דבר חלש, גבר

מייקל ג'ורדן – הוושינגטון וויזארדס

אלוהים נחת בעיר הבירה של ארה"ב כנשיא, וחזר לפרקט לעונות 2001/2 ו-2002/3. השהות שלו ב-DC הקשתה על התקשורת במדינה להמשיך להתעלם מאופיו הקשה של מספר 23, ומסגנונו הבוטה והמכוער לעיתים כנגד "חבריו" לקבוצה, כפי שתועד בעבר בספר "The Jordan Rules".

הוד אוויריותו עשה טרור לשחקנים, ואף שלח את ריפ המילטון לדטרויט בתמורה לג'רי סטאקהאוס, בגלל שהעז להתנגד לשלטון היחיד שלו. מיותר לציין שמדובר באחד הטריידים הגרועים בהיסטוריה. המטרה המרכזית ללעג וקלס של MJ היה מישהו שלא ממש יכול היה להגן על עצמו, צעיר בן 18 שכרגע הגיע מהתיכון, קוואמי בראון שמו. בראון, אגב, נבחר על ידי ג'ורדן עצמו בדראפט 2001 כבחירה הראשונה. מייקל דאג להשפיל את השחקן באופן קבוע מול שאר השחקנים, קרא לו בשמות, העליב אותו, ירד על יכולותיו כשחקן (והתעלם ממה שזה אומר על יכולותיו שלו כמנהל) ואף גרם לו להתייפח לא אחת. וכדאי להזכיר שבאותה תקופה ג'ורדן היה כבן 40, מבוגר מספיק כדי להיות אבא של קוואמי.

לאור הזלזול ומערכת היחסים הנפלאה של הנעלה בשחקנים עם המכשפים, אף אחד לא התפלא שבעת פרישתו (השלישית) הם הצביעו פה אחד לא לקנות לו מתנת פרישה. מעט אחר כך הבעלים אייב פולין העיף אותו מהמועדון בבושת פנים.


קובי בריאנט - שחקני הלייקרס

לבריאנט יש יכולת מופלאה לפתח עם אנשים סכסוכים ארוכים ומתוקשרים. לא צריך להזכיר את הריב המפורסם עם שאקיל, כאשר באותה תקופה גם ריי אלן תפס על התדמית הרעועה של הגארד טרמפ ושלח כמה עקיצות לקובי, בעיקר כדי למצב את עצמו כיריבו של הסופרסטאר לקראת שנת חוזה, שבסופה קיבל 80 מיליון לשש שנים. בין לבין היו גם סכסוכים עם קארל מלון (אותו האשים בריאנט שהתחיל עם אשתו) וגארי פייטון (שהפסיק לדבר איתו).

חשבתם שזה הכל? הוא רב דרך דפי העיתון (ודפי הספר, מאוחר יותר) עם המאמן פיל ג'קסון בעונת הגלקטיקוס, טען כי "אינו אוהב אותו כאדם", ולעיתים קרובות נראה מתעלם ממנו בהפגנתיות בפסקי זמן. פעם אחת הוא אף עשה לעברו תנועות ידיים מבטלות (שסימלו "פקה פקה פקה") בזמן שהמאסטר יצא משלוות הזן וצרח עליו במלוא גרונו. צ'אקי אטקינס כינה אותו הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, ומאוחר יותר מצא את עצמו בקבוצה אחרת. בסך הכל, הספק נאה לכל הדעות.

העונה הוא התנכר לחלוטין מחבריו לקבוצה, למרות המחוות המאולצות שהוא מפגין כלפיהם אל מול המצלמה ולמרות ההצלחה היחסית. האחרון שבריאנט עלה לו על העצבים הוא למאר אודום, מי שאמור היה להיות הסייד קיק שלו בלייקרס, אבל משמש יותר על תקן של מביא כדורים. הפורוורד המגוון לא מצליח להפגין את היכולת שמצפים ממנו, וזורק העונה לסל רק 11.2 פעמים למשחק, הנתון הנמוך בקריירה שלו. בעוד היכולת של אודום הולכת ודועכת, האיבה שלו כלפי הכוכב הגדול רק גדלה, ולאחרונה הם החליפו מהלומות בחדר ההלבשה לאחר שקובי האשים אותו שחיבל במכוון באחד המהלכים במשחק. השחקנים האחרים הפרידו, והשניים ישבו הרחק ככל שניתן אחד מהשני באוטובוס ובמטוס. טרייד הוא עניין של זמן, והשאלה היחידה שנותרה היא עד כמה יצטמק האגו של למאר החביב עד היום המיוחל.


וינס קרטר – טורונטו ראפטורס

מה לא עשה וינס קרטר כדי לעוף מטורונטו? שיחק בחצי הילוך, קלע רק 16 נקודות ב-41 אחוזים מהשדה, לא מסר אסיסטים, לא הוריד ריבאונדים, והגיע עם המאמן סם מיצ'ל למהלומות. אבל זה לא הכל, מאוחר יותר התברר כי גילה לשחקני היריבה תוך כדי משחק (!) את המהלכים שהקבוצה עומדת לבצע, הכל כדי לחבל בסיכויי קבוצתו הוא, ולהמאיס את עצמו על המערכת בדרך החוצה. אין מה לומר, ספורטאי לתפארת.

לארי בראון – שחקני הניקס

זה לא חדש ששחקנים לא אוהבים את לארי בראון. מה שמקל בדרך כלל את הכאב הם הניצחונות, שמתלווים בדרך כלל לשיטה ותובענות של המאמן. אולם העונה, בדיוק כשנראה שבראון הביא לכדי שכלול אולטימטיבי את היכולת שלו לעלות לשחקניו על העצבים, הניצחונות ממאנים להגיע. כמה דוגמאות למעלליו בניו יורק: הוא מבצע זובור תקשורתי מתמשך לשחקן הכי טוב שלו בקבוצה, סטפון מארבורי; מחדיר לחמישייה שחקנים ומיד אחר כך מוציא אותם מהרוטציה (או אפילו מהקבוצה); מחליף הרכבים ללא כל הגיון וללא כל הסבר; מייבש את צ'אנינג פריי המבטיח במקום לתת לו זמן להתפתח, ועוד ועוד. התוצאה היא 14 ניצחונות, 33 הפסדים, והמקום האחרון בבית האטלנטי החלשלוש.

בתבוסה מול הלייקרס לפני כשבוע הורחק הקואץ', ואנחת הרווחה של השחקנים נשמעה עד ארץ הקודש, בנוסף לציטוטים כמו "ברוך שפטרנו" או "עכשיו סוף סוף נוכל לשחק כדורסל".

בזמן שהניקס רוקמים מזימות כנגד הבוס, שחקניו לשעבר בדטרויט הפכו אותו לשק החבטות המועדף על ידם. הם משתדלים להדגיש בכל הזדמנות כמה כיף לשחק תחת המאמן החדש פליפ סונדרס, וצמד המילים "להבדיל מלארי" מרחף מעל לכל משפט עם אורות ניאון מהבהבים. לאור ההיסטוריה העגומה שלו, אין ספק שבתפוח הגדול הולך להיות הרבה יותר גרוע לפני שיהיה, אולי, רק אולי, יותר טוב.

קווין גארנט – ריק ריקרט

לפני שנתיים הגיע רוקי חדש ואלמוני למינסוטה, ריק ריקרט, ובמהלך משחק אחד על אחד עם הכוכב קווין גארנט החליט לתומו שהוא מעוניין להתאמץ. טעות פטאלית. בעודו מנצח במשחק מול עיניהם המשתאות והמקניטות של החברים לקבוצה, ריקרט שלח את KG להתעופף באוויר עם הטעייה נאה לשלוש, ודהר לדאנק חופשי. גארנט לא יכול היה לשאת את הבושה, החליט להחזיר לעצמו את הכבוד האבוד ופנה להסביר לצעיר את טעותו. אבל סופרסטאר כמוהו לא משתמש במילים, וסנוקרת אחת עשתה את העבודה. לאור הפיצוץ בכימיה הקבוצתית, הג'נרל מנג'ר קווין מקהייל נאלץ להחליט על מי מהשניים הוא מוותר. החלטה קשה, ללא ספק.


