וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סיפור ארוך

20.3.2009 / 16:25

למרות סיפור חייו המטורף של רוברט רות'בארט, הכדורסל הישראלי התעלם מהענק (2.17) המוכשר שעלה מבוסניה. עד שמגי פינה לו את הבמה

במהלך הרבע השלישי של משחק ההכנה בין נבחרות העתודה של ישראל ויוון, השתרע רוברט רות'בארט על הפרקט. עווית הכאב על פניו הבהירה שמדובר בפציעה רצינית, והוא לפת את ברכו, אותה סובב רגע לפני כן. המשחק בין שתי הנבחרות, שנערך ביוני 2006 והיווה הכנה לקראת אליפות אירופה, הופסק, ובמשלחת הישראלית תפסו את הראש. היה ברור שרות'בארט נמצא מחוץ לתכניות הקרובות. חלק מהאנשים אף חשש כי הסנטר גמר את הקריירה. "יצרתי קשר עם דייויד בלאט, שאימן אז את בנטון טרביזו, ואמבולנס פינה אותו מהרי הדולומיטים בצפון-מזרח המדינה, לטרביזו, שם טיפלו בו רופאי הקבוצה”, נזכר מאמן הנבחרת באותה תקופה, יעקב ג'ינו, "עד אז הוא התאמן, עשה רושם נהדר ונבחרת העתודה נבנתה סביבו. נאלצנו להטיסו לארץ, והוא עבר שיקום ממושך".

מהלך חייו הבלתי שגרתי של רות'בארט הפך אותו לסוג של חתול, אחד כזה שתמיד נופל על הרגליים. שנתיים וחצי אחרי הפציעה הקשה, הוא וג'ינו שוב משתפים פעולה, הפעם בעירוני נהריה, אליה הגיע אחרי פציעתו של משה יעקוסי. "הוא נכנס לקבוצה שהקו הקדמי שלה הורכב משני זרים גבוהים ודומיננטיים, והשחקנים בעמדת הסמול-פורוורד יכלו לשחק גם כמספרי 4. כלומר, הוא נכנס לסיטואציה מובנית”, מסביר ג'ינו מדוע רק לאחרונה החל הסנטר לבלוט. "בכל פעם ששיחק הוא היה מצוין ותרם את איכויותיו. כשהתפנתה עמדה עם עזיבתו של ארון מגי, הוא החל לבלוט יותר".

במשחק הליגה אחרון, בו הביסו הסגולים את מכבי חיפה (57:75), הפגין רות'בארט את כל היכולות שהפכו אותו לתקווה של אותה נבחרת עתודה, כשקלע 17 נקודות ב-17 דקות, והוכיח שלנהריה יש נפיל בן 22 המתנשא לגובה של 2.17 מ', שיודע מה לעשות עם הכדור. בכדורסל הישראלי זה לא מעט. הפציעות שעבר במהלך הקריירה וחייו הפתלתלים, הופכים את רות'בארט למניה, שאם תתממש, תניב רווח גדול.

"הם לא האמינו שיש שחקן ישראלי כה גבוה שהם לא שמעו עליו"

רות'בארט נולד ביוני 1986 בסרייבו, ואינו שש להיזכר בימי מאי 1992, אז התנהלה בבוסניה מלחמה בין הרוב המוסלמי, הממשל שישב בסראייבו והסרבים הנוצריים האורתודוקסים בבוסניה. כשאם המשפחה, נדיה, שחקנית כדורסל בעברה, שמעה שיש הפוגה, היא ידעה שאחרי חודש רצוף של הפגזות וחיים בפחד, זו ההזדמנות להגיע לחוף מבטחים. בכתבה שפרסם ב-2004 העיתונאי טים קייסי מ"הסקרמנטו בי", האם מתארת כיצד היא לקחה בבהילות את שני בניה, רוברט בן ה-6 ואחיו הצעיר איבו, תיק עם מסמכים ושני בקבוקי מים, ונמלטה עמם מסרייבו. הנסיעה אל מחוץ לאזור הקרבות, מרחק 25 קילומטר מהעיר, ארכה 12 שעות, במהלכן נסעו השלושה במשאית צבאית ובתוכה תחמושת וחמישה חיילים סרבים שיכורים. "פרצנו בבכי", תיארה האם את הרגע בו פגשה את אביה בבלגרד, יום למחרת, "היינו מאושרים שנשארנו בחיים". האב, אלי, הצטרף בהמשך למשפחה, והרות'בארטים עלו לישראל.

"החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתכנון תכניות אחרות", שר ג'ון לנון, ודומה שרות'בארט לא מתכנן הרבה, אלא זורם עם מהלך חייו הבלתי שגרתי. אחרי שנתיים בארץ, עקרה המשפחה לקליפורניה, והמשיכה לכדורסל הייתה טבעית עבור הילד שצמח והחל לפתח את כישרונו. במהלך עונת 2001/02 שופץ ה"ארקו ארינה" ביתה של סקרמנטו קינגס, ושחקני הקבוצה התאמנו בתיכון "נאטומאס" שמעבר לכביש. חלק משחקני הקינגס נהגו לצפות במשחקי קבוצת התיכון המקומי, והסנטר הסרבי ולדה דיבאץ שמע די מהר על רות'בארט, שכבר היה שחקן מוכר בתיכונים. בעולם הכדורסל מספרים שדיבאץ לקח את העלם הצעיר תחת חסותו. "נפגשנו, דיברנו, בסך הכל התפתחה שם ידידות, שהסתכמה בזה שדיבאץ הזמין אותי ואת אמי למשחק של הקינגס", נזכר רות'בארט בימיו בארצות הברית, "הוא אדם מדהים ואישיות נערצת בסרביה, אבל הוא לא הדריך אותי ולא התאמנתי תחתיו".

באותם ימים הענק הצעיר חלף מתחת לרדאר הכדורסל הישראלי, שלא קלט דבר. "כשהייתי כבן 15, שוחק משחק אימון נגד נבחרת הקדטים הישראלית”, מספר רות'בארט על הפעם הראשונה בה התגלה על ידי הכדורסל הישראלי. "באותה תקופה שיחקתי בשורות נבחרת הקדטים של סרביה. אמא שלי הייתה במשחק, שהתקיים בבלגרד, והחלה לשוחח עם אנשי נבחרת ישראל. כשהיא אמרה להם שאנו ישראלים, והם ראו אותי במדי סרביה, הם היו בשוק. הם לא האמינו שיש שחקן ישראלי כה גבוה שהם לא שמעו עליו. הם לא ביררו היטב את מעמדי, וחשבו שאני לא יכול לשחק בשורות הנבחרת, כי כבר שיחקתי בשורות סרביה”. לאנשי הכדורסל בארץ לקח יותר משנתיים לצאת מההלם הזה, ולשים ידם על רות'בארט.

"לא חזרתי לעניינים מספיק מהר אחרי הפציעה"

בתקופה בה רות'בארט החל לקבל איתותים מישראל, הוא שיחק בראסינג פריס, לאחר שוויתר על לימודי קולג' והמריא בקיץ 2004 לבירת צרפת. “חשבתי אז שזו החלטה מצוינת לא ללכת לקולג', וגם כיום אני שמח עליה”, הוא מסביר. "רציתי לראות עולם, לטייל וחשבתי שזה יהיה לי טוב מבחינה מקצועית. מסלול הקולג' לא התאים לי, לא עניין אותי ללמוד איזה מקצוע באותה תקופה, רציתי לשחק כדורסל, לצבור ניסיון וחוויות ולהתפרנס”. כיום שחקנים יכולים לחתום ב-NBA מגיל 19, ולא מעט צעירים אמריקאים מוותרים על הקולג', והולכים לשחק באירופה כדי לא לבזבז שנה. לפני שנחקק החוק, צעד זה היה פחות מובן, בטח לשחקן שכבר יצר לעצמו שם בתיכונים.

אבל רות'בארט הוא לא אחד שמפחד מהתנסויות ושינויים, כיאה לאיש שמחזיק בכמה דרכונים (בוסני, ישראלי וסרבי) ודובר גם צרפתית. הקליטה בראסינג הייתה קלה מבחינה חברתית, אך קשה מבחינה מקצועית. פציעה בכתף בתחילת השנה וניתוח שבא בעקבותיה, השביתו אותו, ורק בעונתו השנייה בקבוצה הוא ראה פרקט ותרם לראסינג ממוצע של 2.8 נקודות ו-2.2 ריבאונדים ב-9.2 דקות לערב בעונת 2005/06. מספרים לא ממש מרשימים, אבל בכדורסל הישראלי דווקא כן התרשמו וכבר לא התעלמו ממנו. "אחרי יותר משנתיים מאז המשחק ההוא בין סרביה לישראל, מכבי תל אביב ביררה וגילתה שאין לי משחק רשמי, וזאת אחרי קשר שיצר העיתונאי והסקאוט ירון ארבל עם הנהלת הקבוצה”. ההזמנה לנבחרת הצעירה הייתה מהירה.

בספטמבר 2006 מכבי החתימה את רות'בארט כהשקעה לעתיד והשאילה אותו לגליל, כדי שיוכל להשתקם בשורותיה מהפציעה במשחק ההוא נגד יוון, וכן לצבור ניסיון. אבל עבור רות'בארט זו הייתה עונה מבוזבזת. "לא חזרתי לעניינים מספיק מהר אחרי הפציעה", הוא מספר על הימים תחת הדרכתו של עודד קטש, "הייתי בלי ביטחון ובלי כושר". ב-18 משחקי ליגה הוא רשם ממוצע חלש של 2.9 נקודות ו-1.1 ריבאונדים למשחק. היסטוריית הפציעות שלו והעונה החלשה שנתן בגליל, הפכו את רות'בארט לסוג של אכזבה וסימנו אותו כפלופ בהתהוות, איש גבוה שלא מצליח לממש את התקוות שתלו בו.

