שלמי ירושלים

שחקנים בולטים:

מכבי תל אביב: וויל ביינום, יותם הלפרין, וונטיגו קאמינגס, דרק שארפ, טל בורשטיין (בספק לעונה), עומרי כספי, דיוויד בלותנטאל, מרכוס פייזר, ליאור אליהו, טרנס מוריס, ניקולה וויצ'יץ', אסטבאן בטיסטה.

הפועל ירושלים: וויל בליילוק, דרור חג'ג', ראמל קארי, יהוא אורלנד, טימי באוורס, גיא פניני, שרון ששון, ג'יימי ארנולד, ארז מרקוביץ'.

זה אמנם היה רק גביע ווינר – סוג של טורניר הכנה לעונה ותו לא – אבל המסקנה ברורה: מכבי תל אביב השאירה מאחוריה את עונת השפל הלא נתפסת, התאוששה, וחיזקה את עצמה כמו שרק היא יודעת (ויכולה). הפועל ירושלים וכדור הארץ יכולים לחזור למסלולם.

התבוסה במלחה, כמו גם סל הניצחון ההוא של ג'יימי ארנולד (הצהוב) בגמר הפיינל פור, מעבירים מסר דומה: אמנם בספורט אין נצח, קבוצות עולות לגדולה ושוקעות להן כחלק מתהליך אבולוציוני טבעי, אבל הכדורסל הישראלי כותב את הכללים שלו בכל פעם מחדש. על הפלנטה שלנו צריכים לקרות הרבה יותר מדי דברים כדי שהאלופה הנצחית תרד חפוית ראש מהבמה, ודבר כזה קורה, אולי, פעם בעשור.

אלא שהקדמות כאלה קראתם כאן ודאי גם בתחילת העונה הקודמת, אז לפני שתמהרו להרים ידיים (או לרדת ישר לאיזור התגובות), וגם כדי לשמור על חדות מחשבה וחשיבה חיובית, הנה הדרך לאליפות צהובה, או לסנסציה אדומה.

במכבי אולי לא יסכימו, אבל העובדה שנוון ספאחיה ממשיך לאמן ברמות הגבוהות באירופה תעשה להם רק טוב. הישארותו של הקרואטי המחויך בזירה המרכזית תהווה מעין סמן, מזכרת חיה לחוויה הטראומתית שעברה עליהם בעונה שעברה. ואת לקחי העונה ההיא, שהמאמן הממושקף ירשם בדפי ההיסטוריה בעל כורחו כאחראי היחיד שלה, הפיקו במכבי מוקדם מאוד, עוד בראשית יוני.

מכבי נפרדה הקיץ מרבים מהקיבעונות שאפיינו אותה לאורך שנים. הצורך האובססיבי לשדר ציונות ופטריוטיות על ידי הכללת מספר מקסימלי של ישראלים בסגל הוחלף בבניית קבוצה מגוונת ועמוקה אבל בינלאומית, גם אם יותם הלפרין וליאור אליהו יככבו בטבלאות המצטיינים בליגת העל (לא מעט בשל החוק הרוסי). גם הנטייה, השמרנית וההגיונית יש להודות, למנות למאמן את הישראלי המוביל בשוק נדחקה הצידה במינוי עודד קטש. אם כי אולי דווקא מחירם הגבוה, באגו ובשכר, של גרשון ובלאט היוו גורם מכריע בעניין. אבל עדיין מדובר במחשבה מרעננת.

הרציונל בבניית סגל בין שבעה זרים הותווה על המאבקים המחריפים בזירה האירופית, אבל בהקשר של ליגת העל משמעותו פשוטה: מכבי תל אביב חוזרת להיות ליגה בפני עצמה, ואת זה היא הוכיחה כשצירפה את טרנס מוריס ואסטבאן באטיסטה, שבירושלים רצו כל כך. הסגל העמוק של קטש יאפשר לו למצוא מדי ערב, גם אם באיחור של רבע, שניים או שלושה, את אותם שחקנים שיורידו אותו מנצח בדרך לקרב החשוב באמת. ביום חמישי.

בירושלים אולי לא יאהבו את זה, אבל מה שהדאיג באמת בגמר גביע ווינר לא היה פער הרמות מהאלופה, אלא חזרתם של הויתור המוקדם, הייאוש ולבסוף אפילו חוסר האונים בפני ההגמון וכוח ההרתעה שלו. וירושלים, שרק לפני חודשים מעטים היתה קרובה מאי פעם להכות בגוליית, לא יכולה להרשות לעצמה לחזור למצב הזה. אבל היא חזרה.

במלחה ישחק השנה סגל ישראלי עמוק ומוכשר, בעיקר בקו הקדמי (פניני, ששון, ארנולד ומרקוביץ'), אבל עידן פוסט-טפירו תופס את האדומים עם דרור חג'ג' אחד ושני גארדים זרים (בליילוק וקארי) שאמורים לנהל את המשחק אבל לא ממש מוצאים את עצמם בינתיים. בעונה שעברה הספיקה החלפת תמאר סליי בטרנס מוריס כדי להפוך את העונה של ירושלים על פניה, לא מעט בגלל טפירו את חג'ג' שחיפו על התרומה הבעייתית של הרכז הזר (קוטה ואחר כך ג'נקינס). הפעם, עדיין ללא סנטר זר וללא גיבוי ישראלי מספק לגארדים של הקו האחורי, המצב לא נראה מזהיר.

אומרים שהעונה השנייה היא תמיד הקשה ביותר, והכלל הלא כתוב הזה חל גם על דן שמיר, שאת עונת הבכורה שלו סיים עם שלושת רבעי דאבל, למרות פתיחה שכללה רצף הפסדים באירופה ומפלה מקצועית ומנטאלית בנהריה. וזוהי אולי התקווה של ירושלים גם הפעם: בעונת כדורסל ארוכה יש מספיק זמן למצוא את הסגל המתאים, ובישראל השיטה מאפשרת למחות באחת אינספור טעויות. קוראים לזה פיינל פור.

עודד קטש מחובר לדקויות של המשחק, דן שמיר לטקטיקות והסטטיסטיקה, אבל שני המאמנים הם ללא ספק הטובים בליגת העל כיום. היתרון של הראשון הוא בסגל העמוק והמגוון שלו, שרבים מחבריו אפופי מור"קים על תקופתו כשחקן, אבל בעיקר בנוכחותם של צביקה שרף ומוני פנאן, שיבלמו עבורו את "רעש" התקשורת והמקורבים. מנגד, עלולה ירושלים, שמנסה כבר שנים לבסס את עצמה כמכבי תל אביב הקטנה, לקרוס תחת לחץ הציפיות שהיא מייצרת בעצמה.

למרות הפייבוריטיות הברורה של הצהובים, מעצם היותם מכבי תל אביב, ירושלים עדיין יכולה לחלום. אם תתגלה בקרוב עוד "מציאה" סטייל טרנס מוריס, התאפסות כללית של הזרים בקו האחורי וחיבור נכון לסגל הישראלי המוכשר, האדומים יתחילו לנשוך והרבה. ובסוף הדרך, כמו ששמעון מזרחי לא שוכח, מחכה רק משחק אחד בדרך לצלחת.