אגדת דשא?

להיות נער כדורים בווימבלדון זו זכות. רק פעם, אולי פעמיים, יוכלו נער או נערה לקחת חלק בטורניר היוקרתי, וזאת לאחר מיון קפדני והכשרה מתישה הכוללת אימוני כושר ומשמעת. "נער כדורים טוב נבלע ברקע ומבצע בשקט את העבודה", אמר פייסל עבדאללה, מי שהיה נער כדורים בגמר 2000 בין פיט סמפראס לפט ראפטר, וכיום מכשיר נערי כדורים לתפקידם. אותם נערי כדורים לבשו במשך כל שנות הטורניר תלבושת ירוקה, שהתמזגה ברקע ו"העלימה" אותם מעין השחקנים והקהל. טורניר 2006 נשא עמו בשורה מרעישה: צבע התלבושת שונה לכחול כהה, והמדים עוצבו, לראשונה, על ידי גורם חיצוני, רלף לורן במקרה הזה.

ווימבלדון הנו טורניר הטניס הראשון בעולם והיוקרתי מכולם. במשך שנים הבריטים דבקו במסורת ושינו במשורה אלמנטים שונים בטורניר, שהחל את דרכו ב-1877. אותה מסורת הפכה את ווימבלדון לנחשק בתארים, אך לאורך שני העשורים האחרונים גם גרמה ללא מעט טניסאים לסלוד מהקיבעון האנגלי והאווירה המכופתרת מסביב, ולחבב טורנירי גראנד סלאם אחרים. מזג האוויר הסגרירי, קשיחות המארגנים ועליית קרנם של הטורנירים המתחרים עמעמו את זוהרו של ווימבלדון. האם ווימבלדון עדיין מהווה כיום את כתר עולם הטניס, או שמא הפך לסוג של ראשון בין שווים?

המסורת והעבר שהביאו לווימבלדון את יוקרתו, הפכו אותו עם השנים לטורניר מקובע מדי, לחוץ מדי, נוקשה, כזה שהמילה "כיף" לא מהווה חלק ממנו. בניו יורק יש מזג אוויר נפלא, קהל מעורב ומשחקים אל תוך הלילה. באליפות אוסטרליה יש קהל צבעוני, אווירה פתוחה, שמש ומחירים סבירים. כשמריה שראפובה נאלצה להיעדר ממלבורן בשל פציעה, היא לא הסתירה את אכזבתה. "זאת אחת האליפויות שאני הכי אוהבת, יש באוסטרליה את האוהדים הכי טובים בעולם ואני אתגעגע לכל דבר שקורה שם".

לא מעט טניסאים מתקשים על החימר של פריס, אך מאוהבים בעיר. האמריקאי סם קוארי הסביר את סוד הקסם: “הרבה טניסאים אוהבים את מלבורן, כי לא חייבים לראות כל מיני אתרים היסטורים, אבל אני פשוט חולה על פריס וחורש את העיר". סרינה וויליאמס אפילו קנתה בה דירה, התאומים בוב ומייק בראון מביאים תמיד את בנות זוגם לרולאן גארוס, ועבור הטניסאים הספרדים והדרום אמריקאים מדובר בגראנד סלאם החשוב מכל. "הייתי כאן הרבה פעמים בטורניר וזו הרגשה נפלאה לזכות כאן, זה הטורניר שאני הכי אוהבת", הודתה רק לאחרונה המנצחת הטרייה ברולאן גארוס, סבטלנה קוזנצובה.

בווימבלדון זה אחרת. בריטי מדי. לדוגמה, ווימבלדון הוא הגראנד סלאם היחיד בו ועדה קובעת את שיטת דירוג הטניסאים, כשהיא מתעלמת במופגן מדירוג ה-ATP ומתייחסת לביצועי השחקנים על טורנירי דשא בשנתיים שקדמו לטורניר. לא מעט שחקנים מתרעמים על כך, במיוחד כאלה ששיפרו את מיקומם אחרי עונת החימר, ולכן בשנת 2000 אלכס קורצ'ה ואלברט קוסטה פרשו מהטורניר במחאה.

האווירה הבריטית מתבטאת בעוד אופנים. בשבילים המפרידים בין המגרשים מוכרים קצפת עם תותים, השופטים פונים בנימוס לשחקנים בתואר "מר", או "גברת", השחקנים היו חייבים בעבר לקוד קידה לפני בני האצולה במשחק (כיום רק אם המלכה או המלך נוכחים במשחק), אי אפשר להפציץ הופעה כי חייבים ללבוש רק לבן, והגשם הטורדני גורם לעצירות רבות שפשוט מתישות מנטלית את השחקנים. "אני חייבת להיזכר?", השיבה ונוס וויליאמס בראיון ל"גארדיאן", כשנשאלה אם היא זוכרת את הופעתה הראשונה בטורניר. "זה לא זיכרון כל כך טוב, זה היה ב-1997, הייתי אמורה לשחק ביום שלישי נגד מגדלנה גרזיבוסקה, ובסוף שיחקנו בשבת. ירד גשם בלי הפסקה, המשחק נקבע למגרש 14 ולמחרת הזיזו אותו למגרש 18, וכל יום חיכינו וחיכינו. בסוף הפסדתי במשחק ועפתי בסיבוב הראשון”.