"הוא עדיין לא בוגר מספיק להיות סוג של וויצ'יץ'"

אבל, כאמור, מדובר בחתול שנוחת על רגליו, וכזה שמסלול חייו הוכיח לו כבר שהימים חולפים, שנה גוועת ורק המנגינה היא שקובעת. רות'בארט ארז את חפציו וחזר לארץ הולדתו, בוסניה, שם חתם במדי באניה-לוקה. היותו יהודי המשחק במדינה ש-45% מאוכלוסייתה הנה מוסלמית חשפה אותו למצבים מדכדכים. "הקהל של באניה-לוקה אהב אותי והאזור בו משחקת הקבוצה נוצרי יותר, אבל היו משחקי חוץ בהם הקהל צעק 'יהודי, יהודי', וסיפק הרגשה מאוד לא נעימה". זה לא מנע ממנו לככב עם ממוצע של 17.4 נקודות, 9.8 ריבאונדים ו-2.6 חסימות למשחק.

“הוא בחור טוב מחוץ למגרש, ושחקן נהדר על הפרקט. יש לו פוטנציאל גדול, קליעה טובה ומוסר עבודה", מחמיא מאמן באניה-לוקה, בויאן בוזיץ', שהיה עוזר המאמן כשרות'בארט שיחק בקבוצה. "בהתחלה הוא היה שחקן מפתח, ואחרי שהחלפנו מאמן, המאמן החדש החליט שהוא יהיה שחקן שישי שיעלה וישנה את המשחק. הוא עדיין תרם תרומה יפה אך פחותה, כי שיחק פחות דקות. הסיבה לכך היא שהמאמן החדש אהב גבוהים שמחפשים מגע בצבע ומשחקים בפיזיות, ורות'בארט הוא לא כזה. הוא ריבאונדר ובעל קליעה טובה מחצי מרחק, אבל הוא אוהב לשחק יותר סביב הצבע ולא בתוכו. פיזית, הוא לא מספיק חזק למאבקים".

הליגה הבוסנית פיזית יותר מזו הישראלית, אבל ג'ינו סבור שהטאלנט לא זקוק למסת שריר נוספת, בטח נוכח היסטוריית הפציעות שלו. "הוא 2.17 מ' עם איכויות של גארד, גבוה עם תנועה טובה עם וללא כדור. הוא יודע להוריד כדור לרצפה, יש לו קליעה מסוגננת, טאץ' נהדר לכדור והוא יכול לשחק עם הפנים והגב לסל”. אולם החבילה עדיין רחוקה מלהיות שלמה. "בתחילת העונה הוא שיחק 35 דקות בערב ונתן מספרים יפים, אבל הוא שיחק עבור עצמו", אומר בוזיץ.

ג'ינו מוסיף כי "יש לו מסירה טובה, אבל הוא עדיין לא בוגר מספיק להיות סוג של וויצ'יץ', וזה מה שאני מנסה להטמיע בו. הוא יכול להיות כזה בזכות ראיית המשחק שלו, אך כיום הוא יותר עסוק בניסיון להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לעשות סל".

sheen-shitof

עוד בוואלה

חווית גלישה וטלוויזיה איכותית בזול? עכשיו זה אפשרי!

בשיתוף וואלה פייבר

"גם אם שרף לא יזמין אותי, לא אשחק בבוסניה"

“הוא פוטנציאל ענק, והייתי בונה סביבו קבוצה, אבל אסור לו למהר, הוא עדיין זקוק לחממה”, אומר ג'ינו. "הוא יכול להגיע למכבי תל אביב ולשחק ברמות הגבוהות ביותר, גם ב-NBA, ואני סבור שזה מוקדם עבורו להיות שחקן רוטציה במכבי או ברמות הכי גבוהות. הוא קודם צריך להוביל קבוצה לבדו". בינתיים רות'בארט בונה מחדש את האמון בו, והכדורסל הישראלי יכול רק לברך על שדחה את הצעתם של ראשי נבחרת בוסניה בקיץ 2008, לאחר שאלו ביקשו לצרפו לשורות נבחרתם הבוגרת.

“לי זה היה ברור, זו החלטה רגשית שקיבלתי", הוא מסביר את הסירוב לבוסנים, וזאת למרות שעדיין לא שיחק משחק רשמי בנבחרת העתודה או הבוגרת של ישראל, מה שמקנה לו אפשרות לשחק בנבחרת אחרת. "אמרתי לבוסנים 'לא' וגם אם צביקה שרף לא יזמין אותי לנבחרת, אני לא אשחק בבוסניה. החלטתי את זה כבר בגיל 20, כשבאתי לארץ". אז גובה יש, כישרון יש, פוטנציאל יש, ועכשיו רק צריך ללטש את היהלום, ולקוות שמכת הפציעות ממנה סבל לאורך הקריירה הקצרה שלו, תהפוך לזיכרון רחוק. אם כך יקרה, הרווח יהיה כולו שלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully