בין רומא לאח הגדול

כשמנסים לבדוק אם מספר הניצחונות של קבוצת NBA בעונה הרגילה מעיד על איכותה, בוחנים כמה מהקבוצות שגברה עליהן הן בעלות מאזן חיובי. ביורוליג, לעומת זאת, ניצחונות על קבוצות טופ 16 אמורים לנבא אם קבוצה יכולה ללכת עד הסוף או שמא היא סתם חכמה על חלשים. רק שמספר הקבוצות האיכותיות באמת כל כך קטן, שגם מכך אי אפשר ללמוד דבר. אז מה אם מכבי גברה פעמיים על ז'לגיריס ופרטיזן? איזו אינדיקציה מעניק לה המשחק המגוחך אמש מול רומא לגבי יכולתה להתמודד בבית מול ברצלונה או לגבור ברבע הגמר על פנאתינייקוס?

כשמכבי פוגשת קבוצות בינוניות ולא מגובשות, בעלות סגל קצר ובעיות בריכוז, האגרסיביות ההגנתית שלה מחסלת אותן. פארגו ופרקינס חוטפים ורצים, ובלאט לא נאלץ למצוא פתרונות לפיצוח הגנת היריב על חצי מגרש. קבוצות ברמה של ברצלונה ופנאתינייקוס, שלא מתרגשות מקצת לחץ הגנתי, מאלצות את מכבי להאט את הקצב ולקלוע מבחוץ, שני אלמנטים שהיא לא מצטיינת בהם. אתמול ההיכל קפץ לשמים אחרי כל הטבעה, אבל בלאט לקח פסק זמן ב-24 הפרש אחרי מסירה מרושלת של ליאור אליהו. זו לא סתם גחמה: המאמן יודע שלמשחק אתמול אין שום משמעות. הוא מנסה להשאיר את קבוצתו דרוכה לקראת המבחנים האמיתיים, אבל שום דבר שהוא יעשה לא יכין את פארגו ופרקינס לפער הלא נתפש בין הכבדות של וושינגטון וסמית' לבין הקצב המטורף של נווארו ואנדרסון.

הבעיה האמיתית שיוצרים משחקים כגון אלה אינה מקצועית, אלא תדמיתית ושיווקית. את ההיכל מכבי מצליחה למלא למרות יריבותיה החלשות, אבל לצופה בבית יש אופציות נוספות. בעידן הרב-ערוצי, ההתמודדות של פדרמן ומזרחי היא לא רק מול ענפי ספורט אחרים, אלא גם מול "האח הגדול". ובזמן שסף הגירוי של הצופה רק עולה, הרמה ביורוליג הולכת ויורדת. פירוש הדבר הוא שחיקה מתמדת במותג הצהוב. סביר להניח שרבים מהצופים בבית נטשו את המשחק אמש כבר בתום המחצית הראשונה, וספק אם יחזרו במשחק הבא. לכן, המספר החשוב אמש הוא לא 41 נקודות הפרש, אלא עוד משחק שבו תרשום מי שהיתה פעם הקבוצה של המדינה רייטינג חד-ספרתי, בדרך חזרה לערוץ נישה בעונה הבאה.