ביארדים, ובמשחק הוויילד קארד פירקו האיגלס את הבאקנירס, 3:21. לא נעים.

אחרי העונה החלשה בסטנדרטים ההגנתיים של של הגנת הבאקנירס, ב-2001: ראינו שיפור ששלח אותה למקום השביעי בספיגת נקודות, ושישי בספיגת יארדים. אולם זה לא סייע להם בפלייאוף, שם שוב גברו עליהם האיגלס במשחק הוויילד קארד, הפעם 9:31, וזאת אחרי שטמפה סיימה את העונה הרגילה במאזן 7:9.

ואז הגיעה עונת 2002. דאנג'י עזב, הגנת הקבוצה נתנה את עונת חייה, וסיימה במקום הראשון בשתי הקטגוריות המדוברות. עם או בלי דאנג'י, במקרה הזה כבר לא היה משנה מי עומד בעמדת המאמן. בעונת השיא הזו ראינו מאזן 4:12, פירוק קליל של הניינרס, האיגלס והריידרס בפלייאוף ובסופרבול, בהפרש ממוצע של 23 נקודות.

מה ניתן להסיק מהנתונים הסטטיסטיים הללו? החל מעונת 1996, בה הוכנס המערך לראשונה, ועד עונת 2002, בה זכתה הקבוצה בסופרבול – קיבלנו שיפור הדרגתי בהגנה של הבאקנירס, על אף הנפילות הנקודתיות (מקום 12 ביארדים בשנת 2000). לאורך תקופה זו, למעט העונה הראשונה של דאנג'י ועונת 1998, העפילה טמפה ביי בקביעות לפלייאוף, על אף העובדה שדירוג השיא של התקפת הקבוצה היה המקום ה-21 בעונת 2000.

אם כך, במבט לאחור קשה להתפלא שבעונה בה ההגנה של שודדי הים הגיעה לשיאה (2002) הקבוצה זכתה בכל הקופה. אז עכשיו תנחשו, ילדים, מה הביא לטמפה ביי באקנירס את הצלחתה בתקופת 1996-2002? כנראה שזה קשור איכשהו להגנה.

עד כאן התיאוריה. בסך הכול נראה כי השינוי בעמדת ה-MLB הוביל לשדרוגו של מערך הקאבר-2 למערך הטמפה-2, והיה הגיוני ומתבקש. מתעוררת אפילו השאלה איך לא חשבו על כך. מאידך, האם הבעיות הישנות נפתרו מבלי לעורר בעיות חדשות? מי שחושב שניתן פשוט לקחת את אותם שחקני ההגנה ששיחקו במערך קאבר-2, להעביר אותם למערך החדש ולצפות מהם לתפוקה טובה יותר מקודם – טועה טעות קשה.

בחלק הבא נדון ביישומו של המערך טמפה-2 על ידי הבאקנירס, בזמן שננסה לברר אלו יכולות מצריך המערך המדובר מהשחקנים המשחקים בו. נסקור גם את הדרך בה אותן יכולות באו לידי ביטוי אצל שחקני ההגנה של טמפה ביי באקנירס.