קניון מרטין - ננה

אם בסנוקרות עסקינן. ננה ידוע כבחור קשוח ואגרסיבי שעושה שמות באימונים ולא מתבייש לשלוח את גופו המגודל לכאן ולכאן מול חבריו לקבוצה. כשקניון מרטין, פיטבול ידוע, הגיע לדנבר בטרייד מניו ג'רזי, הברזילאי התנהג בדרכו הרגילה וניסה להבהיר לקיי מארט מי הבוס במייל הייל סיטי. התגובה של מרטין? אגרוף מהיר ונוק אאוט מיידי מול עיניהם המרוצות של שחקני הנאגטס.

רובן פטרסון – זק רנדולף

הריב הזה מסמל את המצב המעוות שבו נמצאים הבלייזרס. השחקנים והאוהדים עד כדי כך סולדים מרובן פטרסון, עבריין מין מורשע, שאיכשהו, בצחוק הגורל, הפך זק רנדולף, שלא מוסר לאף אחד, לאיש הטוב בסיפור. בקרב ערסוואטים מרתק, הצטרף רנדולף לקטטה בין קינטל וודס (לימים אלוף הליגה בארגון קרבות כלבים) לפטרסון, שלח אגרוף עוצמתי לפניו של האחרון, השאיר סימן שחור מסביב לעינו ושבר לו את עצם ארובת העין. התגובה של פטרסון הייתה מעניינת: "הייתי רוצה להחזיר לו, אבל זה רק יסבך אותי. אני אצטרך לחשוב על משהו אחר".

באמת, קשה להבין איך לאור הכימיה הקבוצתית המופלאה הזאת ממשיכה פורטלנד לדשדש.

גילברט ארינס – קוואמי בראון

ארינס הוא צ'אקר ממדרגה ראשונה, אחד שזורק בלי חשבון, בלי מצפון ובלי להסתכל על חבריו לקבוצה. בעונה שעברה, כשקוואמי בראון עוד פיאר את הסגל של הוויזארדס, לפני שעבר לקרוע רשתות בלוס אנג'לס, הם החליפו מחמאות הדדיות בחדר ההלבשה ובתקשורת, כשהטענות של בראון היו שארינס לא מוסר. ארינס הודה באשמה, ופשוט טען כי אין לו סיבה להכניס את הכדור פנימה אם כתוצאה מכך לא מגיעות נקודות.

אגב, אחרי שקוואמי עבר להוליווד, ארינס שלח לו מסרים של הערכה עמוקה דרך העיתונאים, ובתגובה הפורוורד/סנטר שלח את העיתונאים חזרה עם איומי מכות. בסוף השניים דיברו בטלפון וליבנו ביניהם את העניינים. כינורות, בבקשה.

כריס וובר – פז'ה סטויאקוביץ'

והנה הגענו לעוד צמד צ'ילבות שעברו גירושין. ב-2003/4 וובר היה פצוע למשך שלושת רבעי עונה, ופז'ה שיחק בינתיים כמו מועמד לתואר ה-MVP. אבל אז חזר Cwebb, והסרבי נעלם לתוך הקונכייה שלו. בפלייאוף של אותה עונה הביא פז'ה לדרגת אמנות את הכשרון שלו לברוח מזריקות חשובות, ופשוט התחבא בצורה מופלאה מאחורי המגנים בכל פעם שהקינגס היו זקוקים לו. בתגובה ליכלך עליו וובר, כידוע קלאץ' פלייר גדול בזכות עצמו, וטען כי אין לאירופאי קוחונס. סטויאקוביץ' נעלב ורצה טרייד, אבל וובר היה זה שעזב ראשון.