בשנה שעברה דיווחה רשת ESPN על עלייה של 12% צפייה בסיקור אליפות אוסטרליה, אליפות צרפת סובלת מירידה עקבית אך זעירה בקרב הצופים האמריקאים (רייטינג של 1.6% ב-2003 לעומת 1.3% ב-2007), וניתן לייחס זאת לחוסר ההצלחה המסורתי של הטניסאים האמריקאים בטורניר. לשם השוואה, בגמר 1999 בו זכה אנדרה אגאסי נרשם רייטינג של 3.3%. מדד נילסן מראה בבירור ירידה בכמות הצופים האמריקאים בווימבלדון לאורך השנים.

ב-1973 ממוצע של כ-4.6 מיליון איש עקבו אחר הטורניר, וכשטניסאים אמריקאים דוגמת ג'ימי קונורס, ארתור אש, בילי ג'ין קינג וג'ון מקנרו השתתפו במשחקי הגמר, עקומת הצופים עלתה בהתאם. שיא הפופולריות נרשם ב-1981, אז כריס אוורט וג'ון מקנרו כיכבו ו-NBC גרפה 6% רייטינג. למרות שלאורך שנות ה-80 ווימבלדון סיפק שפע של יריבויות ומשחקים בלתי נשכחים, הרייטינג מ-81' לא שוחזר, ונע בין 3.6% ל-5.1%.

“לצפות בטורניר הזה, זה כמו לצפות בדשא גדל", הגיב אחד הגולשים לנתוני המדד, ואכן בשנות ה-90 הטורניר איבד מזוהרו והגיע לשפל של 2.7% רייטינג. גמר 2000 בין סמפראס לראפטר צבר רייטינג של 4.4% בארצות הברית, אולם הצניחה בפופולריות נמשכה. ב-2003 ו-2005 נרשם רייטינג של 2.49%, וב-2006 רשת NBC קיבלה מחובבי הטניס את הרייטינג הנמוך ביותר - 2.06% בלבד.

ההבנה חלחלה לאט לאט אל מארגני הטורניר והם הפנימו שחייבים להתאים את הטורניר לרוח המציאות בה רייטינג ופרסום הם חלק מכללי המשחק. המארגנים הבינו שעצירות רבות מדי פוגעות בטורניר מכל הבחינות, ולכן שנת 2009 תיזכר כהיסטורית משום שמעל המגרש המרכזי הותקן גג, ולראשונה בתולדות הטורניר, הגשם לא יהווה מטרד. “זה יעשה טוב לשחקנים, לאוהדים, לטלוויזיה וללוח הזמנים", אמר אנדי מארי, והצטרף לשורה ארוכה של מברכים על השינוי. השחקנים הם המרוויחים העיקריים, שכן הימים מורטי העצבים יתקצרו או אפילו ייעלמו, ומבחינה מנטלית ההרגשה בטורניר תהיה קלה יותר. "זאת התקדמות, אפשר יהיה להשלים משחקים וה-BBC ויורוספורט לא יצטרכו לשדר שידורים חוזרים בזמן שאנחנו משחקים קלפים בחדר ההלבשה", התייחס ג'יימס בלייק לגג החדש.

גם סוג המשטח לא ממש אהוב על מרבית השחקנים. כמו החימר, הדשא מצריך מיומנויות שונות, ולא מעט שחקנים נתקלים בקשיים במהלך הטורניר. בשלבים המאוחרים המשטח באיצטדיון המרכזי נראה כמו ארגז חול, אך זה דווקא נוח יותר לשחקנים. הבעיה שלהם היא עם השלבים המוקדמים, אז הדשא עדיין בשיא תפארתו. "הדשא מעצבן אותי. הוא לא צפוי, פעם הכדור עף למעלה, פעם למטה, אני אף פעם לא אתרגל למשטח הזה", התוודתה דינארה סאפינה, והסבירה מדוע היא שונאת את ווימבלדון.

מדובר כנראה בשנאה משפחתית. אליפות אוסטרליה 2004 סימנה את הקאמבק של מראט סאפין, שלאורך שנת 2003 סבל מפציעה. הענק הרוסי פגש בווימבלדון את בן ארצו דמיטרי טורסונוב, ואחרי שהפסיד חטף עצבים. "ויתרתי לגמרי על ווימבלדון. זה לא הטורניר בשבילי. נמאס לי לשחק על המגרשים האלה. אפילו לא התאמנתי לפני הטורניר. אני שונא את הטורניר הזה, שונא, אני חייב להגיד את זה. אני לא מרגיש בו נוח, קשה לי לזוז בו. זה לא המקום בשבילי, אני אוהב טניס אבל לא אוהב דשא". סאפין הוא לא היחיד שסלד מהמשטח, וגם טניסאי דשא מדופלם כמו איבן לנדל, לא התלהב לשחק בטורניר. "דשא זה לפרות", אמר הקרחון הצ'כי ב-1982 ויצא לחופשה בזמן שעיני עולם הטניס נישאו לבירה האנגלית. טניסאי חימר כמו גוסטבו קירטן ומרסלו ריוס לא התביישו למחוק את הטורניר מהיומן השנתי שלהם.

סביר להניח שהדומיננטיות של סמפראס בטורניר, לאורך שנות ה-90, והדומיננטיות של פדרר בשנים האחרונות, גרמו להשתאות והערצה בקרב חובבי הטניס, אך גם לשעמום מסוים, כשזהות המנצח כמעט ידועה מראש. אבל רוחות של שינוי נשבו בשנה האחרונה, כשהשיא התרחש בגמר 2008 בין פדרר לנדאל. היריבות הגדולה בין השניים הפיחה רוח חיים בטורניר (הגמר רשם בארצות הברית רייטינג מרשים של 4.6%). אבל לעובדה שטניסאי חימר מדופלם כמו נדאל הניף את הגביע, תרמו השינויים שכמעט נכפו על המארגנים, מכורח המציאות.

במשאל פופולריות שנערך ב-Yahoo התלונן אחד הגולשים ש"הדשא הופך את המשחקונים לקצרים מדי, לא כמו באוסטרליה וארצות הברית, אי אפשר ליהנות ככה". הטניס הפך עם השנים למהיר ועוצמתי והמארגנים היו חייבים לשנות את משטח הדשא ולהשתמש בכדורים כבדים יותר, כדי שהצופים יוכלו לראות קצת טניס ולא רק הגשות מפלצתיות. השינוי הצליח, המשחקונים הפכו ארוכים יותר, ואפילו סאפין הפך רגוע יותר והצליח להעפיל לחצי הגמר אשתקד.

שינוי נוסף שיקל על השחקנים הוא השימוש ב"עין הנץ" הממוחשבת שמאפשרת לערער על החלטת הקוונים. בכך ווימבלדון יעמוד בשורה אחת עם פלאשינג מדו ומלבורן, וקריאת ה"You can not be serious” העצבנית של ג'ון מקנרו לא תישמע יותר. במילים אחרות: השחקנים כבר לא ייראו כמו פרחחים שנקלעו לקוקטייל של בני אצולה. מלבד זאת, הטורניר סוף סוף שם קץ לקיפוח הנשים, והחל מ-2007 שווי הפרסים שווה. "זה מסר נהדר”, החמיאה סרינה וויליאמס, "בילי ג'ין קינג נלחמה על זה עוד בשנות ה-70. לקח קצת יותר מדי זמן, וזהו צעד בכיוון הנכון". בשנה האחרונה הטורניר אף הפך מפתה יותר כששווי הפרסים הוגדל, והזוכים בטורנירי היחידים ירוויחו סכום של 850 אלף ליש"ט.

לשינויים הקוסמטיים כמו התלבושת החדשה של נערי הכדורים, והשנויים המהותיים כמו הגג, המשטח והכדורים, התווסף שינוי חושב לא פחות: תדמיתי. ב-2003, במהלך ימי הטורניר, התירו המארגנים לבמאי ריצ'רד לונקריין לצלם את הסרט ההוליוודי "ווימבלדון" בכיכובה של קירסטן דנסט החיננית, וזאת כדי להעצים את אגדת ווימבלדון ולקרב אותו לצופה האמריקאי הצעיר. בנוסף, הוגדלה תפוסתם של חלק מהמגרשים כדי לעדן מעט את מחירי הכרטיסים, וכן בוצעו שינויים במסלולי התחבורה הציבורית כדי להפוך את הגישה למגרשים לנוחה יותר.

כמות החידושים והשינויים שהוכנסו בווימבלדון בעשור האחרון עולה על אלו שהוכנסו במהלך כל המאה הקודמת. בכך נוער האבק שכיסה את תכני הטורניר. עדיין מדובר בתחרות שהמסחור בה מוסתר היטב יחסית למקבילותיה, והבריטים השכילו לשמר את הדברים שנותנים נופך אחר לאירוע, כמו נשף הסיום והריקוד המסורתי בין זוכה הגברים לזוכת הנשים.

בנובמבר 2008 פדרר נשאל אם יעדיף זכייה שישית בווימלבדון, על פני חזרה למקום הראשון בעולם, והשיב בלי למצמץ: "אני מעדיף זכייה בווימבלדון על הכל". בחודש שעבר נחטפו 2,500 כרטיסים למגרש המרכזי במחיר 43,830 דולר לכרטיס (חבילה לחמש שנים, שמאפשרת צפיה בכל ימי התחרות), כאילו אין מיתון, כאילו ווימבלדון לא סבל מירידת קרנו בעולם. "זו ההוכחה לכך שווימבלדון הוא אירוע ספורט מרכזי, איכותי ועדיין פופולרי", אמר איאן ריצ'י, יו"ר איגוד הטניס והקריקט האנגלי, הגוף המארגן. נדמה שייחודיות הטורניר קיבלה בשנים האחרונות את השיוף הנכון, ושורת הצעדים שנקטו המארגנים צפויה לשמר את מעמדו כיוקרתי מכולם. במובן הזה, מלכת הטניס יכולה להיות רגועה.