בחודשים שהם שיחקו ביחד, מקורות במועדון טענו ש-Cwebb עשה ככל יכולתו כדי להתעלם מהסרבי על הפרקט, ואת הוצאות ראינו כולנו. לאחרונה, כידוע, גם פז'ה מצא את הדרך החוצה, ונחת באינדיאנה.

דירק נוביצקי – אריק דאמפייר

לפני שני קיצים זכה אריק דאמפייר בלוטו. מארק קיובן, ברגע של אי שפיות זמנית, החליט שהסנטר המוגבל, שנתן קריירה דלוחה ושנת חוזה סולידית, ראוי ל-73 מיליון דולר לשבע שנים. דאמפייר חתם על החוזה במהירות האור, ומאז נעלמו עקבותיו. בפלייאוף האחרון מול פיניקס, דירק נוביצקי התעצבן עליו על האנמיות שלו מול אמארה סטודמאייר, והחליט להגיב במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, בשידור חי. "דאמפייר היה שוב איטי בכל דבר. הוא לא נכנס למשחק", אמר. "הוא גם תמיד נקלע לבעיית עבירות מהירה ברבע הראשון ולא יכול לשחק באגרסיביות לאחר מכן. השורה התחתונה היא שאנחנו צריכים להוציא משהו מעמדת הסנטר שלנו".

התגובה של דאמפייר: "זה ממש מטומטם שהוא אמר דברים כאלה. כדורסל הוא משחק קבוצתי".

אלן אייברסון – כריס וובר
אחד הסודות הכי פחות שמורים בליגה הוא שכינור שני מתקשה לנגן לצד אייברסון. קשה להתעלם מרשימה שכוללת את ג'רי סטאקהאוס, לארי יוז, טוני קוקוץ', קית' ואן הורן, גלן רובינסון וכריס וובר, למרות שאף אחד מהם לא הגיע לפילי בשיאו. לאחרונה החל וובר להתלונן בחדר ההלבשה שהוא לא מקבל מספיק כדורים. למרות שלא נקב בשמות, כולם ידעו למי דבריו מכוונים. קצת קשה להבין מדוע Cwebb מתלונן, שכן הוא זורק כמעט 19 פעמים למשחק (זהה לממוצע הקריירה שלו), וגם כך, לאור המוביליות המוגבלת שלו, כבר אינו יכול לנהל את המשחק כפי שעשה בצעירותו. מצד שני, הסיקסרס ממשיכים להפסיד, למרות 34 נקודות למשחק של אייברסון ב-45 אחוזים מהשדה (הנתון הגבוה ביותר שלו מאז 1997/98), וצעירים כמו סמואל דאלמבר ואנדרה איגודאלה לא יכולים לפרוח כאשר הצל של AI חוסם עבורם את אור השמש. לאחרונה התרבו השמועות על מעבר של התשובה למקום אחר.

אנדרה מילר – כרמלו אנתוני

הסכסוך הנ"ל כבר הפך ללא רלבנטי העונה, אבל בשנתיים הראשונות שלו בליגה כרמלו אנתוני אהב להשליך לבנים מבחוץ. והרבה. בחירת הזריקות שלו לקתה בחסר, וגם כאשר היה בתקופות שחורות התנהג כמו פרנצ'ייז פלייר. זה הוביל לכמה ריבים במהלך פסקי זמן ובחדר ההלבשה עם אנדרה מילר, הרכז של הקבוצה. העונה מלו מפציץ 26 נקודות ב-46 אחוז והולך לקו 10 פעמים במשחק, בזמן שמילר מחלק 8 אסיסטים למשחק, אז אף אחד מהם לא מתלונן.


* סייע בהכנת הכתבה ליאור חובב